בחסות המלחמה הגיעו לשיא הלאומנות והקנאות המשיחית – המתכון היהודי הבטוח לחורבן

התחזקות הלאומנות היהודית בישראל מאז אירועי ה-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, תהליך אשר שורשיו נטועים עמוק בהוויה הישראלית, נשען כיום על שלוש רגליים עיקריות המאפשרות אותו – המשטרה, הצבא ומערכת החינוך. בעוד שככלל, מלחמות מגבירות לאומנות, פחד ושנאת זרים ואחרים, המקרה הישראלי מורכב אף יותר. החלשות הדמוקרטיה הישראלית קיבלה תאוצה בתחילת 2023 עם כוונת הממשלה לבצע רפורמה משפטית (הפיכה משטרית) ועם מחאת הנגד שצמחה מולה, והמלחמה החריפה את התהליך אף יותר. אך לא רק בישראל, גם במדינות אחרות, החלשות הדמוקרטיה אל מול התחזקות הלאומנות הם שני תהליכים שמתרחשים אחד על חשבון השני, כמעיין משחק סכום אפס. 

לאומנות ודמוקרטיה

עם, זהות משותפת וזיקה לטריטוריה הם שלושת הגורמים שבהתגבשותם הביאו לצמיחתם של לאומים שונים, תהליך שהתעורר ונפוץ בעיקר באירופה במאה ה-19. הגישה הלאומית הדמוקרטית-ליברלית מדגישה את עקרון זכויות האדם והאזרח ברוח המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. בדמוקרטיה ליברלית, הבסיס לכל מערכת של סמכות שלטונית, ובהתאמה לכל סוג של נכונות לציית לה, הוא אמון והערכה כלפי אותם האנשים המחזיקים בשלטון, כלומר תפיסתם כלגיטימיים. 

לעומת זאת, הלאומנות – תפיסה רעיונית בעלת אופי אלים וקיצוני יותר, שבעיקרה מתנגדת לעיקרון הליברליזם הדמוקרטי, התבססה על רעיון האנטי-נאורות ופשטה בעולם בתחילת המאה ה-20. האנטי-נאורות דחתה את סמכותה של התבונה, את העקרונות האוניברסליים ואת הזכויות הטבעיות, ונוצרה כתגובה לתנועת הנאורות של המאות ה-17 וה-18. תנועה זו ביססה את תשתית הלאומנות, כפרה בקדימות היחיד ובאוטונומיה שלו וראתה בחברה לא מכלול של יחידים חופשיים אלא גוף אורגני. ההקצנה של הפטריוטיזם הלאומי התבססה במאה ה-19, ובפרוס המאה העשרים יצרה את הלאומנות הדורסנית על שלוחותיה וגווניה האידאולוגיים.

בישראל, במיוחד בשנים האחרונות, גישות שמרניות – לאומיות ודתיות – מתחזקות על חשבון גישות דמוקרטיות-ליברליות, ומתאפיינות, בין היתר, בהיחלשות מערכת המשפט ואכיפת החוק, בפריבילגיות לרוב ההגמוני-יהודי, ובדחיקה לשולים של קבוצות מיעוט. מצב זה משפיע, בין היתר, על היררכיה אזרחית והתחזקות סקטוריאלית (של גורמי ימין רדיקליים, ואחרים). טבח ה-7 ואוקטובר ומלחמת חרבות ברזל האיצו תהליכים אלה, אשר באים לידי ביטוי בעיקר בצביעה פוליטית של עבודת המשטרה, בהמשך ערעור תפיסתו של צה"ל כצבא העם, ובמערכת חינוך מגויסת. 

---

בין גבורה לבן גביר: משטרה ושיטור כפוליטיקה

ב-7 באוקטובר התגלו שוטרי ישראל בגבורתם. במסגרת קרבות הבלימה באופקים, במסיבת הנובה ברעים, וביישובי הדרום, נפלו 63 שוטרים ושוטרות, 56 מתוכם ביום הראשון ללחימה. אך למרבה הצער, הגבורה, הענייניות והמקצועיות שהפגינו שוטרי ישראל ב-7 באוקטובר אינם בהכרח מייצגים. לאורך השנים, הביקורת על משטרת ישראל סבבה בעיקר כנגד שיטור יתר (למשל של אזרחים ערבים ושל עולים מזרחים בעשורים הראשונים למדינה), שיטור חסר (למשל של הבדואים בנגב, לרוב בתוך יישוביהם), ושל גזענות מוסדית (למשל כלפי יוצאי אתיופיה). המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה שבאופן עקבי ולאורך שנים, האמון שנותן הציבור במשטרה הוא נמוך, וערב המלחמה עמד על 35% בלבד בקרב היהודים, ו-17% בקרב הערבים. 

בבחירות 2022, בעוד תפיסת הביטחון האישי היתה גורם מרכזי בשיח הציבורי, התמנה לתפקיד השר לביטחון פנים איתמר בן גביר, משולי הימין הקיצוני אשר גדל על תורת הרב כהנא. עם מינויו, ביקש השר הממונה על המשטרה להגביר את שליטתו על הארגון (מהלך שהמשטרה התנגדה לו, בין היתר כיוון שהמשטרה בישראל כפופה לחוק ולא לפקודות השר), וזאת כדי לאפשר לו "לקבוע מדיניות". השר שינה את שם המשרד ל"ביטחון לאומי", ביקש להקים משמר לאומי שיהיה תחת סמכותו, ודרש סמכויות נוספות, אך האלימות בחברה המשיכה ואף הסלימה: בחברה הערבית, 2023 היתה לשנת שיא במספר הנרצחים, ושנת 2024 צפויה לעלות עליה. אלימות המתנחלים בגדה המערבית מתרחשת בהיקף חסר תקדים מאז המלחמה, והתלונות על אלימות שוטרים בהפגנות הולכות ומצטברות. 

מאז מינויו של השר, וביתר שאת מאז שובה של המחאה בקפלן נגד הממשלה (אחרי השהייתה למספר חודשים בשל פרוץ המלחמה), שיטור היתר והקשר בין המשטרה לפוליטיקה הולך ומתחזק. המחלוקות המתגלעות בין השר למפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, מצביעות על שאיפתו של השר לדלג על שרשרת הפיקוד המקצועית, ולהכפיף את המשטרה ישירות לרשות המבצעת, כזרוע ביצועית שלה. הפורום למשפט חוקתי וזכויות אדם פנה ליועצים המשפטיים לממשלה ולמשטרה, ושטח בפניהם מקרים רבים של אלימות שוטרים אשר הפכו "מטרידים לאין ערוך, אלימים לאין ערוך, ומפחידים לאין ערוך מאז חודשה המחאה נגד ההפיכה המשטרית בשילוב הדרישה להשבת החטופים מרצועת עזה והדרישה להדחת הממשלה". וכך פירטו עוד: "מדובר בתפיסה בשערות מפגינות, בהפלת מפגינות לקרקע, בהצלפה באמצעות שוט פרש משטרה בראשו של מפגין שלא עשה דבר, בגרירת מפגינים ללא צידוק, בשבירת רגלה של מפגינה באמצעות דריכת סוס, בדחיפת מפגינים מבוגרים שכל חטאם היה עמידה על המדרכה […] בכבילה משוללת צידוק […] בהתעללות במפגינים כבולים ובדיבור בוטה וגס לרבות איומים". 

המחקר על השיטור בדמוקרטיה נידון כחלק מתיאוריה פוליטית וחברתית המבקשת להבין את עוצמת המדינה המודרנית אבל גם את הסתירות, המתחים ואי השוויון המגולמים בה. מכיוון שתפקידה הרשמי של המשטרה הוא להגן על האזרחים, הרי שהשאלות מי הם האזרחים הזכאים להגנה, ממה נדרש להגן עליהם ובעיקר מפני מי הם נצרכים להגנה, כולן לכשעצמן שאלות פוליטיות. כך, לקריסת המערכות, ההפקרה, אבדן תחושת הביטחון וערעור האמון באלה שאמונים על הביטחון האזרחי בעקבות ה-7 באוקטובר, מתווספת צביעה פוליטית של המשטרה והשיטור.

אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה

השאלה באשר לקונפליקט בין עקרון הממלכתיות (המעורפל) לבין תהליכי ההדתה בצבא עוסקת במתח שבין חופש הדת לחופש מדת. כלומר, השאיפה הליברלית לזכויות פרט (למשל פולחן דתי) לעתים סותרת את קיומו של מרחב פוליטי קולקטיבי ואינטרס לאומי. בעוד שבשנים האחרונות מחקרים ביקשו לערער על טענות ההדתה בצה"ל, ואחרים מראים שבמקביל לתהליכי הדתה בחברה הישראלית מתרחשים גם תהליכי חילון, ניתן לאפיין מגמות לאומניות-יהודיות ברורות בצבא. 

מגמות אלה באות לידי ביטוי בהתעצמות הזרם החרד"לי, במינויים למוקדי כוח רגישים, ובהשפעה הולכת וגוברת של רשת מוסדות שעיצבו מסלולי שירות צבאי ייחודיים עבור אלה המחזיקים בתפיסת עולם שמזדהה עם המדינה אך מתרחקת מאורח החיים הליברלי (למשל ישיבות ההסדר, מסלול השירות המקוצר לבוגרי הישיבות הגבוהות, וחלק מהמכינות הקדם צבאיות). פרץ המשיחיות שפקד את המחנה החרד"לי עם פרוץ המלחמה, ובתוכו הקריאה העיקשת ליישוב מחדש של גוש קטיף, מוצא את ביטויו בהתבטאויות יהירות של קצינים בכירים באשר לכוחו ויכולותיו של הצבא, בשיח נקמני אלים של מפקדים וחיילים, בהבלטה של נבחרי ציבור את מספר החללים מההתנחלויות, ובמחאה קולנית על אי-קידומם של קצינים דתיים. 

אחד ממאפייני הלאומנות המתעצמת בישראל, כמו גם השיח המתפתח בצה"ל שלאחר השבעה באוקטובר, הוא השיח הזחוח, היומרני והנקמני

חוקר יחסי החברה-צבא, יגיל לוי, מראה כיצד התאוקרטיזציה החרד"לית, זו שהתעצמה בעקבות השבר במגזר האמוני בעקבות פינוי גוש קטיף ב-2005, התעצבה לאורך השנים כמגמה מתוכננת ומכוונת. ניכרת מגמה עקבית בהשפעתם של זרמים דתיים-לאומיים וחרד"ליים על צה"ל: מספר התלמידים במכינות הדתיות עלה מ-70 חניכים במחזור הראשון של מכינת עלי, בשנת 1988, לכ-1,100 חניכים ברשת כולה ב-2020. שיעור הגברים בוגרי החינוך הממלכתי-דתי מבין מסיימי קורס קציני החי"ר בבה"ד 1 עלה מ-2.5% בשנת 1990 לכ-35% בשנת 2018. כמחצית מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי מתגייסים לצבא באמצעות ישיבות ההסדר, המכינות והישיבות הגבוהות, כלומר מדובר בדפוס הצטרפות מאורגן. הוא נשען על רשת מוסדות טרום-צבאיים, אשר בעצמם נשענים על מערכת החינוך הממלכתית-דתית האוטונומית ועל תנועות נוער דתיות, כמו על ההשפעה של רבנים וסמכויות הלכתיות. 

אחד ממאפייני הלאומנות המתעצמת בישראל, כמו גם השיח המתפתח בצה"ל שלאחר השבעה באוקטובר, הוא השיח הזחוח, היומרני והנקמני. תא"ל דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36 ובוגר ישיבה, כתב לחייליו פקודת יום ובה התחייב: "נשמיד אותו (את האויב העזתי) ואת זכרו, ולא נשוב עד כלותו. וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". אל"מ (במיל') גולן ואך, מפקד יחידת החילוץ הארצית שגדל והתחנך בחברון, כתב: "הרס חובש נפש פצועה. כן. דם מכפר על דם… יהודי מנצח על תזמורת נקם באנטנות שריון ממונע". השיח הנקמני מצא את ביטויו המעשי בפעולות שונות בעזה – כחלק ממדיניות הפעלת הכוח (למשל פגיעה במבנים אזרחיים שונים) או ביוזמות אישיות של חיילים (למשל השפלה וזלזול בעזתים, ותיעודם) – ובהגיון צבאי נתון במחלוקת.

המוטיבציה להעצים את ההשפעה החרד"לית על צה"ל, מחד, ולעשות דה-לגיטימציה לצבא "הישן", מאידך, גברה לאחר שבימים הראשונים של המלחמה הצטיירו בני המעמד הבינוני "הנוטש", קרי אנשי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, כגיבורי המלחמה: הטייסים שתקפו בעזה, גיבורי המחאה ובראשם תנועת 'אחים לנשק' שהפעילו שירותים אזרחיים במקום המדינה, ונשים לוחמות, ממושאי הביקורת החרד"לית, שבלטו בלחימתן. 

החינוך כהתנחלות בלבבות

במערכת החינוך, הביטוי המעשי של המגמות הלאומניות-יהודיות מאז אוקטובר 2023 ניכר למשל בדיווחים של מורות ועובדי הוראה על חששות להתבטא פוליטית בפומבי, לא רק בשל הסכנה לאבד את עבודתם, אלא מתוך פחד מהתלמידים, מההורים ומהשיח המתלהם בחדר המורים. גם הגרעינים התורניים אשר הולכים ומתחזקים ביישובים חילוניים ומעורבים (יהודים-ערביים) צוברים כוח והשפעה, ובחסותם תלמידי בתי הספר והגנים נחשפים ליותר ויותר תכנים דתיים-לאומיים, ואגב כך, ולעתים בדרך של "התנחלות בלבבות" – לתפיסות אידיאולוגיות רדיקליות. 

לפי נתוני ה-OECD לשנת 2019, תלמידי ישראל לומדים תנ"ך ודת יותר מכל התלמידים במדינות המפותחות, 14% (גידול של 30% בהשוואה ל-2014), לעומת 5% בממוצע המדינות המפותחות

"להעמיק את החינוך לתרבות ולזהות יהודית", כך על פי משרד החינוך הוא תפקידן של בנות השירות הלאומי, אשר מקבלות פטור מגיוס לצה"ל וחוסות תחת עמותות וארגוני ימין מיסיונריים, הפועלים במיוחד בבתי הספר החילוניים, והממומנים על ידי משרד החינוך והמשרד להתיישבות ולמשימות לאומיות. נתוני 'הפורום החילוני' מראים, כי ביותר מ-60% מבתי הספר ומהגנים הממלכתיים ברחבי הארץ, ב-160 רשויות מקומיות, מפקיד משרד החינוך את החינוך לערכים בידי עמותות ימניות בעלת אופי לאומני. לבנות השירות הלאומי, שמרביתן באות מהתנחלויות וגרעינים תורניים, אין רקע פדגוגי, ולמערכת החינוכית אין כל היכרות מוקדמת עמן. שיעורי הזהות היהודית שלהן באים על חשבון לימודי ליבה, תדיר בלי ליווי של מורים ומבלי לידע את ההורים.

דוקטרינת ההלם מראה כיצד בחסות משבר, ממשלות מקדמות לעתים אג'נדות מרחיקות לכת

במאי 2024 אישרה ועדת החינוך של הכנסת הקמת ועדה להגות יהודית במערכת החינוך, במטרה לחזק את הלימודים בתחום, וזאת למרות שלפי נתוני ה-OECD לשנת 2019, תלמידי ישראל לומדים תנ"ך ודת יותר מכל התלמידים במדינות המפותחות, 14% (גידול של 30% בהשוואה ל-2014), לעומת 5% בממוצע המדינות המפותחות. תכנים אלה באים על חשבון הלימודים בעברית, שפות זרות, ספורט ואמנות, וזאת לצד תוספת לימודי היהדות והדת בבתי הספר בחינוך הממלכתי-דתי והחרדי. התקצוב לסל הזהות היהודית לא מגיע רק ממערכת החינוך הפורמלית, אלא גם מעמותות הימין, המתקצבות תכנים שמקדמים 'תרבות יהודית'.  

״ביחד ננצח״ ישראלי, ולא לאומני-יהודי

דוקטרינת ההלם מראה כיצד בחסות משבר, ממשלות מקדמות לעתים אג'נדות מרחיקות לכת. בטקסט זה ביקשתי לטעון שאת ההקצנה הלאומנית היהודית בישראל, תהליך עם שורשים קודמים המעמיק בעקבות המלחמה, ניתן לראות בעיקר בשלושה מוקדי כוח משמעותיים: במשטרה, בצבא ובמערכת החינוך. אך לא רק שם, ההקצנה הלאומנית ניכרת גם בתקשורת המסורתית, ברשתות החברתיות, בתרבות, בטקסים לאומיים, ועוד. 

להקצנה הלאומנית בישראל בחסות המלחמה, ולקיטוב המעמיק בין הקבוצות בחברה שבעקבותיה, יש השלכות מרחיקות לכת על הלגיטימציה של השלטון הדמוקרטי, הן בחזית הפנימית והן בחזית הבינלאומית. אך למרות מגמות ברורות אלה, יש להדגיש את התעוררותו העזה של המחנה הליברלי כתגובת נגד. הביטחון בהצלחתה של הרפורמה/הפיכה, ויש שיאמרו הבוטות בה פעלה הממשלה, עוררו את זעמן של תנועות המחאה, שאנשיה אינם מסכימים לשתוק. המחאה הוציאה לרחובות המוני מפגינים מאז כינון הממשלה בסוף 2022, וחודשה לאחר פרוץ המלחמה. 

מגמות לאומניות צוברות תאוצה מדאיגה לא רק בישראל, ומבשרות על הלך רוח גלובאלי, המובל בחסות מנהיגים סמכותניים ודומיננטיים. אך קשה להקביל את המקרה הישראלי למקומות אחרים בעולם. מצב המלחמה התמידי שישראל מצויה בו, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, לא רק מחייב תמיכה בינלאומית – הן לגיטימציה והכרה, והן סיוע במשלוחי נשק, חימוש וטכנולוגיות – אלא בעיקר מחייב אחדות חברתית. ההיסטוריה היהודית הראתה לא פעם כיצד השסעים והקרעים בעם, ובמיוחד הקנאות הדתית והלאומנית, הם אלה שהביאו על העם את אסונו. ההיסטוריה הישראלית צריכה להיכתב אחרת. 

ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, קמפוס אילת. חוקר מחאות, משטרה והתנגשויות אלימות בין אזרחים למדינה.המאמר מוקדש לנעמה לוי וליתר החטופות והחטופים הנמקים במחילות חמאס בעזה.