איור: עובדיה בנישו
אני פוגשת את איריס ואנה (שמות מלאים שמורים במערכת), בנות זוג בשנות השלושים לחייהן שעלו לישראל מרוסיה לפני כמה שנים, ליד מגדלי עזריאלי. אנחנו הולכות לאחד מבתי קפה בקניון, בילוי נדיר עבורן. "אין לנו זמן לבלות בקניונים", אומרת איריס. "אנחנו כל כך עסוקות בלעבוד ובלהסדיר את המעמד החוקי שלנו בארץ, שלבילוי אין לנו זמן." זו הפעם הראשונה שהן מבקרות בקניון שנמצא מרחק דקות ספורות ממקום מגוריהן, בגבעתיים.
הן הכירו לפני עשור במוסקבה, שתי צעירות עם תספורות קצרות ותווי פנים עדינים. זה התחיל מהתכתבות באינטרנט, עבר במהרה לפגישות, ולאחר כמה שנים של זוגיות, החליטו השתיים לעבור לגור ביחד ולבסוף – למסד את הקשר. בשנת 2012 החליטו לנסוע לדנמרק להתחתן בנישואים אזרחיים, שרוסיה לא מכירה בהם.
כשלפני שנתיים נשלח מכתב רשמי משר הפנים דאז, גדעון סער, למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, בו הנחה סער להעניק את זכאות חוק השבות לבני זוג חד מיניים – כנהוג במקרים של בני זוג הטרוסקסואליים – החלו איריס ואנה לטפח תקוות ולתכנן את העלייה לישראל. חוקים אנטי-להט"ביים ואווירה הומופובית קשה שהתפתחה ברוסיה של משטר פוטין, גרמה לשתיים לחפש את הדרך החוצה.
"עניינו של חוק השבות", כך נכתב במכתבו של סער, "הוא בקיבוץ בני העם היהודי מהגלות, ותכלית התיקון מ-1970 הייתה לאפשר לבני המשפחה של היהודי להגיע לישראל כשווים לו, על מנת לעודד עלייה. איני רואה מקום להבחין בין יהודים שנישאו בנישואים הטרוסקסואליים, לבין יהודים שנישאו לבני מינם בחו"ל, על פי חוק. אלה ואלה עונים על התכליות של חוק השבות, בבחינת 'ושבו בנים לגבולם,'" כתב סער.
גם במרכז הגאה וב"רדוגה", הפרוייקט הלהט"בי של דוברי רוסית, התקבל המכתב בברכה. עבור זוגות חד מיניים יהודים רבים בחו"ל, ובפרט עבור אלה שגרו במדינות ברה"מ לשעבר, היה מכתבו של סער בשורה משמחת, ואחדים מהם החלו לתכנן עלייה. איש מהם לא ציפה למסכת הבירוקרטיה שייתקלו בה עם הגעתם לארץ, ולא העלה על דעתו שבישראל רק מעטים הם הפקידים ששמעו על המכתב הזה. אך יותר מכל, הם לא העלו על דעתם שההנחייה של שר הפנים אינה מבטיחה כלל קבלת אזרחות ישראלית.
מצעד הגאווה בתל אביב, 2015. צילום: U.S. Embassy Tel Aviv, CC BY-SA 2.0
ציידי הומואים ברחובות רוסיה
מעטים היו האנשים בחייהן של איריס ואנה ברוסיה שידעו על הזוגיות שלהן, ורק חברים קרובים שמעו על הנישואים. ההורים של שתיהן קיבלו את הבשורה על הזוגיות בצורה קשה במיוחד; אחרי הבכי והדרמה שלוו לבשורה, התחננו לאנה ואיריס שלא יספרו לאיש על בחירת ליבן. "אמא שלי מאוד מתביישת בזה," מספרת איריס. "היא חושבת שאם מישהו יידע עלי ועל אנה, הוא יגיד שזה בגלל החינוך שקיבלתי בבית. שהיא חינכה אותי לא נכון. אז לא סיפרנו להרבה אנשים. חיינו בשקר."
המצב החמיר כאשר ברוסיה התקבל החוק האוסר על "תעמולה" הומוסקסואלית. פירושים רחבים שניתנו לחוק הזה החלו לסכן את חייו כל מי שנטייתו המינית לא הוגדרה כ"נורמנלית". "החוק הזה גרם לעלייה של רמת ההומופוביה בחברה," מספרת איריס. "כאשר נדון החוק בפרלמנט, התקשורת נרתמה: שידרו קטעים פרובוקטיביים ומלאי עירום ממצעדי הגאווה כדי ליצור אווירה ציבורית של אנטי. התפתח גל תעמולה עם המסר שיחסים חד מיניים זו סטייה מסוכנת. משפחות חד מיניות עם ילדים פחדו מאוד מהחוק, במיוחד לאור העובדה שהתקבלה גם תוספת לחוק שאיפשרה לקחת ילדים ממשפחות חד מיניות ולמסור אותם לאימוץ או לבתי ילדים. פחדנו לפגוש אנשים."
"בחדשות הופיעו כל הזמן ידיעות, שלסבית פוטרה מהעבודה, והומו פוטר," ממשיכה אנה. "במיוחד אם התגלה שהם עבדו עם ילדים. לדוגמה, מורה אחד שהיה אהוב על הילדים שלימד, פוטר רק בגלל שהוא הומו. פתאום הופיעו "ציידי הומואים", שהתנפלו על חברי הקהילה, נתנו להם מכות ואפילו הרגו אותם. השכנים התחילו להגיש לתלונות למשטרה על כל הומו שגר בקרבתם. המשטרה היתה בא ומחפשת חומרים של "תעמולה"".
איריס ואנה התחילו לחיות בפחד. בעבודה נאלצו לספר סיפורים על בני זוג מומצאים. חוג הידידים הקרובים גם הוא הלך ונעלם. לבסוף שמעו על המכתב של סער, והחליטו לעלות לארץ. איריס היא זכאית עלייה, אך אנה איננה, ושתיהן ציפו להסדיר את מעמדה של אנה לאור ההנחייה החדשה. "אני תמיד חשבתי על עלייה", אומרת איריס. "יש לי משפחה בישראל, סבתא ואחות. אבל מיום שהכרתי את אנה, לא רציתי לעזוב אותה. כששמענו על מכתב של שר הפנים, כבר לא היו לי ספקות."
ב-2014 הגישו שתיים בקשה לקונסוליה הישראלית במוסקבה. לאחר בדיקה קפדנית של המסמכים שלהן, נאמר להן כי עליהן להיכנס לישראל כתיירות ולהגיש בקשה למשרד הפנים, והן החלו לתכנן את העלייה. אחרי שמכרו את כל רכושן, הגיעו לישראל ב-2015 עם זוג אופניים בודד וכמה מזוודות של בגדים. יומיים לאחר הגעתן ארצה, הן ניגשו למשרד הפנים בראשון לציון, שם נאמר להן שהן צריכות לקבוע תור לפקיד, ושיחזרו אליהן תוך 24 שעות. אך מאז ועד היום, משרד הפנים עומד בסירובו להעניק לאנה אזרחות ישראל ומעמד של עולה חדשה.
ולדימיר פוטין, צילום: Kremlin.ru, CC BY 4.0
אפילו תעודת נישואים לא עוזרת
מאז הגעתן ארצה, חיות איריס ואנה במרדף בלתי פוסק אחר הסדרת מעמדן – מרדף שגובה מהן מחירים אישיים כבדים. להבדיל מרוב הזוגות החד מיניים שעולים לישראל ממדינות ברה"מ לשעבר, לאיריס ואנה יש תעודת נישואין מדנמרק – תעודה שהיתה אמורה לשמש כאות רצינות ולסייע בהסדרת מעמדן בארץ. זוגות שלא עמדו להם האמצעים להתחתן במדינה שלישית טרם הגעתם לישראל, צריכים להוכיח את רצינות הקשר בינהם ורק לאחר מכן להתחיל בתהליך התאזרחות הדרגתי לבן הזוג שאינו יהודי. אך אפילו תעודת הנישואין לא סייעה במקרה זה.
"עברו שבועות ואף אחד לא חזר אלינו," אומרת איריס, "החלטנו ללכת למשרד הפנים בירושלים, אבל גם שם נאמר לנו שנצטרך לחכות חודשיים לפחות לתור. חודשיים ללא מעמד במדינה! בלי אישור עבודה, בלי ביטוח רפואי." אז הציעה להן ידידה לפנות למשרד הפנים בבאר שבע, שם קיבלו אותן בלי תור, והן זומנו תוך זמן קצר יחסית לראיון בלשכת הקשר "נתיב", גוף הפועל כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, האחראי על ניהול הקשר עם היהודים מברית המועצות לשעבר.
"כל הזמן הזה התגוררנו אצל חברים בבאר שבע כי כבר לא היה לנו כסף לשכור דירה," מתארת אנה את המצב. "היה צפוף, השכונה היתה שכונת עוני. חשבנו על כל גרוש שהוצאנו על האוכל. כאשר סוף סוף קבלנו הזמנה לראיון ב"נתיב", קיווינו שהכל יתבהר. ראיינו אותנו בנפרד, שאלו על היחסים ביננו והבטיחו שהתשובה תגיע בקרוב."
התשובה הגיעה באוגוסט 2015, אז זומן שוב הזוג למשרד הפנים, שם הן גילו את התוצאה העגומה של המתנתן הארוכה: לאיריס הוענק מעמד עולה ואזרחות ישראלית, אך לאנה אושר רק רישיון מסוג ב' 2 – אשרת שהייה בארץ, ללא הזכות לעבוד וללא זכאות לביטוח רפואי. בשלב זה הן עודכנו שאנה תצטרך לעבור תהליך התאזרחות הדרגתית – תהליך שעלול לקחת חמש שנים. כשהשתיים הזכירו לפקידים את מכתבו של סער, תגובתם היתה שלא נתקלו במקרים דומים קודם לכן, ולא שמעו על שום מכתב.
בלית ברירה פנו שתיים לעורך דין, ולאחר התכתבות ממושכת עם משרד הפנים, הוענק לאנה רשיון מסוג ב' 1, שמקנה זכות לעבוד בארץ, אך עדיין לא מקנה את הזכות לביטוח רפואי, לתקופה של שנה. אז הגישו למשרד הפנים ערעור, עליו לא קיבלו מענה, והשתיים החליטו לפנות בעתירה לבג"ץ בינואר האחרון, בה נטען כי הנחייתו של גדעון סער מחייבת את רשות ההגירה והאוכלוסין להעניק לאנה מעמד "עולה", כפי שהיה קורה לו היה מדובר בזוג הטרוסקסואלי.
לאיריס ואנה יש לפחות את רשת התמיכה המינימלית של חברים ומשפחה בארץ, אך לא כולם זוכים לתמיכה כזו. אנדריי ודימה (השמות המלאים שמורים במערכת) עלו לישראל מאזור הקרבות של מלחמת האזרחים באוקראינה לפני שנה. לפני העלייה, חיו יחד קרוב לעשור. אנדריי זכאי עלייה, אך דימה לא זכאי, ולכן נכנס לארץ במעמד תייר, ובתום תהליך ארוך של הצגת הוכחות ואיסוף מסמכים על חיים משותפים, ניתן לדימה רשיון ב' 2. רק בעוד כמה שנים, במסגרת תהליך התאזרחות הדרגתית, יוכל אולי לקבל תעודת זהות ישראלית.
"חוץ מאי ודאות על העתיד שלנו כאן, בעיות כלכליות, ומתח נפשי, גם המשפחה שלי מערימה עלינו קשיים", מספר אנדריי. "האחיות שלי גרות בישראל כבר שנים רבות. חשבתי שאגיע לישראל לזרועות המשפחה, אבל התברר שהם לא יכולות לקבל את העובדה שאני חי עם גבר. זה הגיע לידי כך שהזעיקו רופא וניסו לאשפז אותי במחלקה פסיכיאטרית." בינתיים, דימה לא יכול לעבוד בארץ ולא זכאי לביטוח רפואי. בהיעדר מערכות תמיכה סוציאליות, נאלצים אנדריי ודימה להתמודד לבד.
באירופה לא עושים בעיות
בשנים האחרונות אמנם התפתחה בישראל המודעות לצורך בשיוויון זכויות לחברי קהילת הלהט"ב, הודות לחברי הקהילה אשר נאבקים על זכויותיהם. מכתבו של סער למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה הוא אחד המקרים הנדירים בהם יזם נציג ממסד מהלך להכרה בזכויות להט"ב מטעם עצמו. אך המכתב לא מחולל שינוי בפועל.
דגל הגאווה מול שגרירות רוסיה בפינלנד, במחאה על חוקים נגד קהילת הלהט"ב. צילום: Murrur, CC BY 3.0
"בשנתיים האחרונות אנחנו עסוקים בפתרון בעיות עלייה של זוגות חד מיניים ומעורבים אתנית ממדינות חבר העמים," מספרת אנה טליסמן, עובדת סוציאלית במרכז הגאה, פעילה חברתית ומובילה פרוייקט "רדוגה" לדוברי רוסית. "לפני חצי שנה, ביום שהוקדש בכנסת לקהילה הגאה, פנינו לועדת קליטה ועלייה. חברי הכנסת הבטיחו לברר את הנושא, אך עדיין לא קיבלנו תשובה. ישראל הכריזה על פתרון, אבל הפתרון לא ממומש כשמדובר בזוגות שעולים ממדינות אשר לא מכירות בנישואים חד מיניים, דוגמת רוסיה. ודווקא בגלל שלא מכירים בנישואים חד מיניים שם, מהמדינות האלה יש רבים שרוצים לעלות לארץ. המציאות העגומה היא שיותר קל לזוגות האלה לקבל מעמד של פליט באירופה או בארה"ב מאשר מעמד כלשהו בישראל," מסבירה טליסמן.
ריטה פטרנקו, גם כן פעילה בפרוייקט "רדוגה", מוסיפה כי מאז פרסום מכתבו של סער, פנו אליה דרך רשתות חברתיות לא פחות מ-24 זוגות מאוקראינה ורוסיה, כשבכל המקרים מדובר בזוגות בהם אחד מבני או בנות הזוג הם זכאי חוק השבות. "שני זוגות נמצאים בתחילת התהליך ורק הגישו מסמכים לקונסוליה ישראלית במוסקבה," אומרת פטרנקו. "שניים כבר הגיעו לישראל וממשיכים להיאבק על מעמדם. אבל ארבעה זוגות הרימו ידיים לאחר שהבינו שמעמדם פה לא יוסדר, והם עזבו לארה"ב או לקנדה. כל השאר העדיפו לחפש מקלט פוליטי כחברי קהילה להט"בית במדינות אירופה, שם לא נתקלו בקשיים."
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "בקשתן (של אנה ואיריס) לא סורבה והיא עדיין בבדיקה. כמו כן, בהתאם למדיניות הנ"ל, כל מקרה נבחן בגופו ולא לפי מדיניות גורפת." על שאלתנו, מהו מספר האנשים בזוגיות חד מינית שזכו לקבל מעמד של עולים לאחר פרסום מכתבו של גדעון סער, רשות האוכלוסין סירבה לענות.