"לפנות בוקר של הלילה השני מגיעות שתיים שלבושות בלבוש מסורתי ואז הסתבר שהן שתי חיילות, פצועות מאד קל. הן סיפרו על עוד שתי חיילות שהיו איתן ונלקחו לטיפול רפואי. אלו בנות שעשו טירונות וקורס תצפיתניות והגיעו ביום חמישי לבסיס נחל עוז. ביום שבת כבר היו עדות לטבח ולווידוא הריגה. הן סיפרו דברים קשים", סיפרה בראיון חן גולדשטיין אלמוג שנחטפה מכפר עזה ושוחררה בעסקה בנובמבר. עשרה ימים לפני ששוחררה פגשה שתי חיילות נוספות. "חלקן היו לבד 51 יום, עד שהן הגיעו למנהרה, חלקן פצועות. חלקן גם עברו דברים מאוד קשים. תקיפות מיניות אכזריות. זה היה שבוע מאד עוצמתי במנהרה הזאת, עם כל הקושי, והיה נראה שהן על הקצה. היתה שם עוצמה נשית". יום לפני שחזרה ארצה הגיעה למנהרה חיילת נוספת.
חמש חיילות, כולן תצפיתניות ממוצב נחל עוז, מוחזקות בשבי החמאס. בנוסף להן חמש נשים נוספות, אזרחיות שנחטפו – שתיים מכפר עזה, שתיים מניר עוז ואחת ממסיבת הנובה, ומוחזקות מתחת לאדמה בעזה. בסך הכל עשר נשים עדיין כלואות בשבי, כבר שנה – זה מה שידוע על מצבן ומה שיש לבני המשפחה שלהן לומר.
אמילי דמארי, 27, כפר עזה
אמילי דמארי היא החטופה שהכי פחות מדברים עליה. את המאבק לשחרורה מנהלים בני משפחתה מחוץ למצלמות. בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה אמילי בדירתה בשכונת הצעירים של קיבוץ כפר עזה, בני קיבוץ שעזבו את הבית של ההורים. אמילי בת ה- 27 הסתגרה בממ"ד כשבקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ דיווחו על חדירת מחבלים ותהו איפה הצבא. חברה הטוב גלי ברמן חבר אליה באותו בוקר. "אני הולך לאמילי, היא מפחדת", סיפרה אמו בראיון לויינט על שיחתם האחרונה. ב-8:52 הם שלחו תמונת סלפי שלהם ביחד לקבוצת הוואטסאפ של השכונה.
המחבלים שרצו בקיבוץ כבר בשבע בבוקר. גל נוסף של מחבלים פרצו את הגדר בסביבות השעה 10 בבוקר ושעטו אל עבר השכונה המכונה "דור צעיר". 11 נרצחו, שבעה נחטפו. ההודעה האחרונה מאמילי התקבלה ב-10:24 ובה כתבה שמחבלים יורים באזור ביתה. בסביבות השעה 10:45 נראה אחד המחבלים נוהג ברכבה של אמילי בשבילי הקיבוץ. "שמעתי המון התלהמות בערבית", תיאר תושב השכונה בר כסלו, "הדלתות פשוט נטרקו ואני שומע את האוטו יוצא ברוורס, נותן רייס לכיוון עזה". באוטו היו אמילי, גלי ואחיו התאום זיוי. אמה של אמילי, מנדי, סיפרה שהיא נחטפה לאחר שנורתה. הכלבה האהובה שלה צ'וצ'ה נמצאה בביתה כשהיא ירויה למוות.
משפחתה של אמילי לא משתתפת בהפגנות ולא מתראיינת לתקשורת. אביה חולה אלצהיימר ואמה מנדי, שעלתה לארץ מבריטניה לפני 30 שנה, משתתפת מעת לעת בעצרת תושבי העוטף למען החטופים המתקיימת מדי מוצ"ש בצומת שער הנגב, מתנערת מכל סממן פוליטי. בעצרת שהתקיימה לפני פסח, חשפה האם שאגם גולדשטיין בת ה-18 שנחטפה מכפר עזה ושוחררה בעסקה, סיפרה לה שפגשה אותה בשבי. היה זה אות החיים היחיד שקיבלו בני משפחתה מאז ועד היום.
אגם, אמה ושני אחיה, פגשו את אמילי במנהרה ימים ספורים לפני שחרורם. יחד איתם היו גם האחיות אלה ודפנה אליקים שנחטפו מקיבוץ נחל עוז, חטופה נוספת מהנובה ושלוש חיילות, תצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז. בראיון לפודקאסט של חדשות 12, סיפרה חן גולדשטיין אלמוג שההליכה למנהרה ארכה 40-50 דקות. הן הוחזקו ביחד במשך שבוע עד ששוחררו. אמילי, שהייתה פצועה, הייתה בטוחה שהיא עומדת להשתחרר. "הן ביקשו שנילחם בשבילן, שלא נשכח אותן, שנלך להפגנות ושנדבר עם ההורים שלהן", שחזרה גולדשטיין אלמוג. "הן אמרו לנו מה להגיד ומה לא להגיד. הכל היה בהנחה שהן יצאו אחרינו. הן היו מדהימות והן גילו שם תעצומות נפש".
"אגם גולדשטיין סיפרה לי סיפורים עליה לפני יותר מ-150 יום", שיתפה האם מנדי את באי העצרת לפני חג הפסח. "היא עדיין הייתה בחיים בעזה ואני לא מאמינה איזה אומץ שהיה לה. האם האומץ שלה עדיין שם? האם היא נשארה לבד ואיבדה את רוחה? כמעט 200 ימים. האם הם יהפכו ל- 200 חודשים? כרגע, לפי איך שהדברים מתנהלים, נראה שכן".
חבריה של אמילי מתארים אותה כמי שתמיד מוקפת חברים, אוהבת לעשות על האש ומסיבות קריוקי, עם חיבה עזה לכובעים. "היא אחת שלא יודעת לנוח", "טיפוס שאף פעם לא מוותר", "אופטימית מלאת תקווה". כשמגישת הרדיו הדר מרקס תיארה אותה כ"אחת שלא פוחדת מכלום", כתבה האם ש"זה לא כל כך נכון, בטח אמילי שלי מתה מפחד". את חצי הביקורת והאשמה שלה מפנה האם אל עבר מדינות העולם שמתעלמות מהחטופים ולא מפעילות מספיק לחץ לשחרורם. בנאומיה היא מקפידה להזכיר שישראל נגררה למלחמה ולא פתחה בה. "תוקפיה של ישראל מציגים את ישראל כאריה, אבל אנחנו לביאה שבסך הכל מנסה להגן על הילדים שלה".
האיפוק והממלכתיות של בני המשפחה נסדקו מעט ב-6 ביולי, חודש אחרי שאמילי ציינה את יום הולדתה ה-28 בשבי ועל רקע דיווחים סותרים על עוד עסקה שנרקמת. בעצרת באותו מוצ"ש הקריאה האם את דבריו של אחיה הגדול של אמילי, תום דמארי. הוא כתב על כך שלראשונה, כשחזר לישראל בטיסת אלעל, הוא כבר לא הרגיש בבית. "איך אני יכול להרגיש בבית כשאחותי בגיהנום?" כתב. "תרמתי כל כך הרבה שנים מחיי להגן על המדינה, בשביל מה? בשביל שהם ישכחו את אחותי ואת החטופים? סיפרו לנו סיפורים על כך שעושים הכל, בינתיים הם נלחמים במסדרונות וברחובות עבור שטויות. הם אומרים שיש לחץ צבאי, אבל בינתיים העזתים נהנים בחוף הים ואנחנו ממשיכים לאבד לוחמים גיבורים. אני ציוני, אני ישראלי, אני יהודי ואני מתבייש. אני מתבייש שאחותי נמצאת עם מפלצות חמאס כבר תשעה חודשים וזה לא הבעיר את המדינה כמו הקוטג'. ידענו להוציא מיליון איש לרחובות אבל לא עבור החטופים. זה לא חשוב מספיק".
דורון שטיינברכר, 31, כפר עזה
שני בלוקים מאמילי דמארי התגוררה דורון שטיינברכר. מחלון ביתה, כמו כל הבתים בשכונת דור צעיר אפשר לראות את עזה. מורגלת בשגרת הטרור, בשש וחצי בבוקר התעוררה דורון לצלילי האזעקות והבומים ונעלה את הממ"ד שהוא חדר השינה שלה. "סעמק, הלך הסיבוב בוקר", כתבה לחברותיה בקבוצת הוואטסאפ ב-6:44. כשבקיבוץ נפוצו הדיווחים על חדירת מחבלים לשטחם כתבה להן: "אני רועדת, אני שומעת אותם, אמאלה'". דורון, המכונה על ידי חברותיה "דורונה" ידעה שניתן לפרוץ בקלות את דלת הממ"ד בביתה. היא ניסתה לחסום את הדלת עם כורסה ומקרר והחשיכה את החדר. "בקושי מצליחה להקליד", כתבה. היא הספיקה לצפות בחדשות ולראות את הטנדרים של חמאס מסתובבים ברחובות שדרות חופשי. "איך דבר כזה קורה?", תמהה. "איזה מחדל".
בשעה 9:56 כתבה דורון לחברותיה: "הם פה, הם מחוץ לחדר שלי". היה זה אחרי שכבר שמעה מחברותיה שחבר קיבוץ שהכירה נרצח ושהמחבלים מנסים לחטוף ישראלים. "הם מחוץ לחדר שלי", כתבה כשהיא מסתתרת מתחת למיטתה, מפצירה בחברותיה להזעיק עזרה. באותם רגעי אימה היא התקשרה לאמה וסיפרה לה שהמחבלים יורים אל עבר חדרה והשיחה נותקה במהרה. ב-10:31 הספיקה לשגר לחברותיה הודעה מוקלטת בת שלוש שניות: "תפסו אותי, תפסו אותי", אמרה בקול חנוק. להודעות שנשלחו אחר כך, היא כבר לא השיבה. בהתכתבות המלאה עם חברותיה נראה שרגע לפני שנחטפה היא ניסתה להזעיק את הרבש"צ שכבר לא היה בחיים. גם היא תהתה "איך עדיין לא הגיעו לכאן כוחות?".
אף אחד מ-105 החטופים ששוחררו בעסקה בנובמבר לא ראה את דורון. אות החיים היחיד ממנה התקבל ב-26 בינואר, אחרי 107 ימים בשבי, באמצעות סרטון שהפיץ חמאס. "היא אדם כזה שמח, עם כזה חיוך, שהחיוך מגיע לעיניים", מספרת אמה סימונה. "ובסרטון ראינו כמה שהיא חיוורת ורזה, האור מהעיניים שלה נעלם. מאז עברו כמעט 240 ימים (נכון למועד הראיון), ולא שמענו ממנה כלום". לדברי האם, בצה"ל שומרים איתה על קשר, "אבל אין מידע, אז אין מה להגיד, בגלל זה אנחנו צריכים הכי מהר שאפשר שהממשלה תגיע לעסקה".
״בנוסף לכל הסכנה ובנוסף לחוסר ידיעה שיש לכולם, דורון היא גם אישה. בייחוד אחרי סרטון החטיפה של התצפיתניות שבו אחד המחבלים מדבר על בנות שיכולות להיכנס להיריון״
בסרטון מספרת דורון שהייתה בשבי עם חבריה לקיבוץ יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה ומציינת כי "הם נהרגו מאש צה"ל". בסוף הסרטון נראית דורון יחד עם החיילות קרינה ארייב ודניאלה גלבוע. השלוש קוראות יחד: "הפקרתם אותנו, נטשתם אותנו, אנחנו רוצות הביתה עכשיו". ב-18 מרץ ציינה דורון, אחות וטרינרית במקצועה, יום הולדת 31.
את הוריה של דורון, אחותה ימית, בעלה ושני ילדיה שמתגוררים בקיבוץ חילצו כעבור כמעט יממה. מאז הם פעילים אקטיבית במאבק לשחרורה, מתחננים לשחרורה וזועמים על התנהלות הממשלה. "הממשלה לא שמה את החטופים בעדיפות עליונה. אם הם היו שמים, הם כבר מזמן היו פה. ואני מאוד מאוד מפחדת מזה, אני מפחדת מה יהיה. הדרך היחידה להחזיר אותם היא בעסקה", אמרה האם בשיחה עם "המקום הכי חם". "זה הופך לעניין פוליטי ואין פה פוליטי. זה חיי אדם. בנוסף לכל הסכנה ובנוסף לחוסר ידיעה שיש לכולם, דורון היא גם אישה. בייחוד אחרי סרטון החטיפה של התצפיתניות שבו אחד המחבלים מדבר על בנות שיכולות להיכנס להיריון. אז בנוסף לכל החשש לחייהן, יש גם את החשש להן כנשים ולכן פשוט בהול שנגיע לעסקה. לא יכול להיות שהערבות הזאת כבר איננה, שצריכים להאבק עליה. זה לא רק השיקום של החטופים שלנו, זה השיקום של כל המדינה. כל מדינת ישראל נעצרה בשבעה באוקטובר".
ארבל יהוד, 29, ניר עוז
בבוקר ה-7 באוקטובר ארבל יהוד ניסתה לתכנן את הרגע שאחרי. בשומר חומות היא פונתה לקיבוץ קליה והיה ברור שסבב נוסף עומד בפתח. "היא היתה מאוד בסטרס ועבדה מאד קשה להיות בשליטה ולנסות לדבר איתי מה יקרה כשזה ייגמר", משחזרת מעיין ווסטלנד, חברת ילדות שגדלה איתה בקיבוץ. "דיברנו על זה שהם יבואו אליי לתל אביב והם בדיוק אימצו כלבה. זה היה ברור שאם זה מסלים אז מתפנים. אבל זה היה לפני שהבאנו שזה אירוע שונה לחלוטין".
ארבל (28) ובן זוגה אריאל קוניו (26) הסתגרו בממ"ד. בחמש השנים האחרונות הם ביחד. זמן קצר לפני האסון הגדול, הם חזרו מחופשה של שלושה חודשים במרכז אמריקה: פנמה, קוסטה ריקה וגואטמלה. שבוע לפני הטבח, הם אימצו כלבה גורה בשם "מרף".
יעל, אמה של ארבל היא דור שלישי בקיבוץ ניר עוז. בשנת 2006 החליטו לעזוב ולעבור לראשון לציון. ארבל עזבה לתקופה קצרה וחזרה. שני אחיה הגדולים, דולב ונטע, בחרו גם להשתקע במקום שבו גדלו. "ארבל מאד דאגה לדולב, שהיה חובש מתנדב ויצא לטפל בפצועים", מספרת ווסטלנד. "המחשבות היו בעיקר פחד של מה קורה כאן ופחד על דולב". להוריה כתבה ארבל שהיא ואריאל בממ"ד ושהיא שומעת קולות בערבית וצעקות בחוץ, ושהיא מפחדת. לבת הדודה שלה היא הספיקה לכתוב שירו לה על החלון. ב 8:47 נותק ביניהן הקשר. ווסטלנד שלחה הודעה וארבל כבר לא השיבה. בשעה 11 ההודעות בוואטסאפ קיבלו רק וי אחד. ווסטלנד חשבה לתומה שאולי נגמרה לה הבטריה.
המידע על החטיפה של ארבל מתמצה במה שתואר עד כאן. "אין תיעוד של החטיפה. החטופים שחזרו לא ראו אותה בשבי. המשפחה קיבלה בדצמבר אות חיים שהוא מודיעיני. לא יודעים כלום על מצבה". בביתה של ארבל נמצאו סימני דם ששייכים לכלבה. חבריה של ארבל אומרים שהיא "נפש עדינה" ומביעים חשש לעינויים ולהתעללות שהיא עוברת בשבי.
ביוני נמצאו בניר עוז שרידי גופתו של אחיה דולב, שנחשב חטוף במשך שמונה חודשים. דוד קוניו, אח של בן הזוג של ארבל, נחטף אף הוא. רעייתו ובנותיו התאומות שוחררו בעסקה. אביה של ארבל, יחיאל יהוד, היה פעיל ומעורב למען שחרורם של החטופים כבר מהתחלה. תחילה שמר על איפוק, אבל מזה זמן רב שהוא שחרר את הרסן. הוא מקפיד לכנות את החטופים בני ערובה – "הם בני ערובה לחיי המחבלים והם בני ערובה להישרדות הממשלה, כפי שרואים את ההתנהלות של רה"מ שמטרפד כל פעם עסקה", אמר בדיון בכנסת.
בשבוע שעבר הגיע שוב לכנסת, הפעם לוועדת הפנים. "נתניהו מטרפד עסקאות כל פעם כדי לשמור על הכסא שלו. ממחצית חודש ינואר הוא טרפד עסקאות 18 פעמים. הפעם ה-19 זה הספין של פילדלפי. הפעם ה- 20 זה לבנון. מה תועיל המשך המלחמה בעזה לשחרור בני ערובה? הלחץ הצבאי שחרר שמונה. במשא ומתן שוחררו 110, מה הדרך הנכונה?". יהוד פנה לח״כים ושאל "איך אתם משלימים עם הדיקטטורה של הזוג נתניהו" ומדוע הפכו ל"כאלה יסמנים". לדבריו, חברי קואליציה ששוחח עימם אמרו לו שאילו היו במקומו, הם "כבר היו שורפים את הבניין". אמה של ארבל יעל מפרסמת בחשבון האינסטגרם שלה שירים קורעי לב שכתבה, מלאי כמיהה וגעגוע לילדיה, מהולים בביקורת על ההנהגה שאינה קיימת.
שירי ביבס, 33, ניר עוז
בני משפחת ביבס מקיבוץ ניר עוז היו אמורים להשתחרר בעסקה בנובמבר. פעימה אחר פעימה ציפו המוני ישראלים לשובם של שירי ביבס ושני ילדיה, אריאל בן הארבע וכפיר בן התשעה חודשים, אך שמם נעדר פעם אחר פעם מרשימות המשוחררים. ב- 29 בנובמבר, לקראת פרסום השמות המיועדים לשחרור בפעימה השישית הודיע חמאס שהשלושה נהרגו בשבי. הודעה שנמסרה לסוכנות הידיעות רויטרס היתה לקונית ולפיה האם ושני ילדיה נהרגו בתקיפת חיל האוויר. יומיים קודם לכן דובר צה"ל בערבית אמר שהמשפחה מוחזקת באזור חאן יונס בידי אחד הפלגים הפלסטינים.
למחרת הבשורה, חמאס הפיץ סרטון שובר לב בו נראה אב המשפחה ירדן מתחנן בפני נתניהו שיאפשר לו להביא את משפחתו לקבורה בישראל. בצה"ל מתעקשים עדיין שאין מידע המאשש או מפריך את טענת חמאס. ובמלים אחרות, אין הוכחה פורנזית או תיעוד שלהם מתים. על פי תיעוד ממצלמת רחוב בחאן יונס שנחשף בפברואר, השלושה הגיעו לעזה כשהם בחיים.
אחותה הגדולה והיחידה של שירי, דנה סילברמן סיטון, שיתפה לפני שבועיים בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי המידע האחרון שקיים בצה"ל הוא ש"חמולה קטנה שלא בקשר עם חמאס לקחה אותם". לדבריה, "כשהגיע היום האחרון (לעסקה) והם לא חזרו, הודיעו לנו שחמאס לא יודע איפה הם".
מהמידע שנאסף עד כה עולה כי שירי נחטפה עם אריאל וכפיר בסמוך לשעה עשר בבוקר בטרקטורון וממנו הועברו לטנדר שלקחם אותם לחאן יונס, למוצב של ארגון הטרור כתאב מוג'אהדין. מאז עברו כמה ידיים. בהמשך אותו יום הם הועברו למקום מסתור אחר, לידי אחד הפלגים הפלסטינים הקטנים יותר. כעבור כמה שבועות אבדו עקבותיהם. גורמי הביטחון כולם מעריכים שהשלושה אינם בחיים, אבל בהיעדר הוכחה חותכת, הם עדיין ברשימת החטופים החיים. "אין שום מידע חדש. אני נכנסת לשיחה קלולס ויוצאת קלולס. מ-7 באוקטובר האמון שלי בצבא ובממשלה התנפץ לרסיסים. למרות שאני יודעת שיש אנשים שעובדים מאד קשה להשיג פיסות מידע אין בי תחושת אמון. אני מטילה ספק בכל דבר. יש לי תחושה שלא מספרים לנו הכל".
האחות, שאיבדה גם את שני הוריה ב- 7 באוקטובר, סיפרה בראיון שבמידה מסוימת השלימה עם מותם וסיפרה לילדיה שהם אינם בחיים. "יצרתי לי מנגנון הגנה", הסבירה. "כיוון שאני לא יכולה יותר לחיות בחוסר ודאות, הוא מטמטם את הדעת, הוא מטריף, הוא הרבה יותר קשה מהידיעה הכי נוראית שיש ואני צריכה להחזיק את הנפש שלי ואת המשפחה שלי, אני חיה בידיעה ששירי והילדים מתו".
רומי גונן, 24, כפר ורדים
את הרגע בו רומי גונן נחטפה בידי מחבלי חמאס שמעה אמה בזמן אמת, בלייב על קו הטלפון. כמעט ארבע וחצי שעות הן דיברו באותו בוקר, כשהיא מלווה אותה במרדף הלא ייאמן שלה אחרי החיים. צילומים ממסיבת הנובה מתעדים אותה ב-6:28 רוקדת ושמחה בשטח מסיבת הנובה. דקות ספורות אחר כך היא נסה על נפשה.
למסיבה הגיעה רומי, שציינה באוגוסט את יום הולדתה ה-24, בשעה ארבע וחצי בבוקר יחד עם חברתה הטובה גאיה חליפה. השתיים חזרו מטיול בן שמונה חודשים בדרום אמריקה שנה קודם לכן ותכננו כבר את החופשה הבאה. הן ציפו מאד למסיבה שבה הספיקו לבלות בסך הכל שעתיים, עד שמטח הטילים עצר את הכל. הן מיהרו לתפוס מחסה, אבל כשהזהירו אותן שמחבלים מחופשים לחיילים שורצים בזירה הן העדיפו לנסות להימלט מהמקום. המוני המבלים נהרו אף הם ובמהרה האזור הפך לפקק אחד גדול והשתיים סטו הצידה והסתתרו בשיחים.
ירדן, אחותה של רומי, עורכת סיורים באזור ומספרת את סיפור החטיפה שלה לכל מי שרוצה לשמוע. היא מכירה כל תמרור ופניה במסלול המנוסה. בשעה 10:05, מספרת האחות, חל מפנה אופטימי. רומי התקשרה לאביה איתן והכריזה שהיא בדרכה הביתה ו"הכל טוב, חבר של גאיה בא להציל אותנו". החבר הוא בן שמעוני, שגאיה שלחה לו מיקום שלהן ואחרי שחילץ 12 צעירים אחרים בזירת הטבח, שם נפשו בכפו והגיע לסייע גם להן. השלושה יצאו לדרכם ביונדאי של גאיה וצירפו ברגע האחרון את אופיר צרפתי שהגיע למסיבה לחגוג יום הולדת 27. מצלמות תיעדו אותם נוסעים על כביש 232. כשהגיעו לעלומים, חיכה להם אמבוש ונחיל של מחבלים.
"ב-10:14 רומי התקשרה לאמא שלי בבכי היסטרי ואומרת שעשו להם מארב, משחזרת ירדן. שיחת הטלפון ארכה 45 דקות והתחילה במילים "אמא, ירו בי, אני מדממת ואני חושבת שאני הולכת למות". אמה של רומי, מרב לשם גונן, שהפכה לקול דומיננטי במאבק משפחות החטופים, נשמעת בה מנסה לעודד את בתה בכוחות נפש בלתי ייאמנים ועם חוסר אונים שלא ניתן להכיל. "רומי אמרה ש'הנהג בטוח מת, ירו בגאיה והיא לא עונה לי. ירו לי ביד ואם אף אחד לא יגיע בקרוב, אני מתה, אני מדממת למוות'", מוסיפה ירדן. "בשיחה שומעים את אופיר מתקשה לנשום, רומי בוכה וברקע נשמעים מחבלים שמנסים להניע את האוטו אומרים בערבית שיש שניים בחיים ושניים מתים. לרגע נשמע מישהו אומר STOP והשיחה נגמרת".
באחד בדצמבר, היום שבו היתה אמורה לצאת לפועל הפעימה השמינית בעסקה לשחרור החטופים ובה הייתה אמורה רומי להשתחרר, הודיעו צה"ל ושב"כ שגופתו של אופיר צרפתי נמצאה בעזה וחולצה לארץ. המשא ומתן התפוצץ, הפסקת האש הסתיימה.
בדרך חזרה מהלוויה של אופיר צרפתי, סיפרה ירדן באחד הסיורים האחרונים, אחת החטופות ששוחררה התקשרה וסיפרה לה שהייתה עם רומי בשבי. "החטופות ששוחררו סיפרו שרומי סיפרה שהמחבלים גררו אותה בשיער על הרצפה", סיפרה האחות. "הם חשבו שזה מצחיק אז הם גררו אותה מהיד הפצועה שלה עד שהם זרקו אותה בתוך הרכב. כשהיא הרימה את הראש לראות מה קורה, אחד מהם דפק לה את הקת של הנשק בראש ועילף אותה. אופיר הגן עליה בגופו כדי שלא ירו בה". מי שפגש אותה בשבי סיפר שפצע הירי בידה של רומי מוזנח ושהיא לא יכולה להשתמש בה. מאז חלפו 10 חודשים ו"אין לנו מידע חדש".
אגם ברגר, 20, חולון
אגם ברגר רצתה בכלל להיות מ״כית טירונים. רגע לפני שסיימה את המכינה הקדם-צבאית גילתה שצה"ל מייעד אותה להיות תצפיתנית. ״היא ניסתה לשנות את השיבוץ ללא הצלחה״, סיפרה לפני מספר חודשים אמה, מירב ברגר. ״היא החליטה שאם זה התפקיד אז היא תעשה אותו הכי טוב ותכוון לפיקוד ולקצונה״.
בסוף קורס התצפיתניות שובצה שובצה למוצב נחל עוז. 52 חיילים נפלו בקרב על נחל עוז, שבע תצפיתניות נחטפו, חמש מהן עדיין מוחזקות בשבי בחיים. אורי מגידיש חולצה מהשבי ונועה מרציאנו נרצחה בו.
״בחודש וחצי הראשונים לא ידענו כלום. אות החיים הממשי האחרון שהגיע היה ב-26 בנובמבר, ביומולדת של אבא של אגם, שלומי״, מספרת מירב ברגר בשיחה עם ״המקום הכי חם״. חן גולדשטיין אלמוג, שנחטפה מכפר עזה, התקשרה אליהם מיד כשירדה מהג'יפ של הצלב האדום, עוד לפני שעלתה על המסוק של צה"ל. ״היא הייתה הראשונה שראתה את אגם, והיא הייתה איתה ביחד בעשרה ימים האחרונים שלה בשבי. אגם ביקשה ממנה למסור מזל טוב לאבא שלה, והיא סיפרה לנו שהיא מתפללת הרבה. היא אמרה שהיא רעבה אבל מברכת על האוכל, ושהיא לא מדליקה אש בשבת. היא קלעה צמות לבנות שהשתחררו והיו איתה. היא שלחה אותן לחופשי ונשארה שם״.
״בשלב מסוים לקחו אותן לנקות בריכת פלסטיק ענקית. הן עבדו ימים שלמים ורק ניקו וניקו, ואז הגיעה משאית ששפכה מים, ואמרו להן ׳אלה המים שלכן׳
למשפחת ברגר הגיע מידע נוסף על מצבה מחטופה שביקשה לשמור על פרטיותה. ״בשלושת הימים הראשונים בשבי אגם לא שתתה טיפת מים. נתנו להם בקבוקים שאנשי חמאס שתו מהם אז היא סירבה לשתות מהם. כשהיא כבר הייתה ממש קרובה להתייבשות, אחת החטופות לימדה אותה איך לשתות. בשלב מסוים לקחו אותן לנקות בריכת פלסטיק ענקית. הן עבדו ימים שלמים ורק ניקו וניקו, ואז הגיעה משאית ששפכה מים, ואמרו להן ׳אלה המים שלכן׳״.
26 חטופים חיים נרצחו בשבי, במערכת הביטחון מעריכים שיש נוספים. "זה מדאיג אותי מאוד", אומרת האם. "ברור שהם עושים את הכל כדי להגן אבל יש סיכון והוא משמעותי. אנחנו גם לא יודעים כלום על אגם מעבר למה ששמענו ב-26 בנובמבר וזה כשלעצמו מקור ללילות בלי שינה. בפברואר קיבלנו עוד אות חיים, מודיעיני, אבל לא משהו שבאמת אפשר להיאחז בו״.
ב-22 במאי פרסמו משפחות התצפיתניות סרטון המתעד את רגעי החטיפה שלהן. ביולי חשפו הורי התצפיתניות צילום של ארבע מהן מהימים הראשונים בשבי שבו הן נראות חבולות. מירב, מצידה, הצליחה לאורך השנה האחרונה שלא לצפות באף תיעוד מזוויע של בתה. ״זה לא מוסיף ולא מקדם, רק מכאיב ומחליש. אנחנו בונים לעצמנו את החומות כדי להתמודד עם הניסיון הכל-כך קשה הזה״, היא אומרת. ״אנחנו בתסכול מאוד גדול. אנחנו בקשר רציף עם כל מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, אבל לא משם הישועה. דיברתי עם ראש הממשלה לאחרונה, אמרתי לו שהם לא הבינו כלום מה-7 באוקטובר. אגם נחטפה על רקע היותה אישה יהודיה והיא פשוט לא צריכה להיות שם.
״אני יודעת שאגם עושה ככל שביכולתה כדי לשרוד. אנחנו שומעים ומבינים שהתנאים הנפשיים, הפיזיים והמנטליים מאוד לא פשוטים, אבל אני גם יודעת שיש לה כלים כדי לשרוד. המאבק שלי זה לעשות הכל כדי להשיב את אגם, שהיא תדע שהיינו בכל מקום כדי להשיב אותה״.
קרינה ארייב, 20, ירושלים
״אנחנו יודעים שקרינה בחיים, אבל מעבר לזה אנחנו לא ידועים יותר מדי״, אומרת סשה, אחותה הגדולה והיחידה של קרינה ארייב בת ה-20. ״אנחנו יודעים שהיא נחטפה פצועה, היא נתונה להתעללות, שהיא בתנאים מחפירים, בחוסר מזון ומים, וגם את המידע הזה שיש לנו חשוב לזכור שאין לכולם, אז זה עוד יותר מדגיש את השנה. השחרור שלהן דחוף ובהול וזו הנקודה היחידה שאנחנו מנסים להעביר. זה לא שאנחנו מקבלים מידע כל כמה זמן ויכולים להעביר פתקים והודעות, זה הכל אותות חיים מודיעינים. חוץ מזה ראינו בסרטונים שחמאס פרסם את הסימנים של האזיקים על הידיים שלה, ראינו שנתלשה לה השרשרת וראינו את היחס שנערה צעירה, אז רק בת 19, נתונה בו״.
״אנחנו יודעים שהיא נחטפה פצועה, היא נתונה להתעללות, שהיא בתנאים מחפירים, בחוסר מזון ומים, וגם את המידע הזה שיש לנו חשוב לזכור שאין לכולם, אז זה עוד יותר מדגיש את השנה״
קרינה נחטפה מהמיגונית במוצב, כשהיא לבושה בפיג׳מה, פצועה ומדממת. היא הספיקה לדבר עם בני משפחתה פעמיים בטלפון לפני שנחטפה, בזמן שעשרות מחבלים מסתובבים ברחבי מוצב נחל עוז בו שירתה כתצפיתנית. ״היא שלחה לי הודעה שבה כתבה שאם היא לא תצא מזה בחיים, היא מבקשת שאשמור על ההורים שלנו ושאהיה חזקה. לא להתבוסס בצער ולהמשיך לחיות״, סיפרה סשה בראיון ל״דיילי מייל״ הבריטי.
בסרטון החטיפה של התצפיתניות ניתן לראות את המחבלים קוראים להן ״שפחות״, רגע שמדיר שינה מעיניהם של בני משפחתה בשנה האחרונה. ״כבר עברנו את ה-9 חודשים, תאריך שאמור להיות משמח לאישה, אבל בשבי זה יכול להיות מאוד לא משמח״, אומרת סשה. ״היא נערה צעירה, ממש ילדה באופי. תמימה מאוד. היא דואגת ואחראית, מחוברת למשפחה בצורה מטורפת, והיה לנו קשר מאוד מיוחד. כל פעם שאני חושבת עליה אני תוהה אם היא מרגישה את זה וחושבת גם עליי. עכשיו אני רק רוצה אותה בבית״.
בבוקר ה-7 באוקטובר נרצחו מול עיניה של קרינה כמה מחברותיה הטובות ביותר. ״הימים האלה קשים במיוחד, כי נכנסנו לתקופת האזכרות״, מספרת אחותה. ״אנחנו הולכים להמון אזכרות של חברות של קרינה שנרצחו לה מול העיניים באותו יום, ציפינו זה שבשנה היא כבר תהיה פה וכבר הרבה לפני תוכל לעלות איתנו לקברים ולהיפרד מהחברות. חשוב לי שאנשים יקראו את זה ויבינו שהתמיכה מהציבור נותנת לנו כוחות להמשיך, ומשאירה את הנושא על סדר היום. אנשים אומרים ׳מה אני אלך ואעשה, מי אני?׳, אבל כל אחד זה קול של חטוף שבשבילו הוא יוצא. אנחנו רק רוצים את הילדה הקטנה שלנו בבית. זו הצעקה שלנו ולא שום דבר אחר. אני רוצה את אחותי בבית. אני רוצה את המשפחה שלי שלמה וזהו, ושאף אחד לא יכיר אותנו, שנחזור להיות אני, אחותי, ההורים וזהו״.
לירי אלבג, 19, ירחיב
"אנחנו בתקופה הכי נוראית שלנו מכל השנה הזו", אומרת שירה, אמה של לירי אלבג. ״דווקא בגלל שחלפה שנה יש תחושה שכלום לא קורה, אנחנו לא מתקדמים לשום דבר ואין אפילו שיח או מתווה. נראה שנוח לכל הצדדים שזה המצב. נוח להגיד לנו כל הזמן שסינוואר לא רוצה ונוח גם לארה״ב, אין התקדמות ואין שום דבר. זה שהוא לא רוצה לא פותר אותנו. תגרמו להם להגיע לשולחן המו״מ, תפעילו לחצים, תעשו דברים שלא נעשו״.
שירה אלבג הגיעה לשער הקריה בתל אביב עם תמונה של לירי כבר בימים הראשונים אחרי החטיפה. ״כל הזמן מדברים איתנו על הלחץ הצבאי, אבל אנחנו מזמן מבינים שהוא הורג את החטופים. עכשיו התחילה גם החזית הצפונית, וזה עושה את הכל עוד יותר מבועת. אין בעיה, צריך לטפל בחזית הצפונית, אבל למה לא טיפלתם בזה במהלך השנה? יש לכך סיבה טובה, וזה מפחיד ומרתיח אותי שזה יימשך. אף אחד לא דמיין שיקח שנה והם עדיין לא יהיו פה, אבל אנחנו יכולים להגיע גם לשנתיים ושלוש ואני לא רואה איך אנחנו הולכים לחיות בכלל. אני מרגישה שאנחנו שוקעים כמשפחה יותר ויותר. אם בהתחלה היינו ממש במאבק עם כוחות כדי להילחם, היום אנחנו שחוקים. נפשית אנחנו מרוסקים כבר, אני מרגישה את זה בבריאות שלי אבל אני לא אפסיק״.
"הם היו שמורים ארבעה חטופים בחדר קטן בחושך כל הזמן, ומדי פעם היו מוציאים אותה לעזור לאשת הבית לבשל, לנקות ולשמור על הילדים הקטנים. החטופים התקלחו פעם ראשונה אחרי 30 יום והיו צריכים להיות בשקט כל הזמן. לא נתנו להם להחזיק ידיים, ואם מישהי בכתה היו כועסים עליה״
לירי התגייסה לצה"ל ב-31 ביולי, ימים ספורים אחרי שסיימה את כיתה י״ב, כמו אגם ברגר, לנח עוז היא הגיעה ב-5 באוקטובר, יומיים לפני שנחטפה. בשעות הראשונות הייתה בקשר עם בן זוגה, ניר אלבורו, שנפצע בפעילות צבאית באורח קשה חודשים בודדים לפני כן. ״היא כתבה שהיא במיגונית. דיווחתי לה שאנחנו בממ"ד והיא כתבה לי 'יופי, נוני'", שחזר בראיון לעיתון ״לאישה״. "כתבתי לה שהפוסט־טראומה שלי עלתה ושאני מפחד ורועד. היא כתבה לי, 'נוני, חיים, תנשום. הכל בשליטה'. אמרתי לה שאני דואג וביקשתי שתשלח לי תמונה שלה. היא שלחה לי תמונה מצחיקה שלה מהמיגונית. ב־7:30 היא כתבה לי, 'אני בסדר. שנייה, נוני, יש צעקות של לוחמים בחוץ'. כתבתי לה, 'מה זה צעקות? מה קורה?'. היא ענתה שהן מנסות להבין מה אומרים. אז התקשרתי פעם ראשונה. לירי ענתה לי, ואני לוחם – אני מזהה שזה לא רק הפצצות טילים, אלא גם יריות. אמרתי לה, 'תשמרי על עצמך, ואם צריך, תגידי לי ונבוא לקחת אותך׳״. התקשורת האחרונה שלו עם לירי הייתה בשעה 07:37 אז כתבה לו ״אני בסדר, בינתיים״.
אות החיים הראשון מלירי הגיע עם שחרור החטופות בפעימה השלישית. "אנחנו יודעים שב-40 הימים הראשונים היא עברה ארבעה סוגי בתים", מספרת אמה שירה בשיחה עם ״המקום הכי חם״. "הם היו שמורים ארבעה חטופים בחדר קטן בחושך כל הזמן, ומדי פעם היו מוציאים אותה לעזור לאשת הבית לבשל, לנקות ולשמור על הילדים הקטנים. החטופים התקלחו פעם ראשונה אחרי 30 יום והיו צריכים להיות בשקט כל הזמן. לא נתנו להם להחזיק ידיים, ואם מישהי בכתה היו כועסים עליה. ביום ה-40 היא ירדה למנהרות, ושם הם נפגשה עם כמה חטופות ששוחררו. במנהרות היה לה קשה. לפי מה שתיארו לנו זו לא מנהרה כמו שהחטופים שנרצחו היו בה, אלא מנהרה מרוצפת שיש בה שירותים ולא בור ברצפה, אבל מהיום ה-50 אנחנו לא יודעים כלום״.
הראיון עם האם מתקיים שעות ספורות לפני שפעילי ימין ישליכו ביצים על אלי, אביה של לירי, בזמן שהפגין מחוץ להרמת כוסית של מפלגת הליכוד לכבוד ראש השנה. ״הדבר היחיד שמחזיק אותי זו הידיעה שלירי חיה״, היא אומרת. ״אני מרגישה אותה ואני יודעת שהיא חוזרת הביתה לחיות את החיים. בשביל זה אנחנו נלחמים. אני לא אגיד שאין המון רגעי שבירה, והרבה בכי, כעס ועצבים״.
״אנחנו אחרי שנה שבה לא הצליחו להחזיר אותה הביתה. יש המון ימים של דיכאון שאני לא יוצאת מהבית, ויש ימים שאני יותר יוצאת, למרות שהפגישות האלה מאוד מייאשות, מעייפות ומלחיצות אבל חייבים לעשות אותן. וללירוש אני שולחת כוחות להחזיק מעמד. אני כל פעם אומרת לה ׳תחזיקי עוד קצת׳. היא ילדה חזקה, אני יודעת שהיא שורדת, אני יודעת שהיא מחזיקה את כל מי שסביבה. אני יודעת שב-50 יום שהן היו שם הם חלמו ודמיינו דמיונות, ברמה של המקלחת הטובה, ומה הם יאכלו כשהם יחזור הביתה, ואיזו ארוחה הם יקבלו. חלומות קטנים, אבל גם גדולים, של לאן לנסוע לטייל ולאיזו מסעדה ילכו. אני רק רוצה שלירי תמשיך לחלום את כל החלומות שלה ושתמשיך להאמין. היא מכירה את המשפחה שלה ויודעת מי אנחנו. היא יודעת שלא נוותר עליה עד שהיא תהיה בבית. בזה אני רוצה שהיא תיאחז״.
דניאלה גלבוע, 20, פתח תקווה
״לקח יום עד שהבנתי שהבת שלי חטופה. עד אז חשבנו שהיא לא בין החיים״, אומרת אורלי, אמה של דניאלה גלבוע. ״כשגילינו שהיא חטופה לקח לי רגע להתעשת, ואז אמרתי ׳אוקיי, עוד כמה ימים היא פה׳. כבר הבנו את גודל האירוע, הבנו שיש הרבה חטופים, והיה לי ברור שהמדינה עכשיו פועלת להחזיר אותן. הייתי בתחושה שעד אותו סופ״ש היא כבר בבית. אנחנו כבר מציינים שנה והיא לא. אם בהתחלה ספרנו ימים ואז חודשים, עכשיו זה כבר לא הגיוני״.
כשדניאלה גלבוע נחטפה שמה היה דניאל, והיא הייתה רק בת 19. שבועיים אחרי חטיפתה, בעקבות התייעצות עם רב, החליטו בני משפחתה להוסיף את האות ה׳ לשמה ובמרץ האחרון ציינו את יום הולדתה ה-20. אחרי 107 ימים בשבי, פרסם חמאס תיעוד שלה כשהיא פונה לבני משפחתה ולממשלה בבקשה שיפעלו לשחרורה. ביולי האחרון פורסם סרטון החטיפה שלה. ״אנחנו יודעים שהיא נפצעה ברגל. אנחנו לא יודעים אם זה כי היא נורתה או מרסיסים של רימון, אבל ידענו שהיא לא יכולה לדרוך על הרגל ומאוד דאגנו מזה, כי לא ידענו איך יטפלו בה״, מספרת האם בשיחה עם "המקום הכי חם".
״בסרטון כבר רואים שאין לה זיהום או חום, אז אמרתי אוקיי זה משהו לא יודעת איך טיפלו בה, אבל כנראה שהיא אחרי זה או לפחות שלא הזדהם. מה שכן, סביב אותו סרטון קיבלנו חוות דעת פסיכולוגית, ואמרו לנו שהיא במצב נפשי לא טוב, עם כל זה שהיא נראית חזקה ואסרטיבית. זה היה לפני תשעה חודשים, אז אני באמת לא יודעת להגיד מה מצבה היום ואיך היא שורדת את זה. גם כל הזמן רודפת אותי המחשבה שכשהיא תחזור היא תצטרך להתמודד עם שיש סרטונים שלה מהשבי ברשת, אבל אני כל הזמן חושבת מה עכשיו יותר חשוב ומה יותר נכון. חלק מהשיקולים זה לקחת החלטות כאלה שאולי בעתיד נצטרך להתמודד איתן, אבל לפחות אנחנו עושים משהו שאנחנו חושבים שהוא נכון כדי להביא אותן חזרה ולהיות במאבק הזה״.
לדבריה, במהלך הימים הראשונים בשבי, אחד החטופים, מקבוצת העובדים הזרים שנחטפו מהרצועה, ראה את דניאלה. ״היא הייתה לבושה מכף רגל ועד ראש. הוא ראה רק את העיניים שלה, אבל הוא ידע להגיד שזו היא כי היא סימנה לו עם הידיים בת כמה היא. אחרי זה קיבלנו אותות חיים בלי הבנה מה מצבה, האחרון היה ממש לפני כמה חודשים. אנחנו כן מקבלים את הרושם, לפחות מבחינת הרשויות, שהן בחיים. זה משהו שחשוב להבין״.
על פי מתווה העסקה האחרון שנידון, החיילות לצד הנשים האזרחיות אמורות להשתחרר בשלב הראשון. "לצערנו אף אחת מהעסקאות שחשבנו שיקרו לא קרו. כל פעם היה משהו, כל פעם נכנס איזה כדור חדש לכל הכדורים שעפים באוויר", אומרת האם באכזבה. "פעם זה חיסול של מישהו כזה ופעם זה חיסול של מישהו אחר, כל פעם יש משהו, וזה לדפוק את הראש בקיר. זה להגיד רגע, איך אנחנו בכל זאת מקבלים את הקשב? אנחנו מנסים כל הזמן להפעיל לחץ מול הלשכות, בתקשורת, דרך דעת הקהל, גם כשלא תמיד בא לך להתראיין או לחזור לסיפור, לספר על הבת ולראות תמונה כזו או אחרת״.
אורלי מתייחסת ל"דעת הקהל" בעניין החטופים. "לצערי זה מאבק. אני לא מבינה למה אני במאבק, אבל זו שאלה אחרת. המחלוקת הזו היא די מהיום הראשון. תמיד יהיו כאלה מאוד קיצוניים בדעות שלהם, שיש להם דרך הסתכלות מסוימת על כל דבר שקשור אלינו ולמלחמה ומה נחשב ניצחון. הם רק רואים את ׳חיסול החמאס׳ ואת ׳הניצחון המוחלט׳, אבל כל הסכם שהמשמעות שלו היא שחרור חטופים הם מקטלגים כ׳עסקה מופקרת׳. מבחינתם יש פתרון אחד: חיסול אחרון החמאסניקים, מה שלא יקרה כנראה. זה כמו החלומות של ללכת ליישב את עזה.
״אי אפשר לומר שאני באה ממקום פוליטי שרוצה להפיל את ראש הממשלה. אני פה כדי להחזיר את הבת שלי״
״אני באה מהצד הימני של המפה הפוליטית. אי אפשר להגיד עליי שהפגנתי נגד הממשלה בקפלן. הצבעתי לממשלה הזו כל השנים, והיום אני מבינה שיש פה הרבה דברים מעורבים. פתאום יש פה מדינות עם אינטרסים ואנשים עם אינטרסים, ואת מבינה שאת כל הזמן צריכה להילחם ולהזכיר שיש פה אנשים. אני חיה במדינה הזו ואני מאוד מציאותית ומבינה מה קורה, אבל אני גם מבינה שלהחזיר אותם זה הדבר הכי דחוף כרגע. יש פה עניין של אנשים שיכולים כל רגע לאבד את החיים שלהם ומשם אין דרך חזרה". דברים דומים אמרה גם לראש הממשלה. "זה לא שבאתי ונופפתי בזה, אבל כשהיה לנו שיח איתו ועלתה אמירה שזה נהיה פוליטי או שרוכבים עלינו, אמרתי שעליי אי אפשר לומר שאני באה ממקום פוליטי שרוצה להפיל את ראש הממשלה. אני פה כדי להחזיר את הבת שלי, ואותי אי אפשר להאשים בשום דבר של אינטרס כזה או אחר. אין לי שום אינטרס חוץ מלהחזיר את הבת שלי". במהלך הראיון מתבררים פרטים נוספים על מצבם של ששת החטופים שנרצחו בשבי. "כתוב פה שאלכס השיל 26 קילו מהמשקל שלו, ושהירש חזר 52 קילו. אנחנו יושבים, מדברים, חיים את החיים, והם שם נגמרים. אז די זה צריך להסתיים״, סיכמה.
נעמה לוי, 20, רעננה
בשבת של ה- 7 באוקטובר תכננה אמא של נעמה לוי להגיע לבקר את בתה. יומיים קודם היא סיימה את קורס התצפיתניות והגיעה לראשונה למוצב נחל עוז. ההתכתבות האחרונה ביניהן היתה בשעה 6:55 כשנעמה עדכנה שהיא ב"מרחב מוגן. שעות ספורות לאחר מכן, פורסם בטלגרם סרטון שבו נראית נעמה מובלת על ידי מחבלי חמאס בג'יפ שחור, יחפה ואזוקה.
״נעמה עברה טלטלות מאוד גדולות״, אומר אביה יוני. ״כמה מהנשים ששוחררו בעסקה הראשונה פגשו את נעמה. הן סיפרו לנו שהיא הייתה רוב הזמן לבד, עברה עם השובים שלה ממקום למקום ובין בתים. בשלב מסוים היא הגיעה למנהרה שבה היא פגשה חטופות נוספות, וזו העדות האחרונה שקיבלנו, וגם המסר האחרון שקיבלנו ממי שהיה איתה: אל תשכחו אותנו, תשמיעו את קולנו כדי שישחררו אותנו. זה היה לפני כ-300 ימים״.
נעמה גדלה ברעננה עם שלושה אחים. בתיכון למדה במגמת דיפלומטיה, היא בוגרת עמותת ״ידיים של שלום״ והייתה חניכה במכינה הקדם צבאית ״באר אורה״. היא ספורטאית טריאטלטית, וקרובי משפחתה העידו בראיונות על אישה שמתמידה בכל מעשה ידיה, לא מוותרת, כזו שחותרת תמיד לקו הסיום.
״היא נפגשה במנהרה עם אחת הבנות שהיו איתה במיגונית הן התחילו לדבר על אותם רגעים, ונעמה שאלה אותה ׳תגידי, אנחנו בחיים?׳. היא אפילו לא ידעה אם היא חיה או לא, היא בכלל לא הבינה. היא לא הייתה בטוחה אם היא עדיין חיה או שזה חלום או שזה כבר בעולם הבא״.
התיעוד של נעמה מובלת קשורת ידיים בפיג׳מה, כשעל מכנסיה כתם דם גדול הפך לאחד הסמלים המרכזיים של ה-7 באוקטובר בכלל ושל נושא האלימות המינית של מחבלי חמאס. ״אנחנו מאוד מודאגים״, אומר אביה. ״כל הזמן חושבים מה היא עוברת. אני אפילו לא יכול למצוא מילים לתאר. הדאגה האינסופית לשלומה ולבריאותה, הפיזית והנפשית. נעמה הייתה ב-7 באוקטובר במיגונית בנחל עוז. היה שם כאוס מאוד גדול. את חלקו אפשר גם לראות בסרטון שהתפרסם, ואנחנו יודעים שהיא נחטפה פצועה. כשהיא נפגשה במנהרה עם אחת הבנות שהיו איתה במיגונית הן התחילו לדבר על אותם רגעים, ונעמה שאלה אותה ׳תגידי, אנחנו בחיים?׳. היא אפילו לא ידעה אם היא חיה או לא, היא בכלל לא הבינה. היא לא הייתה בטוחה אם היא עדיין חיה או שזה חלום או שזה כבר בעולם הבא״.
״כבר ציינו את המאה יום, ואז את ה-200, 300, ועכשיו שנה. כמעט התרגלנו לדבר הזה. לא בתור משפחה, אלא בתור ציבור, בתור מדינה, בתור ממשלה שאחראית לאזרחים שלה. איך הגענו למצב הזה?״, אומר יוני. ״אם לאורך השנה הזו היו נקודות של אור בקצה המנהרה, בחודשים האחרונים התחושה היא שהסיפור של החטופים והנשים זה עוד אחת מסוגיות היום, סוגיה שמדרדרת לתחתית סדרי העדיפויות. לכל שאר הדברים והסוגיות יש ציר זמן גמיש. לא משנה אם זה בצפון או בדרום, אבל בנושא החטופות, הזמן הזה זה חיי אדם. היה איזה גל לפני חודש כשנרצחו ששת החטופים, אבל הוא עבר ונדחק אחורה ואנחנו כבר לא מקבלים תשובות.
״זו תחושה מאוד קשה, שבתור אבא אתה לא יכול להציל את הבת שלך. כל כך הרבה זמן היא שם, גם ברגעים האלה שאנחנו מדברים היא שם. מאוד מאוד קשה ומתסכל להיות בחוסר האונים כמעט לא אנושי הזה, אבל לנעמה אני רק רוצה להגיד שתמשיך להיות חזקה, אמיצה, ושאנחנו נתראה. זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבנו, אבל אנחנו לא מוותרים ולא נוותר עד שנראה אותה בחזרה. אני ממש כאילו, מבקש ממנה, אל תוותרי גם את. גם אם רוחך נופלת והגוף כואב ורעב, תמשיכי להיאבק. אנחנו נמשיך מפה. גם אם הגוף כואב ורעב והנפש חלשה, את חייבת להמשיך להחזיק מעמד. אנחנו נאבקים, ואת תהיה בבית״.
גופותיהן של שלוש נשים שנרצחו ב- 7 באוקטובר מוחזקות עדיין בעזה: עפרה קידר (70) מבארי, ג'ודי וינשטיין (70) מניר עוז וענבר הימן (27) שנחטפה ממסיבת הנובה.