מאחורי כל אחת מצלקותיי מסתתר סיפור. הן מהדהדות על העור באמירה קוראת תיגר ומזכירות תמיד שהן כאן כדי להישאר. הפכפכות כמו שאר המזכרות שצרובות על גופי. לעיתים כשאני מתבונן בהן הן מחייכות כמזכרת לימים עברו, ולעיתים הן מסבות לי כאב שהייתי רוצה להדחיק. הן מחזירות לראשי את הטעויות שעשיתי בצעירותי, אבל היום גורמות לי עונג. הצלקות הן אותן המזכרות שירשתי בערב קיצי אחד כשזרועי נלחצה לכלי רותח, או הנפילה שגרמה לגופי להשתטח על הקרקע. הן הספר הפתוח של חיי, זה שלא אוכל להסתיר מאחרים.
(מתוך ״צבע האדמה – מסע ברגלים חשופות״)
״עשרים וחמש שנה אני כותב את הספר הזה״, אומר יאיו אברהם. ״הספר מספר בעצם את המסע שעברתי מהילדות עד עכשיו, אנשים שפגשתי בדרך, טובים ורעים, כאלה שעזרו וכאלה שהרעו. לצורך הכתיבה נאלצתי גם לעבור מסע פנימי, להוציא דברים שהסתרתי והשתקתי בפנים, שזה מה שעושים לרוב. הגעתי למסקנה שעדיף להוציא את הדברים ולדבר על הבעיות האמיתיות מאשר לסתום את הפה ולמות בשקט״.
יאיו, בן 36, נשוי ואב לבת, נולד באתיופיה ב-1980. את ״צבע האדמה – מסע ברגלים חשופות״ הוציא בהוצאה עצמית וכתב בעזרתן של דניאל ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין. הוא דמות מוכרת במאבק קהילת יוצאי אתיופיה: לקח חלק בפרשת מנות הדם של 2006, היה בין מקימי המאהל מול בית ראש הממשלה ב-2012 ואף יזם פעולת מחאה אישית באותה שנה כשצעד יחף מנתניה לירושלים, משחזר את תחילת מסעו לירושלים בגיל 7 עם אימו ואחיותיו, אותו עשה ברגליים יחפות כמו רבים מהעולים שהגיעו דרך סודן. ״זה גם בא להראות את הקשר שלי לאדמה״, הוא מוסיף.
״המאבקים החברתיים והמאבקים האישיים אצלי הולכים ביחד, אין בנפרד״. יאיו צועד יחף לירושלים
״הספר הוא לא רק קול הזעקה האישית שלי, אלא של עוד הרבה נערים ונערות שחוו כאלה דברים. מי שיקרא את הספר יבין שאני לא נלחמתי את המלחמה האישית שלי בלבד, אלא את המלחמה של העם שלי. את ההיסטוריה של העם שלי, שעבר רדיפות ונסיונות השמדה ופה אנחנו הורסים את עצמנו על ידי סיסמאות סרק, שנאה עצמית, זריית חול בעיני האנשים. ברגע שיש לך דעה שונה, דוחים אותך לשוליים.
"אני ילד שוליים, גדלתי בלי כלום. לכן, חשוב לי מאד להשמיע את הקול הזה, כדי לאפשר ראייה של תמונה יותר רחבה. כתבתי את הספר כדי להגיד שאנחנו צריכים להסתכל על עצמנו לפני שנשמיד את הערך הכי חשוב של המדינה היהודית – ערבות הדדית, דאגה למוחלש – שלא נמצא את עצמנו משתמשים בכלי דיכוי כלפי חלשים מאיתנו״.
הבכי והנהי של מדינת ישראל
עיניה של אמי נצצו כשהתחילה לדבר על הרחובות הלבנים ובית המקדש המפואר שנצץ בשמש וקרץ להולכים ושבים. היא הייתה מאריכה בסיפוריה ומתארת את חיינו כשנגיע לירוסלם, ואני הייתי בולע כל זאת בשקיקה ואמונה שיגיע הרגע שכולנו נגיע לארץ הקודש.
(מתוך הספר ״צבע האדמה- מסע ברגלים חשופות״)
המסע שאתה מתאר בספר הוא מסע אישי או סיפור חברתי?
״המאבקים החברתיים והמאבקים האישיים אצלי הולכים ביחד, אין בנפרד. תפיסת עולמי לרדיפת צדק היא משהו אוניברסאלי. כשאני מסתכל כאזרח, אדם בוגר, אב לילדה קטנה, אני חרד מאד ממה שקורה בחברה, לא רק ליוצאי אתיופיה, אלא באופן כללי. אם אתה שונה, או שיש לך דעות שונות, מקטלגים אותך, ממסגרים אותך ועושים לך חיסול ממוקד. זה מחזיר אותי 29 שנים אחורה, איך שאמא שלי נפטרה, איך אני מתמודד, איזה תחנות עברתי. כאן אתה חווה את מה שחווית שם, רק בצורה שונה. זה שאתה לא רצוי, שאתה דחוי, צריך להוכיח את עצמך, כל פעם מחדש. ולא תמיד לפי כישורים, אלא לפי קיטלוגים. עוולות חברתיות הן כלי בידי פוליטיקאים, זה סקסי כי זה מוכר עיתונים. זה השיח והוא רדוד מאד. גם בציבור הישראלי בכלל, ואני מכניס לתוכו את הערבים, האתיופים, את כולם״.
השיח רדוד בקרב הציבור והפוליטיקאים או בקרב הפעילים החברתיים?
״גם בקרב הפעילים החברתיים השיח רדוד וזו אחת הבעיות. המנהיגים שלנו עושים הפרד ומשול כדי לפרק קבוצה זו או אחרת, וכל פעם הם באים עם הצעות של ג׳וב לאיזה פעיל ומפתים אותו. זה מה שהשלטון הממסדי עושה כדי לנטרל את המאבק. החברה שלנו עדיין לא בשלה. זו חברה גזענית. זה לא יעזור. זה שאני אבוא ואגיד לך גזען גזען גזען, זה לא אומר שיהיה שינוי, לפני שאני מצביע עליך ככה, אני צריך להסתכל על עצמי.
"ברגע שאני רואה שהרבה מהפעילים יוצאי אתיופיה גזענים כלפי ערבים, מתייחסים אליהם בצורה מזלזלת, מתנשאת, אז המקום שממנו אתה יוצא למלחמה בשחיתות ובגזענות הוא לא מקום נקי, הוא לא מקום נכון. גם אין לך את הצדק הבסיסי, שדרישת הצדק שלך תהיה אמיתית. המדינה הזניחה גם את המרוקאים, גם את התימנים, חטפה ילדים, עשתה הכל. זה הכי קל לצעוק שמקפחים אותך, אבל אם בו בזמן אתה נאבק מאבק אמיתי לצדק חברתי לכולם, אם זה לניצולי שואה, אם זה לערבים, אם זה לאתיופים, לבדואים, זה בעיני הבסיס האנושי והדמוקרטי, הצידוק לקיומנו פה.
״כמה פעמים בן אדם יכול ללכת להפגין, לקחת ימי חופש, לתת מהזמן הפרטי שלו?״
"מדינת ישראל חיה על הבכי והנהי הזה בכל מיני ארועים וטקסים. הנה ביבי עצמו, כל הזמן חי על המנטרה של אחיו הגיבור, בלי קשר למה שמדברים, תוקע אותו, מתבכיין. או משתמש בשואה כל הזמן. מה שהוא עשה בפורים לילדים בבית הספר, כשאמר להם שהאיראנים באים להשמיד אותנו, זו התססה והסתה מאד מתוחכמת ואני לא הייתי מהסס להשוות אותה להסתה של האויבים שלנו שעושים בדיוק אותו דבר. רק מה, הוא לא יורה קסאמים, אלא זורע לך פחדים שלא תתקדם לשום מקום. יום לפני הבחירות, כשאמר שהערבים נעים לקלפיות, מה? מגדלים כאן אזרחים שחיים בהשרדות עם חרדה מהאחר, מהשונה. כל הזמן מפחידים אותך שהערבים באים להשמיד אותנו, כל הזמן מטפטפים לך והטפטוף הזה עובד. הוא הופך לשנאה למישהו אחר, שנאה שהוא לא בנוף שלך, שנאה שהוא זר, ואתה תגיד עליו אריתריאי מסריח או אתיופי מסריח. כשאתה מתחיל בקו הזה אין לך ברירה אחרת אלא להתקיים על בסיס שנאה״.
הייתי בטוח שהלבנים משוגעים
ככל שחלפו הימים, גופה לא יכול היה להחזיק את משקלה. כל בוקר למלם הייתה נעמדת בתור לאוכל וחוזרת עם צלוחית חלב. תחילה הייתה אמי שותה אותה לאט ולאחר שבוע מולו הייתה צריכה להאכיל אותה. השיעולים גברו וכך גם חוסר יכולתי לישון בלילות. ניסיתי לחבק אותה, אך ידיה היו חלשות מכדי להגיב. נשארתי קרוב אליה, משעין את ראשי על בטנה.
(מתוך ״צבע האדמה- מסע ברגלים חשופות״)
הסיפור של יאיו מתחיל בגונדר, בכפר הקטן בו נולד. "אמא שלי התחילה לצעוד יחד איתנו לכיוון ירושלים ב-1986-7, הגיעה למחנה פליטים ושם מתה, לפני שהצליחה לעלות לארץ. אבא מת ארבע שנים לפני כן. לא ממש הכרתי אותו ואפילו אין לי תמונה שלו.
"גדלתי בבית יתומים נוצרי קתולי באתיופיה שם שהינו אחיותי ואני חמש שנים. הילדים היו מרביצים לי כי הייתי יהודי, שאני בודה, שד שאוכל אנשים. הם שנאו יהודים. בהתחלה ניסינו להסתיר את היהדות שלנו ועד גיל 9 היה בסדר. כשעברתי לקבוצת הגדולים, הילדים היו מתעללים בי והמדריכים היו מסיתים נגדנו. היינו ישנים שניים במיטה אחת בפחונים בלי חימום. בקושי היה אוכל, הייתי עומד בתור לאוכל והיו מרביצים לי. היו מקללים אותי – בודה, תלך לירוסלם. ואז כל פעם שהיו שולחים אותי להביא מים מהנהר, הייתי מדמיין שאני הולך לירוסלם. לא ידעתי מה זה. הייתי יחף, ללא נעליים, קוצים ברגליים. יש לי צלקות מאז״.
״קשרו אותי למיטה וחשבתי שבאמת צדקו שם כשאמרו שהיהודים צלבו את ישו״
אם שני ההורים שלכם מתו, איך הגעתם לארץ?
״הדוד שלי, אח של אמא שלי, בא לחפש אותה, התברר לו שהיא מתה והוא מצא אותי ואת האחיות שלי בבית היתומים. הוא נורא התרגש כשפגש אותנו. הוא העלה אותנו לארץ ואז גם הצמיד לנו שני ילדים נוצריים והעלה אותם כאילו הם אחים שלנו, כנראה בשביל הכסף. הוא אמר לנו שכשנגיע לארץ הממשלה תעזור לנו. אבל במקום להגיע למשפחה, שמו אותי בפנימיית ״חופים״ בעכו, ליד הים. זה היה במרץ והיה לי קר, לא הבנתי איפה אני בכלל. אז הגעתי מבית יתומים אחד לבית יתומים אחר. מאחד פרימיטיבי לאחד מודרני. לא דיברתי, כי לא ידעתי את השפה ולא הבנתי מה קורה מסביבי. כל הזמן נסיתי לברוח, להגיע לירוסלם. לא ידעו איך להתמודד איתי.
"אמרו לי שלוקחים אותי לירושלים. נסענו די הרבה זמן ופתאום האוטו עוצר. איפה? במחלקה הסגורה בנס ציונה. שמו אותי בבית משוגעים. בכח. נתנו לי מכות ואני נלחם בהם. מה אני זוכר? שבבית יתומים באתיופיה הילדים היו שורפים אותי וקוראים לי בודה ואומרים לי שצלבנו את ישו. פה קשרו אותי למיטה וחשבתי שבאמת צדקו שם כשאמרו שהיהודים צלבו את ישו, כי זה מה שעשו לי.
״לא היה לי סיכוי. מה שהחזיק אותי זה היה הצורך להוכיח להם שאני יכול״. יאיו בעת שירותו הצבאי בצנחנים
"שבוע שלם הייתי שם בבידוד, יומיים ראשונים קשור, כי השתוללתי ולא דיברתי עברית. הייתי ככה שבוע בחדר קטן לבד, עם חלון למעלה שבקושי ראו ממנו את השמיים. אחרי שהוציאו אותי מהבידוד הייתי עוד חודשיים וחצי במחלקה הסגורה עד שהשתחררתי משם. מתישהו הם הביאו מתרגם אתיופי, ואז הצלחתי לדבר איתו. הוא היה בהלם שאני בכלל שם. אמרתי לו, ׳לך תבין לבנים׳. הייתי בטוח שהם משוגעים״.
משם התגלגל יאיו לבית הילדים ״נווה מיכאל״ בחדרה, פנימייה לנוער בסיכון ומשם למספר משפחות אומנות, אחת מהן משפחת מתנחלים בתקוע, אחרת משפחה מרוקאית במבשרת ציון, איתם חגג באיחור רב את בר המצווה שלו. לירושלים הצליח להגיע בפעם הראשונה רק שלוש שנים לאחר עלייתו לארץ. כשסיים את לימודיו התיכוניים התעקש להתגייס והגיע לצנחנים, שם שירת שירות מלא. ״אם אתה מסתכל על נתוני הפתיחה שלי״, אומר יאיו, ״לא היה לי סיכוי. מה שהחזיק אותי זה היה הצורך להוכיח להם שאני יכול״.
חושש שהתור שלנו יגיע אחרון
אחרי הפגישה התיישבנו במשרדה וסיפרתי לה על מבצע חומת מגן ואיך התבצרנו בבית, איך עליתי על הגג כדי לתקוע בו את דגל ישראל וכיצד כדור שרק לי ליד האוזן. איך גל שתמיד דיבר בקולי קולות, מפחיד את הסובבים אותו ביריקות ואיומים, רעד מפחד. כשניגשתי אליו ואמרתי לו שאין ממה לפחד ושיש לו נשק להגן על עצמו הוא החל להטיח בי שאני כושי מסריח, נבלה, הזן הנמוך ביותר שקיים בחברה שלנו. שחור מטונף.
(מתוך ״צבע האדמה- מסע ברגלים חשופות״)
״סיפור העלייה האתיופית מתחיל כבר לפני 40-50 שנה״, אומר יאיו, ״מדינת ישראל לא ששה להעלות את האתיופים ואלה דברים שמגובים במסמכים. עשו את זה גם לתימנים ולמרוקאים וכולם אומרים לך – גם אנחנו עברנו את זה, אל תעשו מזה עניין. זה כאילו להגיד לבחורה שנאנסת – גם אני נאנסתי, לא נורא, עכשיו תורך. עכשיו זאת המציאות. רק אני חושש שהתור שלנו אולי יהיה האחרון. אתה יודע למה? בגלל צבע עורנו. לצבע העור יש תפקיד מרכזי. מדביקים לנו סטריאוטיפים ותכונות בגלל צבע העור שלנו, כי הוא בולט במרחב הזה. יש לי חברים בתפקידים בכירים, תמיד חושבים שהם המנקים של המשרד. ככה מסתכלים עלינו״.
"אני ילד שוליים, גדלתי בלי כלום. לכן, חשוב לי מאד להשמיע את הקול הזה״. נופי גונדר
יש לא מעט אוכלוסיות מוחלשות. אתה לא חושב שהגיע הזמן לאיחוד מאבקים?
״זה לא יקרה. זה כמו לצפות שכל האתיופים יקומו ביחד. כמה פעמים בן אדם יכול ללכת להפגין, לקחת ימי חופש, לתת מהזמן הפרטי שלו? יש לו משכנתא, עבודה, צריך להביא ילדים לגן. גם מאבק צודק, סופר צודק, לאנשים נמאס לאט לאט והממסד יודע את זה. אנשים אוהבים את השגרה. אתה יודע איפה גם אהבו את השגרה? ב-1940. אנשים אהבו את השגרה. ראו אנשים נרצחים – שגרה. שגרה יכולה להיות אכזרית לפעמים.
״המאבקים שלנו, של הקהילה האתיופית במיוחד, אני חייב להיות בהם, זה בוער בתוכי. אני לא ממש מצפה, אבל עדיין מקווה שכל העם יתגייס אל המאבק. אלא שכשאתה רואה את המדיניות כלפי הקבוצה שלך, פעם אחר פעם, אתה מתחיל לשאול איפה אתה, מה המקום שלך במדינת היהודים. אני, על פי גישתי, יכול לחיות איתך בשלום גם בלי להסכים איתך על הכל. כל עוד יש בסיס מכבד ומוצאים מכנה משותף. אבל מה שמייצרים ומחנכים, כמובן בלי להכליל את כולם, זה הנראטיב המסוכן של חלוקה לתת קבוצות.
״בקושי היה אוכל, הייתי עומד בתור לאוכל והיו מרביצים לי״. בית הספר בגונדר
״אני בן אדם ציוני. לא ציוני ששונא ערבים. לא ציוני ששונא את מי ששונה ממנו, אלא ציוני שאוהב את המדינה שלו ומוכן למות למענה אם צריך, אבל לפני המדינה אני מוכן למות עבור האזרחים שלה, להיאבק נגד העוולות שעושים לאוכלוסיות המוחלשות. נשבעתי שמה שעשו לי, אני לא אעשה לאף אחד. אם כל אחד יעשה משהו קטן, יהיה פה שינוי גדול באופן הדרגתי. כל פעם שאתה רואה עוולה ועומד מולה באומץ, בלי לגמגם, זה מביא לשינוי״.
איך אתה מביא לשינוי כזה אם יש לך שלטון שלא קשוב לרחשי העם?
"השלטון יושב במקומו כי יש לו תומכים בשטח. אני מזכיר לך את רצח רבין. פיסית רצח אותו יגאל עמיר, אבל היתה שם תשתית, היתה הכנה והתססה והסתה. אם לא היתה לזה לגיטימציה בציבור הישראלי, נראה לך היה קם ועושה דבר כזה? אם היה שיח שונה זה לא היה קורה״.
השתנה משהו מאז המחאה של מאי 2015?
״כן. התאריך. באמת. לא שהכל אותו דבר. עכשיו יותר גרוע. למה? כי אם אתה יודע שיש בעיה ולא עשית שום דבר, אז זה לתת לפצע להזדהם. מי דואג לאתיופים? דרעי? מחלוף? איפה הוא והשקופים שהוא מדבר עליהם? הוא לא דואג לנו. רק כשיש כותרות, אז אתה שומע פוליטיקאים ומיד הם משתתקים שוב. את אברה מנגיסטו צריך כבר להחזיר כי הוא אזרח ישראלי. ליוסף סלמסה צריך לעשות צדק, אבל איך עושים את זה, את מי מגייסים בשביל זה, פה הבעייה. לא משנה מה הדרך שלך, אתה צריך המון כח ותמיכה רחבה, לגייס את הציבור הרחב, להכנס ללב החברה הישראלית״.
***
זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר בחיי. מהרגע שעליתי למטוס הרגשתי את בטני מתהפכת עוד לפני שהוא המריא. הבטתי מחוץ לחלון וראיתי את שדה התעופה של אדיס אבבה מתחיל לזוז מתחתינו יותר ויותר מהר. נצמדתי לכיסא בפחד, אבל גם לא יכולתי להוריד את עיניי. הרגשתי איך חרטום המטוס מתרומם ורעש המנועים נשמע לי כמו שאגת אריה. ראיתי איך אדיס אבבה מתרחקת עד שהפכה לריבועים קטנים של שדות ונמלים שרוכבות על הכבישים. תמונתה של אתיופיה החלה להתגלות בפני.
(מתוך ״צבע האדמה- מסע ברגלים חשופות״)
השקת הספר "צבע האדמה- מסע ברגלים חשופות״ תתקיים במכון יד בן צבי בירושלים ב-5 באפריל, בין השעות 21:00-19:00. את הספר, שיצא בהוצאה עצמית, ניתן לרכוש דרך דף הפייסבוק של הספר