לדבר עם רוצחים

איור: טל גרנות

אחד עשר רוצחים ועובדת סוציאלית אחת נכנסים לחדר.

שואלת העובדת הסוציאלית: "מה זאת אלימות?"

כולם צוחקים.

  *        *        *

לא, זאת לא בדיחה. זו רק עוד זווית במציאות ישראלית הזויה.

לעו"סית קוראים אורטל שקד, ובצהרי יום של 37 מעלות בחוץ, נכנסנו – היא ואני, אחד עשר רוצחים ושניים אחרים שהורשעו בגרימת חבלה חמורה –  לאולם לא גדול בכלא רימונים שבשרון.

שקד, ועובדת סוציאלית נוספת, איילה הרלב אפק (מ"מ מנהלת המחלקה), אומרות שזוהי נוכחות ראשונה מסוגה וחסרת תקדים של נציג תקשורת במפגש טיפולי מעין זה. ונגדיר טיפולי: עבודה פסיכודינמית מונחית במסגרת פרויקט שיקום של שב"ס, "תוכנית קשת" לעבריינים כבדים בתחום אלימות במשפחה.

רוצחים בעיקר.

מדינה בהפרעה: גם בשבוע שעבר נרצחו שתי נשים

מכונת ההרג המיזוגנית ממשיכה לעבוד. 189 נשים נרצחו בידי בני זוגן או בידי בן משפחה בעשור האחרון (כולל שתי הנרצחות האחרונות). אם ניקח בחשבון את זו שתירצח בשבוע הבא, אפשר כבר לעגל ל- 190.

190 נשים, בעשר שנים. 19 נשים בכל שנה. אישה וחצי בחודש.

הכותרות האדומות והדיבורים על "מכת מדינה" לא שינו דבר. המספר רק הולך וגדל. העדויות שמצטברות על "כתובות שהיו על הקיר" לא שינו דבר. הודעות המשטרה על המאמצים והערנות ושינוי התפיסה, בלה, בלה, בלה, לא שינו דבר.

בשב"ס קיבלו לפני כמה שנים החלטה שמאחר שזה נמשך, ורוצחי הנשים נתפסים ברובם, נשפטים ומגיעים בסופו של יום אליהם לתאים, אולי נכון לנסות ולחולל שינוי תודעתי שם, לאחר מעשה, בקצה המסלול, בקרב הרוצחים עצמם.

בשביל הנשים שנרצחו, זה לא רלוונטי. דמן כבר נשפך. בשביל הבנות שלהן ובשביל אלה שמסומנות כמטרות של הרוצחים הבאים, זה יכול להיות משהו. בטח יותר טוב מכלום.

שקד ואני ממתינות להם באולם הריק.

בזה אחר זה הם מגיעים; כתומים, מסודרים, שקטים.

תחילה נכנסים כמה בריונים רחבי גרם העונים בהחלט על הסטריאוטיפ המתבקש, בעלי פרצופים מהסוג שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. אחריהם נכנסים כמה ממוצעי קומה והבעה, מין גברים "רגילים" כאלה עם לוק לא מאיים במיוחד, ולבסוף גם כמה רזים, קטנים, שקשה להאמין שהרגו זבוב.

אבל הם הרגו.

מספרם הסופי בחדר מגיע ל- 13.

חצי מהם רצחו את האחיות או את בנות הדוד שלהם בגלל מה שדומיין במוחם הקודח כמשהו שחילל את כבוד משפחתם; האחרים רצחו את הנשים, בנות הזוג שלהם, סתם כך במהלך ריב או ויכוח; ושניים כמעט הרגו את האישה ו/או את הילדים שלהם, אלא שהקרבנות הצליחו איכשהו לשרוד, ולכן הם "רק" גרמו להם לפציעות ולחבלות חמורות.

יש בהם ערבים ישראלים, ערבים פלסטינים, ישראלים יהודים ילידי הארץ, כמה ממוצא רוסי, כמה ממוצא אתיופי, חתך אנושי מייצג ומגוון. אין אפליות.

גילאי המשתתפים נעים בין 25 ועד 55 שנים. לכולם יש עוד שנים לבלות בכלא. לחלקם שנים ספורות, לחלקם עוד 20, 30 שנים.

בחדר אין סוהר או סוהרת או קצין. גורם מפקח, משגיח. זה רק אנחנו והם. כשאתהה על זה אחר כך מול העו"סיות של המחלקה, הן יחייכו חיוך קטן.

"את כנראה רואה יותר מדי סדרות פשע ובתי כלא".

גבה אחת שלי התרוממה.

"יש מצלמות במעגל סגור, יש פטרול קבוע של האגף, אין צורך בהשגחה צמודה של סוהרים. זה הנוהל. ככה המחלקה הזו מתנהלת", מסבירה הרלב אפק. העניין הוא שכמה דקות קודם לכן סיפרו לי שאני נמצאת באגף שחציו רוצחי נשים, חציו השני, אנסים ועברייני מין. משהו במבט שלי אומר לה שלא השתכנעתי, אז היא ממשיכה: "במחלקה שלנו, קשת, האסירים בתהליך שיקום. עוברים תהליכי מודעות. הם נבחרו בקפידה. אלה אנשים שרצחו על רקע תרבותי, על רקע אלימות אינטימית במשפחה, אלה לא רוצחים סדרתיים."

ואז העו"סית השנייה מחליטה שהדיון מוצה.

"יאללה", שקד אומרת, "צאי מהסרט, אנחנו לא ב'שתיקת הכבשים' כאן."

או – קייייי.

בכניסה לאולם שבו יתקיים המפגש מצפה לי הפתעה. על אחד הקירות מרוחה הכתבה שלי עם האסיר הערבי, רוצח אחותו, ששהה בעבר כאן, במחלקת קשת. מישהו הדפיס ותלה אותה כאן. אני מניחה שהמטפלות בחרו לעשות שימוש בראיון ההכאה על חטא של הרוצח, אבל הן טוענות שהאסירים תלו אותה ביוזמתם. הם קראו לפני כמה שבועות את הכתבה – בעברית ובערבית, היו נסערים ממנה, בחרו להגדיל את הטקסט ולתלות אותו.

הכתבה, אומרות שקד והרלב אפק, משמשת עכשיו כלי עבודה בתוכנית קשת בשב"ס. מצטטים מתוכה, מדברים על המקרה של הרוצח המרואיין, על התהליך שעבר, על אומץ לבו, הוא מהווה מודל לחיקוי.

ועדיין, אצלי בראש הדיון מקודם מהדהד כמה שניות נוספות. שקד היא אישה קטנת ממדים. אני מדמיינת אותה יושבת כאן פעמיים, שלוש בשבוע עם חבורה כזו, לבדה, ואין איש בא ואין איש מעיף מבט, ומה לעשות, אי נוחות מסוימת מזדחלת במורד עמוד השדרה שלי.

אבל אורטל שקד היא בעניינים.

כמה קטנה ככה קולית.

והאמת? היא אוכלת אותם בלי מלח.

בשעות הבאות, אני צופה פעורת פה במחזה שהיא מביימת, כותבת ומבצעת, שלמיטב ידיעתי, אף תסריטאי לא חיבר עד כה.

יושבים 13 עבריינים כבדים מורשעים השפוטים למאסרי עולם או כמעט, ומנהלים עם המנחה הקטנה למראה שלהם סשן לפיתוח מודעות, וכן, זה כולל גם שיתופים אישיים והשתפכויות נפש.

נכון, פה ושם נוצר גל של רעש ונהיית קצת מהומה. מדי פעם משתחל לו מונח מהז'רגון העברייני של הכלא, ויש רגעים בהם הגוף של אחד מהם משדר חוסר שקט מטריד. ונכון, מדי פעם מישהו יוצא עם איזו יציאה בלתי מבוקרת, או מרעים בקול שמהדהד בחדר הגדול (וגורם לחדרי לבי להחסיר פעימה). אבל בגדול, מה שמתקיים לנגד עיניי המשתאות הוא מעגל שיתוף אינטימי מפתיע במתכונתו, בעומקו וברמתו.

אסיר ממוצא רוסי: "עכשיו אני חושב… אלימות זה גם אלימות גלויה וגם אלימות סמויה. הייתי בא הביתה. היו כלים מלוכלכים בכיור. לא אמרתי לאישה כלום. הייתי רוחץ אותם, ברעש. בכוונה. מעיף צלחות. מעיף כוסות. עושה בלגן. שהיא תשמע את הכעס שלי. שהיא תרגיש. שהיא תפחד. למה שאני אתאמץ לצעוק? להרביץ? גם ככה היא הייתה משקשקת. היום אני יודע שזאת הייתה אלימות. זאת אלימות סמויה."

אסיר שיושב מולו מתאר איך דחף פעם כיסא בעוצמה, לפני שיצא מהבית. הדיון המתודי עכשיו מתמקד בשאלה אם היה זה אקט אלים מצדו. הוא טוען בלהט שלא. מישהו לא מסכים איתו. הם מתפלמסים שעה ארוכה כמו שני מרצים מפולפלים בקתדרה. זה מרים להנחתה, ההוא מגיב, הראשון מחזיר לו, השני מתווכח, מעלים עוד ועוד טיעונים מנומקים. שקד עוקבת בדריכות, אבל כמעט שלא מתערבת. אין צורך. הם נותנים זה לזה לדבר, ורוב הזמן מתבטאים בצורה תרבותית ובהירה.

השיעור הראשון שאני לומדת היום: כשמשתררת מהומה בחדר וכולם מדברים יחד, ממש כמו בכל קבוצה אחרת שכולנו פגשנו במהלך חיינו, גם בקבוצה של רוצחים אלימים, יש את זה שקם וצועק ש-ככה אי אפשר, חייבים לדבר אחד אחד, כי אחרת לא נשמע כלום.

וזה עובד.

הקולות הרמים של העבריינים נמסכים בקולה הרגוע, הבוטח של שקד. הם מרבים לדבר, היא קצרה וחדה. הם נסערים, היא שלווה. כשמרגיש לה שנושא מוצה, היא חותכת בנעימות סמכותית ואיש אינו מערער.

אולי זה חום יולי-אוגוסט, אולי לא שתיתי מספיק, לא שמתי לב מתי בדיוק זה קרה, אבל משהו בחוויה הפנימית חוצה את גבול המציאות ומיטשטש לעבר ההזיה.

טראומת הכניסה למתחם הכלא בצהריים הרותחים בהם הגעתי – השבילים הארוכים הממוגנים, גדרות התיל, שערי הברזל הענקיים ורעשי הטריקה המחרידים שלהם, הזקיפים והשומרים קפוצי הסבר – הולכת ומתאדה. קירות האולם מתמוססים, ואיתם מתמוססת ככל הנראה גם אונה אחת במוחי, כי מגיע רגע שבו אני שוכחת איפה אני נמצאת ועם מי. בוגרת אינספור סדנאות, מעגלים, ומפגשים של עבודת מודעות עצמית, אני מרגישה לגמרי בבית; צוחקת איתם (בלב) את הצחוקים שלהם. מתמרמרת בתוכי את המרמור של זה שמדבר ולא מבינים אותו. מזדהה עם אחד שמפרט את נסיבות ילדותו הקשה שהביאו אותו אל ההתפרצות האלימה שהובילה אל הרצח שאותו הוא מכנה בלשון מכובסת "העבירה". שאובה כולי בהיקסמות אל תוך מעגל שיתוף גברי נדיר שלא היה מבייש אף ריטריט במדבר עם אחד המורים הרוחניים הנודעים של דורנו.

עד שמשהו מעיר אותי.

זה סיפור קצר שמספר, בלי להניד עפעף, אחד מהם, אסיר ממוצא ערבי: "לפעמים האלימות היא מבט. ואז, אני חושב, זה גם אלימות נפשית וגם אלימות סמויה. הנה, חבר שלי בתא, סיפר לי שהיו פעמים שהוא בכלל לא היה מרביץ. מספיק שהיה מסתכל עליה. היא כבר יכלה לנחש מה הולך לקרות לה. הפחד מהמבט שלו היה מספיק. פעם אחת, הוא לא נגע בה. רק מהמבט שלו, היא קפצה מקומה שניה ושברה את שתי הרגליים."

כמה מהם משחררים צחקוק בלתי נשלט.

הנחיתה קשה.

אמאל'ה.

איזה ריטריט ואיזה נעליים.

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" (מאיר אריאל), ובסוף כל משפט שאומר מישהו מיושבי החדר הזה כאן שוכבת אישה מתה.

תזכרי מי הם היושבים מולך: רוצחים. נטלו חיים במו ידיהם. גברים אלימים נטולי חמלה, שהתעללו והיכו ורצחו נשים חפות מפשע. עבריינים שהותירו בנשים ובילדים צלקות, עשו אותם נכים.

זעקות הקורבנות עכשיו באוזניי, ואני נשבעת להקשיב לכל מה שיתרחש פה  מעתה ואילך דרכן, ורק דרכן.

"גם את ה'עבירה' עשינו בספונטני"

הוויכוח על ההוא שהזיז כיסא (נקרא לו אסיר א') בבית נמשך. חבר שלו לא חושב כמוהו.

אסיר ב': אחי, אני לא מסכים איתך. זה אלימות!

אסיר א' (בתקיפות): אז אני חולק עליך. זאת לא אלימות. אני רק הזזתי כיסא. לא עשיתי כלום.

אסיר ב': אתה דחפת כיסא ברעש. זה היה בכוונה. כי רצית שהיא תשמע. זה בדיוק כמו עם הרעש של הכלים בכיור.

אסיר א': אחי. יש הבדל. פה הוא עשה בכוונה רעש. הוא רצה שהיא תשמע את הכעס שלו. שהיא תיבהל. הוא אמר את זה. אז זה היה אלימות. אבל אני אומר שעשיתי בלי כוונה.

אסיר ג' (אל אסיר א'): סליחה. הוא (אסיר ב') צודק. אתה לא קולט מה עשית? את הכעס שלך אתה הוצאת דרך הכיסא. זה התפרצות. אתה ביטאת כעס. זה ברור. זה כמו לטרוק דלת. זה כמו לשבור משהו. אין הבדל.

אסיר א' חוטף עצבים. שקד מזדקפת על מושבה.

"יש לי שאלה אליכם. דיברנו על זה: כדי שנקרא לפעולה כלשהי 'אלימות' צריך  שתהיה קודם, מה?"

מקהלה גברית: "כוונה."

שקד: "נכון מאוד. כוונה לפגוע באחר. אז בואו נבדוק אם הייתה פה כוונה לפגוע."

אסיר א': "לי לא הייתה כוונה לפגוע. אני כו-לה הזזתי כיסא. עשיתי את זה לא בכוונה, ולא עם כוונה."

אסיר ב': "שוב פעם, אחי, אתה מפספס את הנקודה. אתה לא סתם דחפת את הכיסא."

אסיר א': "אני לא אמרתי שדחפתי. אני הזזתי!"

אסיר ב': "תקרא לזה איך שתרצה. לזרוק כיסא זה פעולה אלימה."

אסיר א' (בעצבים הולכים וגואים): "בוא'נה. לא זרקתי כיסא. למה אתה אומר – לזרוק. לדחוף. אמרתי שהזזתי את הכיסא. זה היה משהו ספונטני."

אסיר ד' פולט בשקט לעצמו: "שיואוו… הוא פשוט לא קולט… גם את ה'עבירה' עשינו בספונטני…"

(העבירה = הרצח. ו.ל.ב.)

האווירה בחדר נמתחת.

שקד חותכת.

"אוקי. אנחנו נחזור לדוגמה הזאת בעוד כמה מפגשים. נראה לי שהחברים פה ניסו לשקף לך משהו. להעביר לך איזה מסר. יכול להיות שאתה עוד לא בשל לקבל את המסר הזה. בבקשה, תזכירו לי לחזור לזה בעוד שלושה ארבעה מפגשים."

אסיר א' לא מרוצה. הוא כועס. הוא מתוסכל. זז על מושבו באי נחת. היא נותנת בו מבט קצר ומסיטה את הדיבור למקום אחר.

איילה הרלב אפק מסבירה שבתחילת הדרך, בשבועות הראשונים, המונחים העברייניים השגורים בכלא, עדיין שגורים בפיהם. והקבוצה הזו היא בהחלט בתחילת הדרך.

"בשלב ראשוני, הם לא אומרים 'הרצח', אלא – 'העבירה', או 'האירוע' או 'המקרה'. את האישה שהם רצחו הם מכנים 'הקורבן'. כעבור כמה זמן, בקבוצת מודעות מתקדמת, הם כבר דוברים שפה חדשה. הם יצטרכו להגיד – 'הרצח'. ו'אני רצחתי', ו'אני הרגתי אותה'. הם יצטרכו לנקוב בשמה של מי שרצחו בכל פעם שנדבר איתם על הנושא."

והשפה החדשה הזו מעידה על כך שהם עברו שינוי?

לא. זה לא קורה כל כך מהר. ההפנמה של השפה לוקחת כמה שבועות או  חודשים. זה קל יחסית. ההפנמה של מה שהם עשו ולקיחת האחריות על זה, לוקחת כמה שנים, אם בכלל.

אלה שצפיתי בהם היום, למרות שהם בתחילת הדרך יחסית, נשמעו לי לעתים כמו פסיכולוגים בכינוס אקדמי. איך אתן יודעות מתי הם עובדים עליכם בעיניים ומתי באמת קורה משהו בפנים, בנשמה?

זה טריקי. אבל יש לנו ניסיון. אנחנו לא מתבלבלות. יש עוד שפות… יכול לשבת מולי אסיר ולדבר עם אסיר אחר, ולהגיד לו באופן תרבותי מאוד  – "אחי אני חולק עליך" ובמקביל לשלוח אליו מבט מקפיא דם, מבט שמשדר – 'אם תמשיך לעשות את זה, אז… חבל!' אנחנו ערניות. קולטות גם את שפת הגוף. גם את המילים שלא נאמרות.

מה ייחשב בעיניכן להצלחה ומהו הקריטריון לכישלון?

הצלחה היא כשיישב מולי בסוף התהליך אדם שיודע לזהות מה מניע אותו. מאיפה הוא פועל. מחובר לרגשות שלו. לוקח מאה אחוז אחריות על מה שעשה. יודע לזהות את נקודות התורפה שלו. להיזהר מהן. יודע ומסוגל לבצע בחירות מושכלות. כישלון יהיה כל דבר פחות מזה.

וואו. הלוואי עלי. הלוואי על כולנו.

נכון. זה לא מובן מאליו. היעדים שלנו גבוהים. לשם אנחנו חותרות ומובילות אותם במסע הזה.

127 אסירים התחילו את התוכנית, רק 50 סיימו

תוכנית קשת קיימת 7 שנים.

הצוות כולל 3 עובדות סוציאליות וקצינת חינוך.

שגרת היום של האסירים, אחרי פעילות יומית רגילה של עבודה או לימודים בתוך מתחם הכלא, כוללת מפגשים טיפוליים תכופים מסוגים שונים: קבוצת עבודה פסיכודינמית; קבוצת מודעות; "הקבוצה הגדולה" – שיחת שיתוף שבועית של כל אסירי המחלקה (32) אותה הם מנחים בעצמם; מפגש עם קצינת החינוך – עבודה יצירתית, ביטוי עצמי באמצעות כתיבה, תיאטרון, אמנות ועוד; ומפגש פרטני עם אחת המטפלות על פי הצורך. טיפול באינטנסיביות עצומה.

מאז פתיחת המחלקה ב- 2010 עברו את המסלול 127 אסירים. מתוכם, סיימו בהצלחה – 50. 40 אסירים הודחו ו – 5 עזבו מרצונם וחזרו לאגפי הכליאה מהם הגיעו. אלה שהודחו לא הצליחו לעמוד בכללי ההתנהגות, לא עמדו במחויבויות, ובמקרים חמורים יותר – נהגו באלימות, איבדו שליטה, חצו קווים אדומים, עד שסומנו כלא מתאימים לתוכנית.

כרגע נמצאים במחלקת קשת 32 אסירים.

זה מתחיל בשלב איתור מועמדים מתאימים בבתי הכלא השונים בארץ. עובדים ועובדות סוציאליות מלקטים עם פינצטה את אלה שעשויים לעמוד בקריטריונים וממליצים עליהם. כתנאי ראשון לקבלה, עליהם להודות בעבירה ולקחת מידה מסוימת, גם אם חלקית, של אחריות על מה שקרה. הם צריכים להביע רצון ונכונות לעזוב את מתקן הכליאה שבו הם מוחזקים ולעבור לתוכנית בכלא רימונים. זה לא קל ולא פשוט. לדברי הצוות, המוטיבציה שלהם נובעת משני דברים מרכזיים: זה מעלה להם במאוד את הסיכויים להפחתת שליש מעונשם, מעין מסלול קידום מהיר לקיצור המאסר, ומצבם משתפר גם בכל הנוגע ליציאה לחופשות בבית.

בשביל עבריינים, אסירים, הרעיון שיצטרכו לשבת 4-5 פעמים בשבוע בקבוצות טיפוליות ולדסקס עם אסירים אחרים את הרצח שביצעו, ואת מה שקדם לו, מרתיע ביותר. דיסקרטיות היא שם המשחק בבתי הסוהר. כולם משתדלים להסתובב עם פני פוקר. אף אחד לא שש לנדב מידע על עצמו, בטח שלא מברבר את עצמו לדעת בפני חבורה של זרים. זה נתפס כחולשה, כאקט נשי, משהו שמסמן אותך יעד לתקיפה. להגיד כן לתוכנית קשת זה להסתכן בפגיעה בשמך ובמעמד שלך באגף שבו היית כלוא. רוב האסירים האחרים ייתפסו את זה כשיתוף פעולה עם השלטונות של הכלא, הלשנה, כמעט בגידה, חציית קווים. מי שבכל זאת מחליט ללכת על זה, צפוי להערות משפילות, לזלזול, להחרמה.

ובכל זאת, 127 איש אמרו כן.

הם הביעו רצון לעבור שינוי והתחייבו לשנתיים וחצי של מסע טיפולי אינטנסיבי. בנוסף על שפע המפגשים הטיפוליים השבועיים, הם גם מחויבים לכתוב בכל יום דו"ח אישי (מה קרה לי היום? עם מי היה לי עימות? מה הרגשתי באותו רגע? מה חשבתי? איך הגבתי? איך התנהגתי? האם הייתי בשליטה או לא? וכולי) ולהגיש אותו לעו"סיות.

לא פלא ש- 40 נשרו.

כמה מאיתנו, המתהלכים חופשי מחוץ לכותלי הכלא, היו עומדים במסע חפירות בעומק כזה?
אין מה לומר, שב"ס הלכו עם זה רחוק.

אני מבקשת להתרשם מהמעקב; מה קרה למשל לאלה שנפלטו מהתוכנית וחזרו לאגפים מהם יצאו, להמשך ריצוי עונשם? האם חזרו כשגרירים של מודעות עצמית מופלאה והשפיעו רוב טוב על חבריהם לתאים או שמא הפכו לשק החבטות של האגף?

ומה קרה עם אלה שיצאו לחופשי, כשסיימו לרצות את עונשם; האם נהיו לבני אדם נורמטיביים? האם אכן עברו שינוי כזה שניתב אותם אל דרך הישר? או שמא, חזרו לסורם וחזרו אל הכלא?

קטע מוזר: לשב"ס אין תשובה.

כמה שלא ניסיתי להפיק את התשובה לשאלות המתבקשות האלה, (גם בכתבה הקודמת עם הצעיר הערבי רוצח אחותו שעבר את תוכנית קשת, וגם בכתבה הזו) לא עלה בידי. לא מדוברות שב"ס, לא מהעו"סיות, לא מאף אחד.

שב"ס, חרף כוונותיו שוחרות הטוב בפרויקט הזה, מסיבות השמורות עמו, לא ביצע עד עכשיו מעקב ולא בדק מה קורה בדיעבד עם אותם אנשים בהם השקיעו כזו השקעה אדירה – בכוח אדם, בהתכווננות, בכסף, בתשתית, במה לא.

אבסורד.

בחזרה לאולם.

הם נשאלים איזה סוגי אלימות הם מכירים מהחיים ומתוך עצמם ומדקלמים: "אלימות פיזית. אלימות מינית. אלימות נפשית. אלימות כלכלית. אלימות סמויה. אלימות גלויה."

שקד: "יפה. לכולכם יש בעיה של אלימות. תבחנו בבקשה עכשיו כמה דקות בשקט עם עצמכם, את הכוונה שלכם. גם בעבר, גם עכשיו בהווה – האם היו לי, והאם יש לי כוונות פגיעה באדם אחר?"

אחד מתפרץ לפתע בתגובה: "לכל אדם יש בתוכו אלימות. לא רק לנו. אין אדם בלי זה. הבעיה שלנו שאחרים ידעו איפה לעצור. להשתלט על האלימות שלהם. ואנחנו לא ידענו לעצור." ומכאן, בלי לקחת אוויר, הוא גולש לנאום נסער גדוש הסברים ונסיבות מקלות של ה"ארוע" שלו:

"חוסר תקשורת וחוסר מודעות מביאים אלימות. אני גדלתי בתוך בית של אלימות. רוב החברים שלי מהילדות היום הם לא בחיים. אצלי בבית ובשכונה היה חוק אחד, בשביל לשרוד, אתה חייב להיות אלים. ידעתי את זה מאז שהייתי ילד קטן. אז כל אחד רוצה לשרוד. כל אחד רוצה לחיות. זה טבעי, לא?"

ניכרת תכונה בחדר. התרגשות.

משהו קרה. פתאום הם מוצפים, כולם.

כל אחד תובע עכשיו, דחוף, לשתף ברקע שהביא אותו ל"עבירה" שלו, ובנסיבות המקלות שלו.

אסיר אחר: "גם אני גדלתי ככה. במשפחה היה חוסר תקשורת. חוסר מודעות. והייתה דחיסה. הכל נדחס אצלי פנימה. כמו בלון שהולך להתפוצץ. והייתה גם בושה. אם אני אספר מה קורה אצלי בפנים, מה יגידו? מה יחשבו עלי? חשבתי שאני חכם, חשבתי שאני יודע הכל. שאני אשלוט במי שאני רוצה לשלוט. ושאני אשתלט על המצב תמיד. אבל דחסתי עוד ועוד עד שבסוף התפרצתי ב-'עבירה'."

ועוד אחד.

ועוד אחד.

לפני הרביעי, שקד עוצרת את הצונאמי בעדינות.

"אוקי, שמענו. הבנו. אנחנו לא ניכנס עכשיו לכל המקרים. אני מזכירה לכם שדיברנו על העניין הזה. אנחנו כבר יודעים שלא כל אדם שגדל בסביבה עבריינית נהיה עבריין ולא כל מי שגדל בסביון נהיה בן טובים. כן?"

צוחקים, מהנהנים בהסכמה.

היא ממשיכה: "ולא נכון שאצל כל אדם יש אלימות. כעס יש לכולנו. אלימות – לא. אנחנו לא אמורים ללמוד פה להחביא את הכעס. כעס זה דבר טבעי. אבל אנחנו רוצים ללמוד לווסת אותו. כמו שאתם כבר יודעים ושמעתם המון פעמים – השאלה הגדולה היא 'מה אני עושה עם הכעס שלי'. אצלכם כעס = אלימות. ואת המשוואה הזאת אנחנו רוצים לשנות."

היא מחלקת להם דפי עבודה שנושאים את הכותרת: "כוחניות ושליטה באחר" והם מתבקשים לכתוב ולפרט מהם סוגי אלימות שקיימים בתוכם. "ונא לא לרשום לי 'התנהגתי באלימות פיזית', בחייאת, משם כבר זזנו, כן? קחו כמה רגעים. תהיו שקט. תחשבו. בכנות. תשחזרו. איזה סוגי אלימות קיימים בכם?"

שתיקה בחדר.

חולפות כמה דקות.

אף אחד לא מדבר.

אף אחד לא כותב.

שקד (מופתעת): "אוקי, מה קורה? מה, אין לכם מה לכתוב?"

אחד מהם מתנדב לפרש את פשר הדממה:

”אני חושב, אולי כי זה היה בעבר, ועכשיו לא. כי כבר השתנינו."

הפעם תורה לצחוק.

"אה, כן? באמת? אתם כבר לא שם? זהו, נגמר התהליך? כמה שיחות ואין בכם אלימות? תעשו לי טובה… גם אני, אם אני אקח עכשיו דף, יש לי הרבה לכתוב ולמלא. אתם פה על רצח. על הריגה. על חבלה. לכם אין מה לכתוב?

תתאמצו קצת בבקשה. בלי שטויות, תתבוננו פנימה. תהיו כנים. תלכו לפי סוגי האלימות שלמדנו, ותרשמו לי עכשיו את כל סוגי האלימות שיש לכם בפנים, ושיצאו מכם במהלך חייכם. קדימה!"

והם מתחילים לכתוב.