אני הקופאית ששאלה: יש לך כרטיס מועדון?

איור: הילית שפר

כמה קר פה. קר ושקט. המדפים ארוכים ארוכים ועליהם מונחים אין-ספור מוצרים, עומדים או שוכבים, ארוזים יחדיו או גלמודים, שקטים, כמו ממתינים לפקוע אל העולם שבחוץ. אבל עכשיו אין להם פנים, אישיות או ייעוד. כל מהותם מסתכמת בשלוש הספרות האחרונות של הברקוד המוטבע על גבם ולפיו ייבחרו אם להיכנס לעגלה או לא.

על פני חולף בצעדים חרישיים חיים (כל השמות בדויים, גם המקום, גם המוצרים. רק אנחנו לא).

"בוקר טוב, חיים"

"המממ", הוא משיב.

אני גוררת את העגלה ומזמינה בעבורה מעלית. המעלית מגיעה, העגלה נכנסת פנימה, אני לוחצת על הכפתור שמוריד אותה למטה, מביטה על הדלת הננעלת ועושה דרכי על רגלי הכואבות במורד המדרגות. אסור לעובדים להשתמש במעלית משיקולי בטיחות.

• עובדי קבלן בעולם קניבלי/ פרופ' דני גוטוויין
• אבי שריאני, בן 50, תופר את המדרכות של תל אביב, דוור
• תסתכלו במראה, גם אתם עניים

כשהדלת אל העולם הנקי ומלא הצבעים והריחות נפתחת, עגלתי מתנגשת בעגלתה של מיקי.

"התפוצץ עלי בקבוק שמפו", היא מראה לי את ידיה.

"אני מלאה בסבון אינטימי. ריח קמומיל", אני עונה ויוצאת החוצה.

"יש שלוליות של חומר שם", פונה אלי קשיש העומד מול מדף החטיפים ומצביע, "כמעט עשיתי שפגט".

הנה אני וערימת מגבות הנייר, זוחלת על ארבע תחת מדפי מוצרי הניקיון. "את יכולה לנקות גם אצלי?", שואל אותי זוג נעלי מוקסינים הנעמד על ידי. אני מרימה מבטי. מעל הנעליים תלוי ראש מכותר במשקפי טייסים וחיוך צחור. "סתם, סתם, איפה המוצרי חלב?"

גליל מגבות הנייר עומד להיגמר ועדיין הרצפה חלקה. "סליחה, איפה אני מוצאת מספריים?", אומרות נעלי עקב קטנות שאני מזהה את המעצבת שלהן. ראשי מתרומם ולבי צונח. זאת מיכל, למדנו יחד באוניברסיטה, החוג לפילוסופיה. אפילו יצא לנו לשתות קפה ולעשן סיגריה בכמה הזדמנויות בקפטריה. אני מביטה בה באימה. היא מביטה בי בחזרה. אני שותקת, היא מרימה גבה. "את עובדת פה, נכון?", היא שואלת.

היא לא מזהה אותי. בקרוב ומהר מאוד אתרגל לזה.

צילום אילוסטרציה: Camilo Rueda López

***

הקריירה שלי כעובדת רשת שיווק התחילה לפני חודשיים. הקשתי בגוגל "דרושים מוכרים", מילאתי פרטים, צירפתי קורות חיים המורכבים מ-12 שנות לימוד, עבודה כמנהלת משמרת בזארה, נותנת שירות לקוחות סלקום וסוכנת נסיעות. דברים שמעולם לא עשיתי. כעבור שעה קלה הטלפון צלצל. "הספקת הרבה בחיים", אמרה מנהלת הסניף שבו אעבוד בקרוב והזמינה אותי לראיון פלוס מבחן בן שעתיים.

למחרת, במשרדה הקטן של אותה המנהלת באחד מבנייני המשרדים בתל אביב שאלתי איך היחסים בין העובדים, נשים ברובם, שנאבקות כדי למכור. "בסניפים אחרים התחרות מגיעה לזריקת כיסאות ומריטת שערות, דווקא אצלנו הצלחנו להגיע למערכת יחסים חברית וטובה", היא אומרת ולאחר כמה שאלות מובילה אותי אל משרדי הסניף, למבחן. המבחן נמשך כשעתיים, חלקו דומה לפסיכומטרי, חלקו בודק את אמינותי. "תאמיני לי, גם אני לא יודעת למה אנחנו עושות את המבחן הזה", אמרה לי אחת העובדות שהציצה אל תוך המשרד שבו ישבתי וראתה אותי נאבקת מול המחשב.

מותשת ומבולבלת הלכתי משם להמתין לתשובה. כמה ימים חלפו ואיש לא התקשר. הייתי בטוחה שנכשלתי. הרגשתי לא אמינה ומטופשת. ואז הטלפון צלצל. "אנחנו רוצים לזמן אותך לפגישה ולדבר על תוצאות המבחן", אמרה האישה בקו השני והמועד נקבע. לרגע שמחתי, אבל שמחתי נעכרה כשצירוף המילים "לדבר על תוצאות המבחן" ערער את ביטחוני התעסוקתי.

בסופו של דבר התקבלתי כעובדת כללית. "יכול להיות שתהי גם דיילת", אמרה המנהלת.

"מה זה אומר?", נבהלתי.

"זה אומר לעמוד ליד דוכן ולתת לאנשים לנסות ולקנות".

משכורתי ההתחלתית תהיה 25 שקלים לשעה. בעוד שלושה חודשים, אם אוכיח את עצמי, אפשר יהיה להעלות אותה ל-27 שקלים לשעה, אמרה המנהלת.

ביום שישי, יומיים לפני תחילת העבודה אני מצורפת לקבוצת הווטסאפ "הגנון של צבי". צבי הוא מנהל הרכש של הסניף ומי שמשבץ את המשמרות. סוזי, בחורה צחקנית, מדווחת שם על עובדת שנעלמה בלי להודיע.

"20 הימים הראשונים יהיו התלמדות", אומר לי צבי. "תתחילי במשמרת של ארבע שעות, תלמדי את הכל, את הקופה, את המחלקות, הכל".

וכך אני נכנסת אל העולם המוזר והמפתיע של רשתות השיווק.

***

אני עומדת בחדר קטן עם תאים, חלקם עם מנעולים, שם העובדים מניחים את התיקים. בידי חולצה ארוזה בצלופן. אלה המדים. החולצה מדיפה ריח חזק של מפעל. משהו מוזר קורה לי כשאני לובשת אותה. בשלב הזה אני עוד לא יודעת להגדיר מה הוא.

בקופה שבה אעבוד ביומיים הקרובים נמצאת חנה. היא אישה דתייה כבת 50 שהרבה פעמים עובדת במחלקות המקצועיות יותר. היא  ברשת כבר תשע שנים. תמיד נראית עייפה מאוד, אבל מסבירת פנים לעובדים או ללקוחות, עובדת חרוצה עם ילדה חולה בבית שמפעם לפעם נאלצת לנטוש את עמדתה ולרוץ אליה.

"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. העיקר, תשאלי אותי הכל. אני לא מאלה שמאבדים סבלנות", היא מרגיעה מיד, "גם אם הלקוחות מאבדים את זה, אל תתני לזה להשפיע עליך, תבקשי יפה שימתינו, תסבירי שאת חדשה ותקראי לי".

הנה מתקרבת אלינו אישה עם עגלה עמוסה. היא נשענת על דלפק הקופה כמו על בר ומתחילה לעלעל בעלון המבצעים וההנחות כמי שלא החליטה איזה משקה ברצונה להזמין.

"איפה יש לכם את נייר הטואלט הזה? תביאי לי אותו, חמודה. אני גם רוצה את הנקניקיות ואת הדגני בוקר במבצע", היא פוקדת עלינו וממשיכה לדפדף. אני מביטה בחנה, לראות כיצד היא מגיבה, אבל חנה אדישה, לא זזה ולא מבקשת ממני להיענות לדרישותיה של הגברת שבינתיים ממשיכה למנות שלל מוצרים שעלינו להביא. המלה "בבקשה" לא נשמעת.

"את יודעת מה", היא אומרת ולא ברור למי מבין שתינו, כי אינה מביטה באף אחת מאתנו, "בעצם אוותר. איך אסחוב את כל זה? תראי מה קניתי, בואי תראי", היא מצביעה על העגלה ושולפת כלי מטבח, מוצרי אמבטיה, אוכל ומארזי מתנות, תוך ציון המחירים שבהם נרכשו המוצרים – אירוע שמזכיר מכירה פומבית. "30 שקל! תראי את היופי הזה! רק ב-30 שקל!", היא משתוללת באקסטזה והולכת.

"קצין ביטחון למחלקה 3, קצין ביטחון למחלקה 3", רועם פתאום הכרוז ומבין שני מדפים נפלטים בצעדים זריזים גבר ואישה, משקפי שמש מסתירים את עיניהם, אבל שרירי הפנים והגבות לא מצליחים להסוות את הדאגה הניכרת. הם מתקדמים מהר אל עבר היציאה, מביטים בי בחשש ונמלטים החוצה, שם הם מתחילים לרוץ. אף אחד לא רץ אחריהם ואיש אפילו לא יוצא מהמחלקה שאליה הזעיק הכרוז עזרה.

"למה קראתם לקצין ביטחון?", שאלתי מאוחר יותר את מלי, מוכרת ותיקה במחלקה. "היו לנו גנבים. הם רוקנו קופסה של טבליות כביסה ודחפו אותן לתיק", היא מסבירה ומאשרת שאכן היו אלה האישה עם הבלונד הצבוע והמכנסונים והגבר עם החולצה הלבנה.

צילום אילוסטרציה: Wendy

במטבחון, שבו אנחנו מבלים לא יותר מ-20 דקות – הזמן המותר להפסקה במשמרת – לוח שעם גדול ועליו תצלומים של גנבים שנתפסו עם שמותיהם, שיטת הפעילות שלהם ואזורי הפעילות. בחור בשם חזי, למשל, נוהג לגנוב מזון תינוקות ואוכל יבש כמו קטניות. הוא מחביא אותם בתיק ממוגן. את האופנוע הוא משאיר פועל ליד הסניף. פועל במרכז הארץ.

"כנופיית צ'צ'שווילי" מורכבת משתי נשים וגבר. הכנופיה שודדת מזון תינוקות, שהגבר מעמיס אל תיקו בזמן שהנשים שומרות במעברים. "אז הנה, עכשיו קמו כאן כנופיות המתמחות בגניבת מזון תינוקות מרשתות", חשבתי לעצמי, "האם יש שוק שחור של סימילאק? ומי התינוקות שחיים על מטרנה גנובה? האם גם בעולם הלבן, הריחני והסטרילי של מקום עבודתי הזמני אאלץ להרהר בעתידנו הכלכלי ולא אסתפק במחשבות עגומות על תלוש המשכורת?"

"ואיפה קצין הביטחון היה?", אני קוטעת את עצמי ושואלת את מלי.

"איזה קצין ביטחון? אין לנו בסניף כזה. זה בשביל להפחיד אותם. אחרת מה אני אמורה לעשות, לסכן את עצמי? אני רואה שהם מתעסקים עם המוצרים, אני מכריזה 'קצין ביטחון, קצין ביטחון', הם בורחים".

"עם הטבליות", מוסיפה מישהי.

"עם הטבליות. מה אעשה? ארדוף אחריהם, לכי תדעי מה יעשו לי".

כמה ימים לאחר מכן עשרה מאתנו מצטופפים לישיבה במטבחון.

"אתמול היה שוד באחד הסניפים", אומר צבי, "השודד חבש קסדה ושלף אקדח על הקופאית. דרש מזומנים. היא אמרה לו שאין לה והוא דרך את האקדח. בסוף תפסו אותו, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שאם משהו כזה קורה לכם, תנו את הכסף".

"לא לפני ששואלים את השודד אם יש לו כרטיס מועדון", מוסיף אחד העובדים וכולנו צוחקים צחוק עליז, אני חושבת שאנחנו קצת מושכים אותו כדי לגנוב מעט זמן לפני שחוזרים לעבודה.

***

ב-12 בצהריים אנשים רבים נכנסים לסניף. רובם הגדול עובדים כאן במשרדים ועורכים קניות בהפסקה או אחרי העבודה. כשהראשונה נכנסת (משום מה זאת בדרך כלל אישה), חלקנו מתיישרים, כמו לפי פקודה ואף לובשים חיוך קל. לא אלה מאתנו היושבים בקופות, כמובן. החיוך לא זוכה להכרה, גם ברכת השלום החגיגית של העובדים בדרך כלל לא מעוררת תגובה. הנכנסים חולפים על פנינו והחיוך נמחק מעצמו כשהם מתפזרים על פני השורות והמדפים. מעולם לא קיבצתי נדבות (עדיין), אבל בכל זאת אני מרגישה כך.

בקופה עומדות עכשיו שושנה ואני. שושנה חדשה, עובדת פה פחות מחודש ולפעמים מסתבכת עם הקופה. זאת לא אשמתה, זה באמת יכול להיות מסובך. המבצעים החדשים עדיין לא עודכנו, המחירים לא נכונים.

"יש לך כרטיס מועדון? תרצה לעשות?", אני שואלת כפי שהנחתה אותי חנה, אבל בסופו של דבר מוותרת על ההצעה – אף אחד אף פעם אינו מעוניין וכולם כועסים או נבוכים מהשאלה. הם אף פעם לא מביטים לי בעיניים כשהם אומרים "לא" (אם כי בדרך כלל מסתפקים בנענוע הראש לשלילה).

שני תורים ארוכים משתרכים עכשיו, בקצה תור אחד עומדת שושנה ובשני יאנה. הקופה שלי נתקעה ואני כבר לא יודעת מה קורה בתור של שושנה, כי כל מה שאני רואה הוא שני שובלי אנשים העומדים מולי, נעים מצד לצד ומתחילים לכעוס. זה לא קורה בבת אחת ומזכיר פקק תנועה, צפירה אחת תגרור אחריה את בליל הצפירות הנוספות. מקור הפקק, במקרה הזה אני, יילחץ עוד יותר ולא יצליח להתניע. במקרה שלי, להפעיל את הקופה.

"מה זה? כמה זמן נחכה? תביאו מישהו מקצועי!", צועקת אחת.

"סבלנות", אומרת שושנה בקול חלש, כמעט בלחישה.

"אין לנו את כל היום", מתריעה אחרת.

"אנחנו לא רובוטים", מספרת לעצמה שושנה.

"הלכה לי ההפסקה על התור הזה", נשמע קול בס מהטור שלי.

"אני נורא מתנצלת", אני מביטה למישהי בעיניים ומגלה שהיא כועסת, כאילו דרכתי לה על הרגל. גם היא באמצע יום עבודה לחוץ, גם לה יושבים על הראש.

חנה מגיעה להציל את המצב.

צילום אילוסטרציה: John Bell

"לאט לאט", היא אומרת לי בקול מרגיע, "אמרתי לך, יש גם מצבים כאלה, לא כולם אנשים נחמדים, אל תתני להם להלחיץ אותך", היא אומרת בקול רם מספיק כדי שהלקוחות ישמעו. אני מביטה בה בהערצה. בתוך כמה דקות שוככת המהומה, האצות זורמות החוצה אל הרחוב החם, חזרה למשרדיהם ולענייניהם, חנה חוזרת לעבודתה בבית המרקחת ושושנה ואני נותרות לבד.

"את דתייה?", שואלת אותי שושנה ומצביעה על השמלה הארוכה שאני לובשת תחת המדים.

"לא. אני אתיאיסטית".

"השם ישמור", היא נבהלת.

היא היגרה לארץ מבוכרה עם הוריה, בעלה ותינוקת כשהיתה בת 19.

"לא ידעתי מה פירוש שמי, גם לא ידעתי שהוא בעברית", היא אומרת, "רציתי לעברת אותו, אבל מישהי אמרה לי 'מה קרה לך? השתגעת? את פרח!'"

לפני ארבע שנים התגרשה.

"שבת אחת, אחרי שהוא שוב השפיל אותי, בכיתי בחדר השינה ובכיתי ובכיתי. הגדולה שלי נכנסה, היום היא בת 23, אמרה לי 'אמא, תעזבי אותו. אנחנו נסתדר, בסופו של דבר נעזוב את הבית ואת תישארי אתו כל החיים. אל תעשי את זה בשבילנו. תוך שלושה חודשים הייתי גרושה".

היא הספיקה לסיים לימודי מזכירות רפואית ("הוא לא רצה שאלמד, רצה להשאיר אותי למטה. אז הלכתי ללמוד אחרי שהתגרשנו"), עבדה במקצוע תשעה חודשים, אבל החברה הקבלנית שדרכה הועסקה פיטרה אותה.

"לא הצלחתי למצוא עבודה מתאימה מאז. מקווה שזה עוד יקרה", היא נאנחת, בודקת את הנייד המורה על שיחה שלא נענתה מביטוח לאומי.

"שושנה!", צוהל האיש המבוגר הנעמד מאחורי דלפק הקופה.

"איליה!", שמחה שושנה, "איזה כיף לראות אותך".

"אז את פה עכשיו? יופי, אני רואה שהתקדמת, אבל מתגעגעים אליך אצלנו".

"גם אני. אבל מה לעשות, הבוס לא רצה אותי".

"לא נורא. הכל לטובה. עכשיו לפחות אני יודע איפה את וכשאתגעגע אקפוץ", אומר האיש החייכן והם נפרדים לשלום.

"עבדתי אתו כמשגיחת ניקיון ברשת אחרת, אבל פוטרתי".

"ופה נחמד לך?", אני שואלת.

"לפני כמה ימים רציתי לעזוב. בגלל הקופה. זה נורא מלחיץ, ראית. ואנשים לא מתנהגים יפה. ויש לך ימים לפעמים שזה פשוט טירוף ואנשים צורחים והעיניים יוצאות מהחורים כבר. אבל העובדים פה נורא נחמדים. בינתיים החלטתי להישאר".

בזמן שאנחנו מדברות נעמדים שניים בתור. אני עושה חשבון, מכניסה את המוצרים לשקית וכשאני מרימה את הראש אני נחרדת. לתור הצטרף מישהו שאני מכירה טוב מאוד. אוי ואבוי, אני חושבת, הוא בטח חושב שמצב העיתונות בארץ גרוע יותר משאומרים. אבל המכר, איש חביב מאוד, לא מזהה אותי.

"אני צריכה לשירותים", אני אומרת לשושנה ונמלטת מהמקום. הרי בסופו של דבר, אם יעמוד מולי ויביט לי בעיניים, יזהה אותי בכל זאת.

"היי, זאת אני שם בקופה", אני כותבת לו בעודי מתחבאת בתא השירותים, "אני במשימה עיתונאית".

"מדהים. עכשיו אני קולט שזאת היית את", הוא כותב חזרה.

אני יוצאת מתא השירותים, ניגשת לכיור לשטוף ידיים ופנים, מביטה  במראה ומבינה – המדים הופכים אותי לבלתי נראית. הם כמו הגלימה ב"הארי פוטר". רק שהגלימה מעניקה כוח ואילו המדים מוחקים את זהותו של הלובש.

כשאני חוזרת למקומי לצד שושנה, עומדת שם אישה מבוגרת, מעמיסה מוצרים על הדלפק. חנה החולפת על פנינו מזהה אותה.

"את חדשה", קובעת האישה ומחייכת אלי ומתחילה לירות, "שיהיה לך המון הצלחה. רק תישארי פה, אל תעזבי כמו אחרות. אנחנו מתרגלים אליכן ואז אתן הופ! נעלמות. מה רע פה? מיזוג אוויר ודברים טעימים. מה עוד בחורה צריכה?", היא נואמת בזמן שאני מעבירה את מוצריה בקופה, "לא, מאמי, פה יש טעות. המעדן הזה במבצע. לא נורא. קחי את הזמן. יש לי סבלנות. את עוד תלמדי. רק אל תעזבי. זה מקום מצוין. את יודעת, אני באה לפה כמעט כל יום  בהפסקה. להתרענן, להתאוורר. אין, מתה על המקום הזה. שוב לא עובר לך כמו שצריך? זה לא יכול להיות באמת כל כך מסובך, מאמי".

שושנה שהלכה לשירותים חוזרת ומחלצת אותי, אבל המחירים של המעדנים עוד לא עודכנו.

"גם את חדשה, לא?", אומרת הקבועה לשושנה, "מה זה שמו חדשות ככה לבד? אבל יש לי את כל הזמן שבעולם".

צילום אילוסטרציה: sea turtle

***

ביום השני המנהלת מסיירת אתי בסניף. היא מסבירה איפה הדברים נמצאים ואיך הם אמורים להראות ומלמדת אותי את השמות הפנימיים של האזורים והמדפים. אחר כך היא מלמדת אותי איך למלא סחורה חסרה על המדפים ומשאירה אותי לעשות את זה.

אני מטפסת על סולם, אוחזת במקודד גדול, זה שמדביק תוויות מחיר על המוצרים, ומנסה ליהנות מהפעילות החד-גונית. תמיד חשבתי שהמקודדים האלה, עם הרעש המתוק שהם משמיעים והמדבקה, כמו לשון שובבה היוצאת ממנו, הם כצעצוע חמוד, אחד הדברים הכיפיים בעבודה מסוג זה.

לא אלאה את הקוראים בפרטים. רק אומר שזוהי עבודה מתישה ומעייפת המתבצעת לרוב בעמידה, דבר שאפשר  לומר על כל סוגי העבודה שעשיתי בחמשת הימים שבהם עבדתי כאן, כולל בקופה – למרות הכיסא. העבודה כאן קשה פיזית ושעות ארוכות אחריה כפות הרגליים עדיין כואבות.

"למה שלא תנצלי את כל העשרים?"

"מה יש לי לעשות אתן?"

"היי! שלום! מה עניינים?", נכנסת בטי, שעמדה קודם ליד דוכן של מוצר חדש והציעה לאנשים לנסותו. היא עובדת בסניף זה שמונה שנים. בטי מתיישבת ומוציאה קוסקוס מקופסה.

"כמה בכיתי הבוקר, בנות", היא אומרת, "חברה אחרת, איך קוראים לה, קנו את עמידר, פיטרו את הפקידה שטיפלה בי. אני מגיעה הבוקר והיא איננה. אני לא יודעת מה לעשות. כי לא קיבלתי את הכסף, סיוע בשכר דירה. היא היתה עוזרת לי בהכל ועכשיו אין עם מי לדבר. בכיתי שם ובכיתי וכלום לא עזר. אין עם לדבר".

"למה, בטי? איך זה יכול להיות. מגיע לך לפי כל הכללים", אומרת חנה.

"אני צריכה ללמוד ממך, חנה, להשיג כל מה שצריך בשביל הילדים שלי", עונה בטי, "בינתיים כל מה שנשאר לעשות זה להתפלל לאלוהים שיעזור לי".

"ומה עם הגרוש? המזונות?"

"הוא משלם, מסכן, גם לו יש בקושי. טוב, לא צריך לשקוע. נקווה לטוב. תתכבדו, קוסקוס משובח ביותר. תאכלו, תאכלו".

למחרת אני פוגשת בה שוב באותו המקום. בטי מקבלת את פני בשמחה המאפיינת אותה. "את לא תאמיני", היא אומרת, "תמיד אני סומכת על אלוהים שיעזור לי והוא תמיד עוזר לי! היום התקשרה אלי הפקידה, זאת שעבדה בעמידר ונקשרנו אחת לשנייה. החזירו אותה לעבודה. עכשיו היא עובדת בשביל החברה שקנתה את עמידר. היא אמרה לי שאין מה לדאוג, שיסדרו לי הכל. איזו אבן ירדה לי מהלב. החיים שלנו זה הישרדות, שלי בטוח כאלה. אבל יהיה טוב. ואיך את עד עכשיו? נחמד לך פה?"

"כן. את אוהבת לעבוד כאן?"

"מאוד. כאן זה כמו משפחה. אחרת לא הייתי עובדת כאן. הציעו לי סניפים גדולים יותר וקרובים יותר לבית, אבל לא הסכמתי. יותר מהכסף חשובה לי האווירה. גם בעבודה השנייה שלי, כסדרנית בתיאטרון, זה ככה. גם שם אני כבר שנים. ואוהבת את האנשים. מכירה את זה? שאין לך מועקה בלב כשאת הולכת לעבוד? זה בגלל האנשים הרי, לא בגלל משהו אחר".

צילום אילוסטרציה: Wilbert de Groot

***

בחמשת הימים האלה, מפעם לפעם נכנסות נשים יפות. אני מביטה בהן בקנאה. הן נראו לי כמו כוכבות זוהרות, לעומתן אני חסרת צורה, אפרורית ומרופטת. מפעם לפעם אני רואה את הגברים מלווים אותן במבטם, שנייה אחרי ששאלו אותי היכן נייר הטואלט או החיתולים למבוגרים.

"בטי, אני מרגישה שאני מאבדת את האנושיות והנשיות שלי בחולצה הזאת", אני אומרת לבטי יום אחד.

"מבינה אותך יפה מאוד. מה נעשה אבל?", היא עונה. בזמן שהיא מדברת חולף על פני חבר. הוא לא רואה אותי. שעה אחרי, בדרך הביתה, אני עוברת (המילה הזאת חוזרת על עצמה) על פני בית קפה הומה אדם. "היי יאנה", הוא קופץ, "שנים לא נפגשנו".

בסוף היום האחרון בעבודה אני מורידה את החולצה, תוחבת אותה עמוק בארונית ויוצאת מהדלת האחורית אל הרחוב. רק אז אני שמה לב שלראשונה עשיתי את מה שנאמר לי לעשות כבר מן היום הראשון – אסור להיכנס או לצאת מהכניסה הקדמית. זה מזכיר לי מיד את "דאונטן אבי", רק ללא הסטייל והנימוסים.

ביום עזיבתי המנהלת וצבי מנסים לפתור תעלומה גדולה: למוצר יקר ערך הודבק מחיר זול במיוחד, כנראה עבודתה של כנופיה חדשה. אני מביטה בפעם האחרונה על חלונות הסניף, מעבירה יד בשיערי והולכת הביתה. אחר כך מסירה את עצמי מקבוצת הווטס אפ הגנון של צבי, ויכולה רק לנחש מה יאמרו עלי חברי הקבוצה כשיגלו שגם אני נעלמתי.