"הנני מוגוס בלטה, ת.ז. (…). שירתתי בסיירת נח"ל שלוש שנים… לפני שלושה חודשים שאלנו במרכז קליטה אם אפשר לקנות דירה בחיפה. נאמר לנו שאפשר לקנות, אבל יש שכונות סגורות בפני עולים חדשים מאתיופיה… מצאתי דירה חדשה באזור נווה גנים בחיפה, נפגשתי עם המוכר ונחתם חוזה. לאחר שבועיים… נאמר לי בידי המנהל שלא ניתן לרכוש דירה בחיפה, המקום סגור, וזה לאחר שביררתי אתם כמו שצריך וקיבלתי מהם רשימה".
כך מתחיל מכתבו של מוגוס בלטה, בן 27, למשרד העלייה והקליטה. לפני כמה חודשים רכשו מוגוס ומסרט בלטה דירה בנווה גנים בחיפה, שאליה התכוונו לעבור עם בתם התינוקת. הם חתמו על חוזה רכישה, שילמו 100 אלף שקל דמי קדימה והתכוננו לעבור אליה, אלא שכאן נתקלו בבעיה: משרד הקליטה.
למשרד הקליטה יש מדיניות סיוע לרכישת דירה ליוצאי אתיופיה. המדיניות משלבת מענקים והלוואות לעולים המבקשים לצאת ממרכז הקליטה, אבל מתנה אותם ברכישת דירה במקומות מאושרים בלבד. מי שרוצה לקנות דירה במקום אחר חופשי לעשות זאת, אבל ללא סיוע משרד הקליטה. כל התנאים וההגבלות רשומים במסמך "נוהל יציאה ממרכזי קליטה".
בני הזוג ביקשו לרכוש דירה ליד הוריו של מוגוס בנתניה, כדי שיוכלו להיעזר בהם בגידול הילדה. לשם כך ביקשו את המסמך מרכז במרכז הקליטה "ברנע" באשקלון, שבו גרה מסרט מאז עלייתה ב-2004. הם הצטערו לגלות שנתניה נמצאת בין הערים הסגורות לסיוע. כלומר אם יקנו שם דירה, לא יקבלו עזרה ממשרד הקליטה. הם הגישו בקשה חריגה למשרד הקליטה, אבל נענו בסירוב.
עתה פנו לחפש בחיפה, שם יש למסרט משפחה. לפי הרשימות בנוהל שקיבלו, חיפה פתוחה בפניהם. מכיוון שהתברר כי לא כל הרחובות פתוחים, חיפשו ומצאו דירה בנווה גנים. אלא שאחרי שחתמו על החוזה והפקידו דמי קדימה, קיבלו הודעה ממשרד הקליטה שאינם זכאים לסיוע מכיוון שחיפה סגורה והנוהל שבידיהם, מ-2010, לא עדכני. בני הזוג ניצבו בפני בעיה, מכיוון שאם לא יקבלו את הסיוע, לא יוכלו להשלים את תהליך הרכישה והם עלולים לאבד את דמי הקדימה שהפקידו, כקנס על אי עמידה בחוזה.
"עבר שבוע ימים מאז המכתב", כותב בלטה, "ועדיין אין תשובה ממשרד הקליטה בירושלים… עוד שבוע יעברו 45 ימים ואני אמור לשלם קנס. בידי המוכר צ׳ק בטחון שלנו ע"ס 100,000 שקל. אני מבקש את עזרתכם, כי אחרת אין בידי איך לשלם את הקנס".
מוגוס – זה כ-20 שנה בארץ – כבר יודע שעל כל סירוב צריך לערער ולכן לא איבד תקווה לפתרון. הוא גייס לעזרתו פעילים מהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, ח"כ אילן גילאון וח"כ אברהם נגוסה, פנה לתקשורת ובעזרתם קיבל תשובה חיובית.
"במקרה של מוגוס", אומר ח"כ נגוסה, "אמרו לו שרכש דירה ברחוב אסור. מוגוס קיבל ממרכז הקליטה רשימה של רחובות אסורים והרחוב לא היה בה. אמרתי למנכ"ל שהוא עמד בכל התנאים, הוא שאל קודם, וידא שהרחוב לא ברשימה, שלא יכול להיות שבגלל טעות של משרד הקליטה הוא יפסיד 100 אלף שקל. הם שינו את ההחלטה, אמרנו תודה וסגרנו את המקרה הזה, אבל זה הדליק לי נורה אדומה".
מכתבו המקורי של מוגוס
שילוב ראוי
סיפורם של בני הזוג בלטה הוא רק אחד ממאות ואלפי סיפורים של עולים מאתיופיה, שמנסים לעזוב את מרכזי הקליטה ולבחור להם מקום מגורים. אלה נתקלים במדיניות הממשלה, שמאלצת אותם לגור בערים מסוימות וברחובות ושכונות מסוימים – אחרים חסומים בפניהם.
העולים מאתיופיה במרכזי הקליטה הם מעוטי יכולת ואין להם אפשרות לרכוש דירה. על פי נתוני משרד הקליטה, זו קבוצת העולים היחידה שנמצאת היום בקליטה לא ישירה. בעקבות פנייתי, כותב דובר משרד הקליטה על מדיניות הממשלה: "חשוב ורצוי שהעולים ביישובי הקבע ייקלטו בתוך השכונה והישוב שבהם רוכשים את הדירה, ילדיהם ישתלבו במערכת החינוך הממלכתי דתי, ייקלטו בתעסוקה ולא יהיו נטל על מערכת הרווחה בישוב. קביעת הישובים, השכונות והרחובות באה לתת מענה כאמור לקליטה מוצלחת של העולים בתוך הקהילה שבקרבתה הם רוכשים את הדירה".
כבר מהמשפט הראשון עולה מדיניות הסללה לחינוך ממלכתי דתי. אין אח ורע ליחס כזה מצד המדינה לעולים מארצות אחרות. המדינה קובעת לעולים מאתיופיה באילו בתי ספר ילמדו ילדיהם, כאילו יהדותם מוטלת בספק או שרק על ידי חינוך ממלכתי דתי ייטמעו בצורה ראויה בחברה הישראלית.
ההכוונה לבתי ספר מהזרם הממלכתי דתי מחייבת מגורים באזור שבו הם קיימים, שהם לאו דווקא האזורים החזקים ביותר. זה היחס שבו נתקלים עולי אתיופיה עוד משנות השמונים, עם שערוריות הגיור שהגיעו אל קצן רק בהתערבות הרב עובדיה יוסף.
את נתן מלסה מהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה דברי הדובר מקוממים: "עוד באתיופיה ואחרי זה במרכזי הקליטה, כל הזמן מלמדים את העולים – גם את ביתא ישראל2 וגם את שארית יהודי אתיופיה– איך להיות יהודים דתיים, עם כיפה", הוא אומר. זאת כפייה של תודעה ויש רצון של לא מעט עולים לרצות את המערכת ולפעול כמו שמבקשים מהם. היום יש יותר ויותר צעירים שעוזבים את זה, כי הם מבינים שהם יכולים להיות ישראלים גם בלי להיות דתיים. אני עדיין לא מאמין שדובר משרד הקליטה כתב לך את זה רשמית".
"בגלל תהליך ההשבה ליהדות, הילדים נשלחים למערכת החינוך הדתית", אומר ח"כ נגוסה. "לכאורה לא מכריחים אף אחד, זאת לכאורה החלטה של המשפחה, אבל יש מלכוד – אלה אנשים שעלו לפי חוק הכניסה לישראל, לא חוק השבות. המלכוד הוא שאם הם לא ילמדו במערכת הממלכתית דתית ולא יעשו השבה ליהדות, לא יכירו בהם כיהודים, אף שעלו על פי החלטת הממשלה והם יהודים על פי ההלכה. הרבנים דורשים שישלימו את תהליך ההשבה ליהדות וחלק מהתהליך זה ללמוד בחינוך הדתי".
לא בלי משפחתי
גם חלקו האחרון של המשפט מאת דובר משרד הקליטה מקומם: "ייקלטו בתעסוקה ולא יהיו נטל על מערכת הרווחה בישוב". שאיפה כזו מובנת מאליה ואמורה להיות מדיניות הממשלה כלפי כלל האוכלוסייה בארץ. עם זאת, המדינה אינה פועלת לעודד אוכלוסיות חלשות אחרות, חרדים למשל, לעבור להתגורר באזורים שבהם אחוז החרדים נמוך או בערים שנחשבות חזקות, כדי שלא יהיו לנטל.
הפניית העולים מאתיופיה בניגוד לרצונם האישי לישובים מסוימים, מזכירה את מדיניות המדינה ל"הסדרת התיישבות הבדואים", שבה נעקרים אלה מכפרים לא מוכרים לערים ייעודיות. גם לאלה וגם לאלה מתייחסת המדינה כאל ציבור שצריך לנייד על פי צורכי המדינה ושאיפותיה.
אם בשנות השמונים והתשעים שיכנה המדינה את העולים מאתיופיה בערי הפריפריה או בשכונות הומוגניות, וכך יצרה ריכוזי עולים מוחלשים, כעת היא מנסה לפעול הפוך ולמנוע מעולים להתגורר ליד משפחותיהם או בסביבה מוכרת. לא רק שאין בכך תיקון של העוול, אלא יש המשך ישיר שלו על ידי ניסיון להחליט בעבור העולים מה יעלה בגורלם, כאילו לא היו מבוגרים עצמאיים בעלי דעה ומערכת שיקולים מחושבת, אלא ציבור נטול מודעות וחסר אחריות אישית וקהילתית.
כותב דובר משרד הקליטה: "הצורך בקביעת הישובים, השכונות ואף הרחובות בא כמפורט לעיל, במטרה לסייע בקליטתם ובהשתלבותם בקהילה במקום שבו רוכשים את הדירות. עם זאת, בפני עולי אתיופיה פתוחה הדרך לרכוש דירה בכל יישוב שבו יחפצו, אך הם לא זכאים למענק המוגדל או הקיים רק ביישובים וברחובות בהן כבר קיים ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה כפי שתראה בנוהל.
מרכז הקליטה "שיכון רבע קילומטר" בבאר שבע. צילום:Lior22. מפורסם תחת רישיון CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons
"יודגש שגם יוצאי העדה מתלוננים קשות היום על הריכוזים שלהם בשכונות וישובים ודורשים מהממשלה תוכנית טיפול הכוללת מענה בנושא הפיזי והחברתי. כל הרעיון והרציונל בנוהל הוא לדאוג לפיזורם בכל רחבי הארץ".
"מגוון השיקולים רחב בבחירת מקום מגורים", אומר מלסה. "יש אנשים שרוצים לגור ליד המשפחה שלהם וזה יותר חשוב להם מאשר לגור בישוב הטרוגני. אנשים גם חיים כמה שנים במרכז קליטה באזור מסוים. יש להם שם עבודה, קשרים, חברים. הילדים שלהם לומדים שם בבית ספר וכל החיים שלהם שם. כשהם רוצים לצאת ממרכז הקליטה ולנצל את ההטבות שמגיעות להם, הם צריכים להתנתק מכל זה ולהתחיל מחדש, שוב, במקום אחר, כאילו לא היה מספיק קשה להתחיל חיים בארץ.
"שיתנו לכל אחד להחליט בעצמו. כל פעם קם מישהו ואומר שהוא מנהיג העדה. תפסיקו להתייחס אלינו כמו אל עדה, אנחנו אנשים פרטיים עם רצונות ושיקולים פרטיים לגיטימיים".
פעילים מקרב יוצאי אתיופיה מעלים גם טענה קשה לגבי הסללת העולים לשכונות מצוקה. הטענות האלה הושמעו גם באמצעי התקשורת, כאילו משרד הקליטה סוגר בפני העולים שכונות מבוססות ומפנה אותם לאזורים מוחלשים ממילא. איש מהם לא ידע לענות על השאלה מהו האינטרס של משרד הקליטה או של המדינה לנהוג כך. הניסוח המפותל והמסורבל של המסמך בן עשרות העמודים, מקשה על הבנתו ולא משיב לשאלה.
"נוהל יציאה ממרכז קליטה" הוא מסמך בן 66 עמודים בגרסתו העדכנית, גרסת 2011. הוא מכיל מאות סעיפי נהלים, הוראות והנחיות. יש בו עשרות טבלאות זכאויות לתמיכה מסוג זה או אחר, רשימות של עשרות ישובים ומאות רחובות תחת מספר קטגוריות. במסמך מופיעים מונחים והגדרות שכדי לפענח יש צורך בשליטה מוחלטת בשפה, היכרות טובה עם מסמכים משפטיים וממשלתיים, יכולת ניתוח ועיבוד נתונים ושילוב של כל אלה לצורך מילוי אין-ספור טפסים ואישורים, בשלבים שונים, על פי הנחיות שמופיעות בצורה לא מרוכזת לאורך כל המסמך. "עולה חדש מאתיופיה לא יכול להבין את המסמך הזה", אומר ח"כ נגוסה, "גם אני עד עכשיו לא מבין אותו, זה מסובך מאוד. אומרים לנו שיש מדריכים שמסבירים את המסמך לעולים באמהרית".
פרדס חנה מחוץ לתחום
גם לי היה קשה להבין את המסמך, אפילו אחרי קריאה רביעית וחמישית. בגלל אורכן ומורכבותן של הרשימות, נאלצתי למפות אחד אחד את הישובים והרחובות המועדפים. זאת מלאכה סיזיפית, אבל התוצאה הגרפית מתגמלת: ריכוז הנקודות מצביע בבירור על האזורים המועדפים שמתרכזים, בחלוקה גסה, בין נס ציונה לחיפה. השטחים נטולי הסימונים הם אלה שאליהם לא יישלחו העולים: מרחובות דרומה (חוץ מגן יבנה), כל אזור הגליל, העמקים, חדרה והסביבה, הרי ירושלים, אזור בית שמש, רמת הגולן וכל הישובים שמעבר לקו הירוק, להוציא את גבעת זאב.
על פי המדיניות הנוכחית, עולים מאתיופיה מופנים לישובים ברצועת החוף והשפלה מנס ציונה ועד זכרון יעקב, כלומר לאזור מרכז הארץ עם חריגה קלה צפונה ולירושלים, אבל לא לכל הישובים. נתניה, חדרה, פרדס חנה, רחובות, רמלה, לוד, בני ברק ואור עקיבא, למשל, נמצאות ברשימת הערים הסגורות ברצועה. כך גם ערי דרום הארץ: אשדוד, אשקלון, קרית גת, באר שבע, שדרות, אופקים, נתיבות, מצפה רמון, דימונה, ירוחם ואילת.
בצפון הארץ מספר מוגבל של רחובות בחיפה פתוחים בפני העולים, אבל כל שאר הערים חסומות. לדוגמה, כמעט כל הקריות, עכו, נצרת עילית, קריית שמונה, מטולה, קצרין, עפולה, טבריה, צפת ובית שאן. גם אזור בית שמש, הרי ירושלים, אריאל ומעלה אדומים. הכי מפתיעה העובדה שכל ההתנחלויות סגורות בפני העולים, אף שהממשלה היתה ממשלת ימין שנים לפני שנכתב הנוהל.
ישובים עם מענק מוגדל בכל העיר. לצפיה במפות נוספות
בדיקת רשימת הרחובות הפתוחים לעולים בערים החזקות, כמו תל אביב, ירושלים, פתח תקווה וחיפה מעלה כמה מסקנות: למרות טענות הפעילים, כל השכונות החזקות והמבוססות פתוחות בפני העולים, שמקבלים סיוע מוגדל3 לרכישת דירה. הרחובות הסגורים הם, כפי שטוען משרד הקליטה, רחובות שבהם ריכוז גדול של יוצאי אתיופיה, אלא שהמענק המוגדל מוקצה בראש וראשונה למשפחות עם ארבעה ילדים או יותר. משפחות קטנות יותר או זוגות צעירים זכאים לרוב למענק הרגיל בלבד4.
קשה יותר מצבם של קשישים שרוצים לצאת ממרכז הקליטה ולרכוש דירה. הם אינם זכאים למענק, אלא אם כן הם מצטרפים לרכישת בית עם בני משפחה. אם הם מעדיפים לגור לבד, הם יהיו זכאים רק להלוואה, אלא שלקשישים אין יכולת השתכרות והבנקים לא נותנים להם משכנתא. בעצם אין ביכולתם לרכוש כלל דירה, גם לא במקום חלש או זול.
דווקא באזורים שבהם מקבלים העולים מענק רגיל, מופחת, נמצא עיקר העניין. בתל אביב, למשל, ניתן לרכוש דירה בסיוע רגיל ולא מוגדל בשכונות דרום תל אביב, פאתי פלורנטין, אזור התחנה המרכזית, התקווה, לב יפו, יפו ג׳, יפו ד׳, שכונת עג׳מי, שכונת הארגזים, נווה עופר, פאתי יד אליהו ושפירא – כולן שכונות עם מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים.
על אף הסיוע הנמוך יחסית לרוכשים בשכונות אלה, יש הסללה ברורה לרכוש בהן מכיוון שההפרש בסכום הסיוע הוא כמאה אלף שקל, בעוד ההפרש בין מחיר דירה בשכונות הדרום לבין השכונות המבוססות הוא מאות אלפי שקלים במקרה הטוב. כשההפרש בין גובה המענק הבסיסי למענק המוגדל הוא כ-100 אלף שקל, קשה מאוד לרכוש דירה במקום מבוסס בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים וחיפה.
ח"כ נגוסה: "המדינה מכניסה את העולים מאתיופיה לשכונות מצוקה, אוכלוסייה חלשה לתוך עוד אוכלוסייה חלשה והמערכת קורסת. אם היית מכניס אותם לשכונות יותר מבוססות, היתה פה אינטגרציה אמיתית, תמיכה במערכת החינוך, מערכת התעסוקה, מערכת הרווחה. הם היו משתלבים טוב יותר. הרי 'השתלבות' היתה הקריאה של הצעירים במחאה האחרונה. אותם צעירים שגדלו בשכונות מצוקה מבקשים לקבל סיוע לצאת מהשכונות האלה וללכת לשכונות מבוססות. אנחנו, כממשלה, צריכים לתת סיוע.
"לגבי ההחלטה לרכז את העולים במרכז הארץ, בזמנו אמרו לנו שזה כדי למנוע אבטלה, בגלל החשש שאם אנשים ילכו לגור בפריפריה לא תהיה להם שם עבודה. אחרי זה טענו שרוצים גם למנוע ריכוז גבוה של הקהילה, שנוצרים גטאות, כי הישראלים הלבנים עוזבים ומוכרים בזול ורוצים לצמצם את התופעה. נכון שבעבר, בעקבות מדיניות המשכנתא, נוצרו גטאות ברחובות, בנתניה, בראשל"צ, בקריית מנחם. זה קורה כי משפחות רוצות לגור ביחד. כל זה לא אומר שאני מסכים עם הטענות האלה, פשוט ככה עד היום נימקו את המדיניות של הממשלה.
"אלא שהיום מדינת ישראל השתנתה מבחינת התשתית. הפריפריה והמרכז התקרבו ואפשר לפתוח את הערים הסגורות, כי יש רכבות ואוטובוסים וצריך לשנות את המדיניות. היום קל מאוד לגור בפריפריה ולעבוד במרכז. דיברתי על זה עם השר וכבר זימנתי דיון בנושא מיד אחרי הפגרה. חייבים לשנות את המדיניות".
