צילום: רונן אקרמן
אמא וילד
היא הייתה אם חד הורית לילד בן 8, אמריקנית או קנדית במקור. בעברה, הייתה בין היתר שחיינית מקצוענית שהתחרתה בארה"ב בתחרויות ארציות. היא התגוררה עם הבן שלה ברמת גן, משפחה של שניים – אמא וילד. הוא כל עולמה, היא כל עולמו.
זה קרה לפני הרבה שנים. יום אחד הם הלכו לים עם עוד חברים ושני הילדים שלהם, בן ובת, שהיו קטנים יותר, בני חמש, שש, נדמה לי. זה היה בחוף הצוק. השמש ירדה, המצילים אמרו את הדקלום הקבוע שלהם, אמרו שלום והלכו הביתה.
בשעת בין ערביים, הים היה מזמין במיוחד והתחשק להם להיכנס לעוד טבילה אחת אחרונה. היא ידעה כמובן שהמצילים כבר אינם, אבל אמרה לעצמה את מה שמאות ואלפי אנשים אמרו לעצמם בחופי ים בישראל אחרי שהמצילים הלכו – מה כבר יכול להיות? לפני שעה היינו במים, מה השתנה?
והיא הרי שחיינית. מקצועית.
אחר כך, בכתבות בטלוויזיה שיסקרו את הטרגדיה, יתראיינו מצילים תל אביבים ותיקים ויגידו כמה חוף הצוק מסוכן. הם יספרו כמה הוא מתעתע. הם יגלו לצופים אילו בורות בלתי צפויים הוא מחביא תחת המים הכחולים היפים שלו. איזה מערבולות, ואיזה סחף אדיר יש בו.
הם נכנסו למים, היא ושלושת הילדים. במרחק כמה מטרים מהחוף, היא הרגישה שהקרקע שבתוך המים נשמטת לה פתאום תחת הרגליים. גם הילדים חשו בזה, נכנסו למצוקה מיידית והתחילו לזעוק. היה שם בור, וזרם חזק של מים הדף אותם פנימה אל תוך הים. למודת ניסיון וידע, עשתה מה שצריך והצליחה לייצב את עצמה. חתרה וחתרה ובכל זאת הרגישה שהיא לא מצליחה לעבור את הזרם. הבן שלה נסחף והתרחק כמה מטרים ממנה, היא וידאה שהוא עושה תנועות של שחייה כמו שלימדה אותו. הקטנים צרחו בבהלה. היא צללה ויצאה במקום אחר, והחלה לחתור אליו, אבל שני הילדים של חברתה היו קרובים יותר אליה, גל השליך אותם ישר לעברה, הם נתלו על זרועותיה ונאחזו בה בכל כוחותיהם. תנועתה הפכה כבדה ואטית. היא שחתה עם שני אלה על הידיים, מוצאת את עצמה שבעצם היא מחלצת קודם אותם. היא סובבה את ראשה לעבר בנה, צעקה לו שהיא מיד חוזרת לקחת אותו. הוא נראה מבוהל וזעק לעזרה. היא הצליחה להגיע אל החוף עם הילדים, הטילה אותם על החול, וכשחזרה תוך שניות בריצה אל המים, כבר לא היה לבן שלה זכר.
גופתו נמשתה מהים כמה שעות מאוחר יותר.
נשלחתי לראיין אותה, להכין כתבת מוסף על הטרגדיה שפקדה אותם.
מסוממת מתרופות הרגעה, עטופה בחברים, חברות ובני משפחה, היא ישבה בדירה ברמת גן, בחדר שלו. מקוננת, מחבקת את חפציו ומאמצת את בגדיו אל לבה. אני לא אוכל להמשיך לחיות היא אמרה לכולם. אני לא אוכל לחיות, לא עם האשמה הזאת. לביאה מצילה קודם כל את הגור שלה. כל החיים הייתי אמא אחראית. קפדנית. מי שמכיר אותי יודע. אצלי הכל היה ביי דה בוק. אני שחיינית. אני יודעת מה זה מים. אני יודעת מה זה ים. אני מכירה את הסכנות. אני מכירה את הכללים. את החוקים. איך קרה לי דבר כזה? זה חוף ים מפלצתי. מלא בורות וזרמים מסוכנים. מדינה נורמלית, היא בכתה ואמרה שוב ושוב, לא הייתה מאפשרת לאנשים לשחות בחוף הזה.
טביעה בחוף הכרמל, ארכיון. צילום: דוברות מד"א כרמל
איש הגבס
עברנו לגור בנתניה ושיפצנו את הדירה שרכשנו. הגיע איש הגבס, ליצור מחיצות ומחילות למזגן. גבר בנוי היטב, עובד יפה, ואוהב לספר סיפורים. מה פתאום מרמת גן לנתניה? הוא התפלא. אמרתי שבגלל הים. פה אנחנו יכולים לגור ממש קרוב לים. סיפרתי איך אני אוהבת את הים. אז כדאי שתיזהרי, הוא אמר מיד. החוף פה מול הבית שלך מסוכן מאוד. חוף ארגמן הוא חוף בלי שובר גלים. אף פעם אל תיכנסי פה למים שכשאין מציל. עדיף לשחות בחוף סירונית, שמה יש שוברי גלים.
ואז הוא סיפר את הסיפור שלו.
הוא איש שייטת לשעבר, חיית ים. מכיר כל גל באופן אישי. גר בנתניה שנים, שוחה כאן בחוף, קילומטר, שניים בלי קושי. יש לו כושר מצוין. סופי שבוע הם ים וים ועוד ים. לפני כמה שנים, הלכו לים כמה משפחות, הוא, אשתו, גיסו וגיסתו, וחברים קרובים, שיחקו מטקות, פיצחו גרעינים, שתו קפה ואז נכנסו למים להתרענן. יצאו, וחוזר חלילה. הוא נכנס לים כשהמצילים כבר הלכו. מי בכלל שם לב. התחשק לו להרביץ שחיה, לא יותר מדי רחוק, רק כמה עשרות מטרים מהחוף, ואז לאורך החוף, כמו תמיד. לא ללב ים או משהו כזה. בזווית העין ראה אותם משחקים מטקות ושמע את תקתוקי הכדור. שמע את אשתו מדברת. בשלב מסוים, התחיל לחזור, ואז הרגיש שמשהו משונה קורה; הוא שוחה כבר עשר דקות בערך בפריילוף. על המקום. פשוט לא מתקדם. "היה קיר של מים ביני ובין המקום שאני רוצה להגיע אליו. לא גלים, לא מערבולות, קיר של מים. ידעתי מה זה וידעתי שאני בצרות גדולות". זה היה מה שהמצילים קוראים לו "זרם". אכן קיר. בלתי עביר. הוא עשה את מה שהוא יודע שצריך לעשות. ניסה כל טריק ותרגיל שזכר מהשייטת. לזרום עם הזרם. לא להתנגד לו. כלום לא עבד. הזמן חלף, והכוחות שלו נגמרו. התחיל לזעוק לעזרה. רואה את בני המשפחה משחקים ושומע את קולותיהם של אשתו ושל ילדיו. ניסה למשוך את תשומת לבם בתנועות, בצעקות. לשווא. הוא שמע את הקולות שלהם – הם שמעו את הקול של הגלים.
מאוחר יותר יספרו לו שחשבו שהוא קורא להם לבוא למים. הדבר האחרון שעלה בדעתם הוא שהוא במצוקה וזועק לעזרה. הוא? במצוקה? בים? דיברו ביניהם שהוא ממש השתגע היום, מה הוא שוחה שעה וחצי בלי הפסקה, ולמה הוא לא יוצא כבר. קראו לו שייצא.
ההבנה שהתקשורת איתם לא עובדת הביאה את האימה. האימה חלחלה לתוכו וגרמה לו להיכנס לפאניקה. העייפות השתלטה עליו. התהפך על גבו, וצף. "אמרתי- זהו. זה הסוף שלי. אני מפה לא יוצא חי. הם לא יקלטו מה קורה לי". הוא התחיל להיפרד בלב מכולם, שחזר את חייו. בכה. הוא החל לשקוע לתוך המים, כשהכרתו מתערפלת. שניה לפני הוויתור הסופי המוחלט, משהו השתנה בזרם. הוא שינה כיוון או משהו. פתאום הוא הרגיש שהוא נישא למעלה, במקום למטה, והחוצה, במקום פנימה.
ניצוץ קטן של תקווה ניעור בו. הוא התעשת. שחה בכוחות אחרונים לעבר החוף. נפלט עם הגלים החוצה, כשל במים הרדודים, התמוטט ונשכב עם הפנים על החול הרטוב, מעולף למחצה. הם נאספו סביבו המומים, תמהים, לא מבינים, ברגע הראשון, התלוצצו איתו, חשבו שהוא חומד לצון. אבל אחר כך קלטו. אשתו וילדיו רכנו אליו וחיבקו אותו. והוא רק בכה. ובכה. ובכה.
"שחייה בים" מתוך הספר "אצל הים" מאת ס. יזהר
(סיפורו של בחור שיוצא לשחייה בים עם שני חברים, וכמעט שטובע על ידם למוות, מבלי שאיש מהחברים מבין שזה מה שקורה לו).
"…יותר מדי כבר הוציא, יותר מדי כוח, נשימה, הדיפת מים, כבדים כל כך, והמון בועות קצף מכל זיע שלו, אילו זע, והלא אין קל מזה, רק עוד כמה תנופות ועל גבי גל טוב וכבר הוא מסולק מכאן ומעבר לעמוק ומעבר לבור הטובעים וכבר יהיה בהישג מגע רגל, אלמלא רכסי המים שאין להם סוף שרצים ונערמים כעת מעליך גבוהים, כאילו כאן זה אמצע האוקיינוס, ובעוד רגע ובטן מים ענקית מתרקעת כולה תחתיך, ומכל צד רק מים מקיפים מעליך, ופתאום כבר קר נורא, ושארית החום שהיה בך הכחיל ויצא ואיננו עוד, וכעת זה רק ככה ואין לזה הלאה…
רגע, ואת כל זה יודע ורואה הטובע, כשכולו רק באובדן עשתונות, כשכולו רק בחבטות גפיים עיוורות צועקות הצילו, ורק בתנועות מבולבלות ומכשילות עצמן, כשאין עוד ממנו ולא נשאר ממנו כלום לא אדם ולא צורת אדם ולא יודע ולא ידיעה ורק המום תחת מכת הזוועה שהכתה בו והוא מוכה תחתיה, ורק עוד זו צעקת הטובעים החנוקה שאינו צועק, הצילו, מפני שאפילו כעת מתבייש לבקש, כנראה, גאוות עניים כזו, אולי, ונשארה רק חיה אחת שהגפיים שלה ריקים והיא מכה בעיוורון, מטורפת להיאחז במה שהוא, בייאוש שלא מאמינים שיש כזה ושהוא הזהו-זה, ושכך באמת נראה הזהו-זה.
…ועם זה עדיין כאילו הוא שוחה, אולי לאחור, אולי רק חולם. המים נתקלים בך כאילו מתפלאים עליך, מתנגפים בך, אבל בלקלוקי חתולים כאלה, בלשונות רכות, וכאילו הכל רק בצחוק, ולא ברור מה עוד מחזיק בך שלא לשקוע, שארית הכרתך גוערת בידיים שלך וברגליים שיעשו, שלא לשקוע, ושהכל הכל רק עליך, ושאפילו אם תצרח לא ישמעו לך…
…וזה כנראה המקום שצריך להודות בו שזהו זה. ושנכנעים וזו כניעה. וזה די. כעת זה די. ולתת להם. (למים) והם כבר יודעים בדיוק מה עושים אז, מיד אחר כך מכאן והלאה. ובא הרגע הזה שאתה מוסר בו להם את רשותך והם תופשים בה כאילו לזה רק חיכו וזו כבר רשותם. והכל כעת הוא הרגע של ההודאה, ההודאה שזהו. שאתה, הנה, זה שהוא אתה, פה, ושאתה אינך יכול עוד".
העצב והמסקנה
לא הכרתי את אמיר פרישר גוטמן באופן אישי. הוא נראה לי איש מתוק, יפה מבחוץ ומבפנים, אמיץ לב, בן זוג אוהב, אבא נהדר, יוצר מוכשר ומיוחד. כמו כולם, נחרדתי בזמנו כששמעתי מה שקרה לו. הערצתי את האופן שבו התמודד עם הלצון הרע שחמד עמו הגורל סביב הסרטן הדימיוני ההוא. ועכשיו נמלאתי תמיהה אין קץ על הקארמה הרעה הזאת שהוסיפה לרדוף אותו בעקשנות עד שהכריעה אותו.
אני חשה עצב גדול על מותו המיותר, המזעזע.
אבל אנא מכם, אל תיכנסו לים אף פעם כשאין מציל. בשום אופן. לא משנה מה.
אל תשחו בחופים לא מוכרזים, בלי יוצאים מן הכלל. התייחסו אל הים ביראת כבוד גדולה. גדולה מאוד. לעולם אל תיקחו את הילדים שלכם לחופים לא מוכרזים, גם אם הם חופים יפים וטבעיים ופראיים ומבודדים כמו שאתם אוהבים, ואל תניחו לילדים להיכנס למים במקום שבו אין מצילים – לא עד גובה המותניים, לא עד גובה הירכיים ולא עד גובה הברכיים. ולא, זה לא משנה כמה אתם חושבים שאתם שולטים במצב, או עד כמה אתם בטוחים בעצמכם כשחיינים טובים.
הים תמיד מנצח.