"לקחתי חיים של בן אדם. לא סתם בן אדם, של אחותי"

איור: עובדיה בנישו

ביום חמישי שעבר חיבקתי רוצח.

הרוצח בן 27.

לפני עשר שנים שיסף את גרונה של אחותו באולר והרג אותה.

הוא עשה את זה יחד עם אח נוסף שלהם.

הנרצחת לא עשתה להם שום דבר רע. היא חיה את חייה הקצרים, עד גיל 20 ומשהו, וניסתה להגשים חלומות שיש לנשים צעירות – לאהוב, להיות נאהבת, להתחתן, ללדת ילדים, ללמוד ולהתפתח, לבנות קריירה, להיות מאושרת.

אבל זה לא הצליח לה.

אם לא הייתי יודעת שמדובר ברוצח, הייתי אולי מספרת לכם שיושב מולי עלם חמודות, תווי פניו נאים, מופנם וביישן. הוא לא גבה קומה, שרירי מאוד, סוג של בריון, אבל בריון עדין. הוא משדר רוגע, אדיב ומנומס. דיבורו מתון, שפת גופו מאופקת, העברית שבפיו רהוטה.

הייתי מנחשת שהוא אולי מורה לאמנויות לחימה, מישהו שאימן את עצמו שנים והגיע לרמה של שקט פנימי, לוחם שדרכי המזרח הרחוק נהירות לו.

הוא לא.

הוא ערבי, מוצאו בדואי, והוא גדל במשפחה אלימה ורעה במרכז הארץ.

10 שנים בכלא הפכו אותו מנער בור ואלים שלא ידע כלום מהחיים שלו ושנטל במו ידיו את חייה של אחותו, לגבר צעיר מודע מוכה חרטה ויגון, שמדבר את הכאב שלו כמו שאף אחד עד היום לא דיבר.

• היא שינתה שם ופנים אחרי שניסו לרצוח אותה. רק העיניים מסגירות את הסוד – לינור אללוף
• 108 נרצחות תוך עשור – הנתונים המלאים 
• גבר? כך תהיה בן ברית  – איילת מור

לקריאת הכתבה בערבית – לחצו כאן

אני אקרא לו כאן "הרוצח", ולאחותו "הנרצחת", או "האחות", זאת משתי סיבות: 1. שירות בתי הסוהר לא מאפשר לציין את פרטיו המזהים של רוצח שמתראיין לתקשורת, כדי שלא תתרחש האדרת שמו ושלא ייפגעו מהכתבה קרובי משפחה של הקרבנות. 2. הרוצח בעצמו אמר שזה עלול לחזור אליו כבומרנג ולסכן את אמו ואת שאר אחיו ואחיותיו.

מאותן סיבות, נוותר גם על פרטים מזהים נוספים כגון כמה נשים בדיוק נשא אביו, כמה ילדים ילדה כל אחת מהן, מה היו היחסים ביניהם, איפה הרוצח ממוקם בסדר של האחים והאחיות, וכולי. נסתפק ונאמר שמדובר במשפחה שמתגוררת באזור בדרגה סוציו-אקונומית נמוכה יחסית, רווי אלימות ופשע.

"היא קיבלה מכות מכולם. קללות. יריקות. 'זונה'. היה מותר"

הנרצחת היתה בת 17 כשאביהם הודיע לה, כמקובל בחברה בה הם חיים, שהוא אירס אותה לבן של חבר טוב שלו. היא הביעה התנגדות בקול רפה, דרך האם, אבל הענין נסגר בין האבות. הרוצח היה אז בן 14, ועדיין לא היה רוצח כלל.

האחות היתה מדוכדכת ומדוכאת. כעבור כמה זמן היא שוחחה עם אמא שלהם ואמרה לה שהיא מבטלת את האירוסין – היא לא מוכנה להתחתן עם גבר שהיא לא אוהבת, ושאינו אוהב אותה. וחמור מכך: היא גילתה לה שישנו בחור אחר שבו היא מעוניינת, ואיתו היא רוצה להתחתן. מאותו רגע החל לתקתק שעון החול של חייה הקצרים. במילותיו של הרוצח: "אבא שמע על זה מאמא והוא התפוצץ. מה שאחותי עשתה היה כמו התאבדות. זאת פגיעה בכבוד של המשפחה והיה ברור שאבא לא יסכים לזה".

מה זה אומר 'אבא התפוצץ'? מה קרה?  

"הוא התפוצץ עליה. על אחותי. זה אומר אלימות פיזית, אלימות נפשית ואלימות מילולית קשה. אמא ניסתה לדבר איתו, ניסתה להרגיע, אבל הוא אמר: אין מקום לדיבורים בכלל. היא לא תעשה לנו כאלה בושות מול המשפחה של החבר שלי".

כלומר, מרגע שביטלה את האירוסין היא כבר היתה בסכנת חיים?

"לא. אז עוד לא. אבל מאז היא ספגה אלימות מכל סוג ולא רק מצד אבא. אבא הראה את הדרך לכולנו, כל האחים והדודים והבני דודים, ובעצם הכריזו עליה מנודה".

תתאר לי מה זה אומר, בבקשה.

"אני מתבייש לספר…

היא קיבלה מכות מכולם. קללות. יריקות. 'זונה'. 'שרמוטה". כמו שאמרתי, אלימות מכל הסוגים. השפלות איומות. כל אחד היה בא, מחטיף לה. הכל היה מותר לעשות לה".

אבא התיר את דמה.

"כן".

ואתה השתתפת בזה.

"כן. כולנו השתתפנו בזה. היא היתה בבית, כמעט לא יוצאת, אף אחד לא מדבר איתה, גם מחוץ לבית. כל הסביבה הקרובה, כל האזור. כולם יודעים את הסיפור. כולם מתעללים בה. ככה שלוש שנים".

ומה עם אמא שלכם?

"אמא שלנו, מה היא כבר יכלה לעשות?"

לא יודעת, לנסות להגן על הבת שלה?

"איך? אין לה כוח. היא גם אישה. אמא שלי גם היא קיבלה כל החיים מכות. היא ניסתה להתאבד חמש פעמים. כשהייתי תינוק בן שנה כבר ניסתה להתאבד. היא לא גידלה אותי בכלל. לא תיפקדה. היתה בדיכאון. האחות הגדולה שלנו טיפלה בי. ככה זה אצלנו במשפחה, כולם קיבלו מכות מכולם. תמיד. גם אני. חטפתי מכל הצדדים. הייתי ילד מאוד בודד. לא היה לי עם מי להיות. לא היו לי חברים. לא עם מי לשחק. האלימות זאת השפה היחידה של הבית. הילדים מסכנים, אבל הנשים הן הכי מסכנות. אף אחת לא יכולה לקום נגד הגבר. זה יהיה הסוף שלה".

ואתה, מה חשבת אז, בתור האח שלה, בן ה-14?

"שאבא צודק. אני מתבייש להגיד… שהיא זונה. שהיא עושה בושות. שהיא פוגעת בכבוד של כולנו. שכל מה שהיא חוטפת מגיע לה".

אהבת אותה?

"את האמת, לא ממש. כמעט לא היה בינינו קשר".

אבל אתם אח ואחות – גם מאותה אמא.

"נכון".

ובגילאים די קרובים.

"נכון".

שנאת אותה?

"לא. לא שנאתי. לא הכרתי אותה. לא ידעתי מי היא. לא הבנתי אותה. כעסתי עליה. למה היא עושה לנו בושות. הסתכלתי עליה מהעיניים של אבא. היא לא היתה בן אדם… היא היתה מישהו זר. לא מישהו שקרוב אלי באמת".

כשהייתם קטנים, בילדות, בחצר, לא שיחקתם יחד?

"לא. גם אז היינו בבית כמו שני ילדים זרים. זה לא רק אני והיא – אצלנו אין קשר בין הבנים לבנות. לא משחקים ביחד, לא יושבים יחד. לי תמיד אמרו 'לך שב עם האחים שלך. אל תשב עם הילדות'".

למה?

"כי בנות זה משהו אחר. זה לא קשור אלי".

מה זה "בנות"? מה זה "בת"?

"בת זה משהו נמוך. היא לא יכולה לקחת החלטות על החיים שלה. היא חלשה, היא… כלום. יש לה תפקידים שהיא חייבת לעשות. וזהו. היא טיפשה. והיא  מסוכנת".

מסוכנת?

"כן. יום אחד היא תעשה פאדיחה למשפחה. היא תפגע בכבוד שלנו. ואז לא תהיה לנו ברירה, אנחנו נצטרך לעשות מה שגברים צריכים לעשות".

מאיזה גיל שמעת את זה?

"מתמיד. מכל גיל".

וזה נכון לכל בת במשפחה שלך?

"כן. לכל בת".

אז זה בעצם מה שמגדיר מהי בת. יום אחד היא תעשה בושות ואז…

"כן. בדיוק ככה. זה גם מגדיר מה זה גבר. אם אחותך עושה בושות ואתה לא הורג אותה, אתה לא גבר. הגבריות שלך מוגדרת על ידי הפאדיחה שתעשה בעתיד איזה אחות אחת שלך, כשהיא תפגע בכבוד של המשפחה".

והיום הגיע.

אחרי שלוש שנים שבהן היתה שק האגרוף המשפחתי והשכונתי, פצועה וחבולה בגוף ובנפש, פנתה הנרצחת באמצעות גורם שלישי למשטרה. הם באו וחילצו אותה מהבית אל תוך הניידת, לקחו אותה לטיפול רפואי, ומשם למעון לנשים מוכות.

המשפחה לא ידעה היכן היא. חייה ניצלו, לפי שעה.

אפשר היה אולי לצפות שהדבר יביא לרגיעה – הנה, מישהו אחר בא ועשה את העבודה במקומם. היתה תקועה להם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, ולפתע נכנס גורם חיצוני ולקח אותה. עקבותיה נעלמו. יכלו אולי ליהנות מהמוצא שנמצא להם, להניח לצעירה האומללה לחיות את חייה, ולהמשיך בחייהם.

אבל לא. לא האבא הזה. לא האחים האלה. לא הדודנים ולא הדודים האלה. הידיעה שהיא קמה בוקר אחד ועזבה את בית אביה, אחרי שביטלה אירוסין ו"פגעה בכבוד המשפחה" לא נתנה להם מנוח. ובעיקר, הוא אומר, זה שהיא פנתה למשטרת ישראל. זאת כבר בגידה. לא רק שלא הניחו לה להמשיך בחייה, לא רק שלא השלימו עם היעלמה, אלא נתקפו אובססיה של רצון לעלות על עקבותיה ולמצות איתה את הדין על מה שעשתה, ודינה היה אחד: מוות.

שלוש שנים חלפו במקלט.

הנרצחת שיקמה את חייה, טופלה, התאוששה, רכשה חברות חדשות והתחזקה. היא קיבלה הגנה ותמיכה, השלימה לימודים, ואף הספיקה ללמוד שנתיים משפטים באוניברסיטה בהתכתבות. החלה לתכנן תוכניות לחיים. לטוות חלומות.

במהלך הזמן הזה, הוא אומר, בין גיל 14 ל-17, כולם שתו לו את הדם יום יום, במשפחה וגם במעגלים חברתיים הרבה יותר רחבים, חוצי גילאים: "אתה אפס, אתה לא גבר", "אתם משפחה בלי כבוד", "היא עשתה לכם כאלה בושות ויצאה נקיה", "זה התפקיד שלך ואתה לא עושה את מה שאתה צריך", "אבא שלך הוא אדם בלי כבוד", "אתה בן בלי כבוד".

בבית, אבא שלהם התהלך לדבריו בסבל ובכעס. הוא אמר להם: "חייבים לסגור את הענין הזה", והם הבינו בדיוק למה הוא מתכוון. אי אפשר להניח לה להישאר בחיים. היא חייבת למות, וזה מוטל על האחים שלה. הם אחראים להשבת כבוד המשפחה על כנו. זה מה שהאב מצפה מהם לעשות.

"היא נעמדה דום, היא לא זזה"

הרוצח ואחיו שקדו והתאמצו וחקרו, ולא הרפו עד שמצאו קצה של חוט שהגיע אליה. במשך כשנה שמרו את הידיעה לעצמם, וטוו סביבה את הקורים לאט לאט, בעורמה, כשהם מנתבים אותה לעברם. האח האחר התחזה לצעיר "מכובד" שיוצר עמה קשר מנחם. במשך שנה תמימה ניהל איתה מערכת יחסים טלפונית בלבד, רכש את אמונה, כידיד, כחבר, כמישהו שהיא יכולה לדבר איתו ולסמוך עליו.

בערך כשנה מיום שנודע להם איפה היא מסתתרת, התקבל מידע שהיא עומדת לנסוע לבקר קרוב משפחה בצפון הארץ. זה היה הרגע לו חיכו ארבע שנים. הם ארבו לה בחניון ציבורי גדול, בשעה הנקובה, איתרו אותה בדרכה אל האוטובוס, וקראו בקול רם בשמה. היא הסתובבה וראתה אותם. הוא אומר שהיא קפאה על מקומה ולא ניסתה אפילו להימלט.

איך היא נראתה?

"אחרת. לא דומה למה שזכרתי, בכל זאת ישר זיהינו אותה. היא היתה לבושה בג'ינס וחולצה. בלי כיסוי ראש. היא נראתה טוב. היא נראתה שמחה".

ולא ניסתה לברוח?

"לא. היא נעמדה דום. היא לא זזה".

בטח מההלם.

"כן. היא ידעה שהרגע הזה יגיע. אני בטוח. כל יום היא חשבה מתי זה יקרה. היא ידעה כמו שאנחנו ידענו. היא בטח אמרה לעצמה – זהו. הנה הגיע המוות שלי".

כמו ארנבת מבוהלת על כביש שאור הפנסים מאיר עליה פתאום רגע לפני שהיא נדרסת.

"כן, ממש ככה. באמת ככה זה היה".

הם צדו אותה ודחפו אותה בכוח לתוך הרכב, למושב האחורי. היא התעשתה וניסתה להילחם על חייה, אבל לא היה לה סיכוי.

הוא שותק. ושותק. ושותק.

ספר לי. 

"אח שלי נהג. היא היתה בידיים שלי. התפרעה. תפסתי אותה חזק. היא השתוללה עוד יותר. לא הצלחתי להשתלט עליה. לקחתי את האולר ודקרתי אותה עמוק בצוואר. היא דיממה הרבה. והפסיקה לזוז. אבל היא לא היתה מתה. היא היתה בהכרה. שכבה. שקטה. הדם נזל על המושב".

עוד שתיקה ארוכה.

איך יכולת?

"אני לא יודע. רעדתי בכל הגוף. אבל עשיתי את זה. אני הרגתי אותה".

מה הראש שלך אמר לך באותו רגע?

"אתה עושה את הדבר הנכון. חיכית לזה שנים. אתה לא תשתפן עכשיו. אבא יהיה גאה בך. תעשה את זה. תהיה גבר. זה  הדבר הנכון".

והרגש?

"פחד נורא. פחד עצום. רעדתי בלי שליטה".

ואתה, איפה היית?

"אני לא הייתי. אני גם לא ידעתי מי אני. הייתי מנותק לגמרי ממה שקורה, ממה שאני עושה. הייתי כמו מכונה".

מכונת הרג.

"כן. זה היה כמו מבצע צבאי. שנים התכוננו. שנים תכננו. חיזקנו אחד את השני. כאילו שיצאנו למבצע צבאי, שחייבים להתגבר על הפחד ולעשות את מה שצריך. גברים".

מה קרה בהמשך?

"ירדנו לדרך צדדית. הוצאנו אותה מהאוטו. היא עדיין היתה חיה. אחי המשיך. דקר אותה עד שווידא הריגה. היא אמרה שלוש פעמים את השם של אחותנו הגדולה ומתה".

הם קברו אותה בסיוע קרובי משפחה, וחזרו הביתה.

הרוצח היה אז בן 17. הוא מספר שנכנס לחדר שלו בבית הוריו והתמוטט.

כמה זמן לקח לך להבין מה עשית? להבין שלא היתה סיבה, שלא הגיע לה למות?

"כמה זמן? דקות. באותו לילה. כבר באותו לילה העולם שלי התהפך. הבנתי שעשיתי את הטעות של החיים שלי. את הדבר הכי נורא שיש. התחלתי לבכות ולא הפסקתי. נכנסתי להזיות. ראיתי אותה כל הזמן. הרגשתי שבגדתי באמא שלי. באחות הגדולה שלנו. לא יכולתי להסתכל לאמא שלי בעיניים. אחרי שאמא ידעה את זה, היא לא דיברה איתי 4 שנים. ואחותנו הגדולה לא דיברה איתי 8 שנים.

"כל יום היה סבל. לאן שלא הסתכלתי ראיתי רק אותה. התפללתי שכבר יתפסו אותי ויכניסו אותי לכלא. לשלם על מה שעשיתי. רציתי את העונש. לא יכולתי לחיות".

אחרי ארבעה חודשים תפילתו, אם אכן היתה כזו, נענתה. חוקרי המשטרה עלו עליהם והוא נעצר ונשפט. בגלל שהיה קטין עונשו נגזר ל-12 שנות מאסר, אחיו קיבל הרבה יותר.

"לכל אסיר יש רגע של בחירה"

מוזר; שעות של שיחה, אף דמעה לא זולגת מעיניו, ובכל זאת, במשפטים שלו אני שומעת את הבכי כל הזמן. אפשר ממש להרגיש איך הוא בוכה בלי דמעות.

את השנים הראשונות בכלא הוא מתאר כסוג של פיצול אישיות. מצד אחד, מי שמגיע על כך שרצח על רקע "חילול כבוד המשפחה" מתקבל בכבוד מלכים. הוא גבר גבר. יש דירוג ברור והסטטוס שלו גבוה, הוא מוגן, ומקבל חיזוקים מהאחרים על מה שעשה. גם בבית אביו, הגברים העבירו לו מסרים של הערכה, תמיכה, והערצה.

עשית מה שצריך.

"אמרתי לעצמי שקיבלתי כרטיס כניסה לעולם של הגברים. שעכשיו אני יכול סוף סוף להגיד על עצמי שאני גבר. שאני חזק. אבל בפנים ידעתי כמה אני חלש. כמה עלוב מה שעשיתי. ידעתי שזה הכל שקר.

"בלילות הייתי מתפרק. בוכה בלי הפסקה. בשקט. שנים. לילה לילה. היא היתה באה בחלומות… לא דיברתי מילה. הייתי מאוד סגור. כל לילה היה חוזר לי אירוע הרצח. הדם. הקולות. מה שעשיתי. איזה מעשה נורא, מעשה שאסור לעשות אותו. לקחתי חיים של בן אדם. לא סתם בן אדם, של אחותי! הצטערתי. התחרטתי. שנאתי את עצמי. לא הבנתי איך הייתי יכול לעשות את זה.

בכלא אפשר לקבל שיקום וטיפול, שיחות עם עובדות סוציאליות, אז אחרי שעבר זמן, הדרך שלי הייתה ברורה לי".

למה אתה מתכוון?

"לכל אסיר יש רגע של בחירה. יש כוחות חזקים בכלא שמושכים אותך לעולם הפשע. אם אתה נותן להם כוח עליך, ואתה מתחבר אליהם, אז אלה יהיו החיים שלך. אתה עומד ובוחר – לפה או לשם. לקחו עלי אחריות, רצו שאהיה אחד מהם. זה היה מאוד מחמיא ומפתה. אבל אני עשיתי את הבחירה שלי. בחרתי בדרך הטובה, ולא בדרך הרעה. אני אף פעם לא הייתי פושע ולא רציתי להיות פושע".

לא פושע? אתה רצחת את אחותך.

"נכון. ואני לוקח את האחריות על זה. היום אני יודע למה עשיתי את זה. אבל אני אומר לך שאני לא הייתי פושע. אני אף פעם לא התחברתי לפשע. לא לסמים. לא לכלום. יש הרבה פשיעה וסמים מסביבי, ואני לא נוגע בזה. אני יודע שקשה לך להבין את זה, אבל הרצח של אחותי לא היה קשור לעולם הפשע. זה משהו שהוא… ממחלקה אחרת… זה דברים אחרים. הייתי ילד רגיל. תלמיד תיכון. את יודעת שהייתי תלמיד מצטיין? מה בכלל לי ולכל זה? אבל עובדה, אני רצחתי. ובבית ובכלא העריצו אותי על מה שעשיתי. בחופשות הייתי יוצא לבית של אבא שלי. ושם כולם ממשיכים עם הסיפור זה של גבר-גבר, עשית מה שצריך. כל הכבוד לך".

אז אתה מאשים בעצם את אביך ואת הגברים במשפחה במותה של אחותך, בגלל המסרים  שלתוכם גדלת כילד?

"לא, לא, לא. זה הרקע. זאת המסורת. את המעשה אני עשיתי. היו לי שנים של כעס מאוד גדול על אבא. בסוף הבנתי שגם הוא עבר את מה שעברתי. גם הוא ספג אלימות מאוד קשה כילד וכנער. זה דפוק. זה הולך אחורה ואחורה בלי סוף. רק אלימות וכאב ופחד".

אבל את המחיר הכי גבוה משלמות הנשים. הן נרצחות. לא אתה ולא האחים שלך ולא הבני דודים שלך.

"נכון".

מי אשם במותה של אחותך?

"אני. אני הרגתי אותה. אני לא אלך ואאשים עכשיו את החברה ואת המשפחה ואת המדינה ואת כל העולם. בתחילת המאסר, הייתי ממזער את מה שעשיתי. אבל למדתי לקבל על זה אחריות מלאה. ואחרי כמה שנים במאסר אני בחרתי את הקו שלי. והקו שלי זה להתנתק מאבא ומהצד שלו, לקבל את הסליחה של אמא ושל אחותי ולהתחבר מחדש לנשים במשפחה".

תעצרו!

בכלא הרוצח השתחל אל תוך מסלול של שיקום, שיתף פעולה עם כל דבר חיובי שהוצע לו, צרך כל שירות ותמיכה אפשריים. הוא השלים בגרויות, והתמנה לתומך הוראה בכלא בבתי ספר לאסירים. בשלב מסוים הצוות סימן אותו כטיפוס חיובי שעשוי להתאים לתוכנית שיקום ייחודית מושקעת ומצליחה מאוד – תוכנית קשת של שב"ס. הוא הביע הסכמה והתקבל. "הבנתי שאני חייב להציל את עצמי. נותנים לי פה הזדמנות חד פעמית. לא כל אחד מקבל את זה".

המשתתפים בפרויקט מועברים למתקן כליאה מיוחד, מופרד. התהליך נמשך שנתיים וחצי, כשהאסיר מקבל על עצמו להשתתף יום יום במפגש טיפולי קבוצתי מונחה עם פסיכולוג, דינמיקה קבוצתית עמוקה ואינטנסיבית. במקביל הוא מחויב לעבור גם טיפול אישי פרטני. במונחים טיפוליים – זוהי אינטנסיביות חסרת תקדים כמעט. הם נדרשים לשבור את כל הכללים החברתיים הנהוגים בכלא: עליהם לשתף, לפתוח, להחצין רגשות, לבכות ליד אחרים, לאבד שליטה, ללמוד לסמוך, לתת אמון. מי שנשבר, זוכה לתמיכה מסיבית של שיחות, עובדות סוציאליות, מטפלות, התערבות פסיכיאטרית אם נדרשת כזו. הכל בשביל להעמיד אותם חזרה על הרגליים. מי שבכל זאת לא מצליח, חוזר לכלא, להמשיך לרצות את עונשו כרגיל.

הוא עבר משברים, קרס לא פעם, כמעט הרים ידיים, אבל משהו בתוכו בער תמיד והחזיר אותו לדרך שבחר. הוא אומר שלימדו אותו מחדש מי הוא, מי הוא אמור להיות, מה זה אישה, מה זה גבר, מה זאת אהבה, מה הם החיים.

"הבנתי שעשיתי את מה שעשיתי כי הייתי לא נאמן לעצמי. הייתי ילד חלש וטיפש, חייתי בצלו של אבא שלי. הייתי נאמן למסורת רעה, מטומטמת, אכזרית, ובגדתי בכל מה שהיה יקר לי".

היום הוא בסטטוס של עובד חוץ, יוצא מהכלא ליום שלם לעבודה מוסדרת ומפוקחת במפעל בחוץ, וחוזר רק לשינה. יש לו עוד שנתיים מאסר לרצות.

לפני שלוש שנים, כשיצא לחופשה, נסע אל הקבר של אחותו. עד אז לא העז להתקרב אל בית הקברות, הוא אומר שלא היה מסוגל. "ביקשתי ממנה סליחה. הכל התפרץ החוצה. שעתיים ישבתי ובכיתי ובכיתי על הקבר שלה. ביקשתי שתסלח לי. אני מקווה שהיא שמעה אותי. אני מקווה שהיא סולחת".

למשפחה נגרם שבר גדול. אחרי הרצח והמעצר של הבנים, אמו ואחותו הגדולה עזבו את בית אביו ועברו להתגורר במקום מרוחק. הן הבחינו עם השנים בשינוי שהוא עובר, וסלחו לו, כל אחת בתורה. האב מצדו מאוד לא אוהב את השינוי שהוא עבר, הם התרחקו והיום הוא ממעט להיות איתו בקשר.

"בזכות מה שעברתי בכלא, קיבלתי את אמא שלי ואת אחותי הגדולה. בחופשות אני אצלן. רק עכשיו, זכיתי בקן המשפחתי שלא היה לי אף פעם. הן התחילו חיים חדשים ואני הצטרפתי לחיים האלה. גיליתי מי הן. אני מדבר איתן פתוח על הכל. כמו בן אדם. יש מגע. יש חיבוק. יש חום. בכיתי איתן על הכל אלף פעמים. שיתפתי. פעם ראשונה יש לי משפחה שמדברת. יש שפה של אהבה. גיליתי מי זאת אמא שלי. לא ידעתי מי היא. אישה מדהימה. חזקה.

"רק לאחרונה גיליתי מי היתה אחותי, האחות ש… הרגתי אותה. עכשיו למדתי להכיר אותה. אני מתחיל לאהוב אותה… כמה שאני מכיר אותה יותר, הכאב מתחזק… היא היתה חכמה. היא היתה יפה. היא היתה אמיצה. הגיע לה הכל… היו לה חלומות, כמו שיש לי עכשיו: לחיות חיים טובים. לאהוב. להוליד ילדים ללמוד. להצליח. מה בכלל היא עשתה? היא לא גרמה נזק לאף אחד. היא לא פגעה בכבוד של אף אחד. זה הכל שקר. זה הכל שנאה לנשים. מי שפגע בכבוד של המשפחה זה אני. אני פגעתי. בה. היא לא הזיקה לאף אדם. היום אני יודע מי היה החזק ומי היה החלש. מי היה האמיץ ומי היה הפחדן. אני רוצה למות מהבושה. היא היתה גיבורה. היא היתה לוחמת. היא ידעה מי היא ומה היא רוצה. היא עמדה מול כל המשפחה הזאת ואמרה – אני אתחתן רק עם מי שאני אוהב. ועל זה היא מתה.

"כל החיים שלי מגיל אפס שמעתי רק דברים נגד נשים. שנאה לנשים. אבל מי האמהות שלנו? נשים. מי גידל אותנו? נשים. מי הציל לי את החיים אלף פעמים בכלא כשנשברתי? נשים – מטפלות, סוהרות. עובדות סוציאליות. מי חיבקו אותי בפעם ראשונה בחיים, בכלא? נשים. עשיתי את הדבר הכי נורא שיש. מי סלחו לי וקיבלו אותי? נשים, אמא שלי ואחותי הגדולה. למדתי והיום אני יודע שנשים זה ההפך ממה שאמרו לי בבית. נשים הן יותר חזקות וחכמות ואמיצות מגברים. מגיע להן כמו שמגיע לגברים, לא, מגיע להן הרבה יותר".

שנינו יודעים שבעוד אנחנו מקיימים את השיחה הזאת, נרקמות תוכניות לרצח של כמה עשרות או מאות נשים צעירות כמו אחותך, שלא פגעו באיש. עכשיו יושבים צעירים כמוך ומתכננים את תוכניות הרצח עם אחים, עם בני דודים, והאבא מסמן להם את הדרך. מה רצית להגיד להם? 

בפעם הראשונה בכל הריאיון הוא מאבד את השקט שלו. קם, מסתובב עם הפנים לחלון, חוזר נסער ומתיישב.

"תעצרו!

אל תיגעו באחיות שלכן. אל תגעו בנשים במשפחה שלכן. אתם הולכים לפגוע באנשים שהכי קרובים לכם. באישה חפה מפשע, אתם תפגעו בכל המשפחה שלכם, המשפחה שלי התפרקה אחרי הרצח. אתם תפגעו בעצמכם.

"מי שרוצה לשמור על כבוד המשפחה, שישמור קודם כל על עצמו. תלמד מי אתה, תלמד מה זה כבוד. אם אתה רוצה להיות גבר, תלמד מה זה גבר. כמה גברים ביחד רוצחים אישה חסרת אונים, זה גבריות? תעמדו מול האבא שלכם. מול הסבא. זה גבריות. תראו להם את הטעות שלהם. תנצחו את הפחד שלכם. זה גבריות. להוכיח שאני גבר על ידי זה שרצחתי אישה, זה עלוב. זה משהו חולה. המסורת הזאת חולה".

ואם האחות או בת הדוד או האישה עשו מעשה חמור יותר מאחותך? אם הן כבר יצאו עם בחור לפני החתונה? אם שכבו עם מישהו? מה אז?

"גם אז לא. גם זה לא הכבוד של המשפחה. זה שקר. זה החיים הפרטים שלהן. אם יש בעיות, אפשר לנסות לפתור אותן".

מה יקרה אם תתחתן ואשתך תנהל רומן עם גבר אחר וזה ייוודע לך?

"בכל מקרה לא מגיע לה למות. ובכל מקרה, אלימות לא תהיה יותר הפתרון שלי. אם הנישואים מתקלקלים אפשר להתגרש".

יש בעיניך מעשה שמצדיק גזר דין מוות?

"ברור שלא. זאת היתה מחשבה חולה. לא רק שלא גזר דין מוות – אין משהו שהיא תוכל לעשות שיצדיק אלימות מכל סוג ממני – פיזית, מילולית או נפשית.  אני אצטרך להתמודד עם כל מה שיבוא בדרכים שלמדתי. דרכים של תקשורת נורמלית בין בני אדם. בלי אלימות. היא בן אדם, ומגיע לה כל הזכויות שיש לי".

הכלא עשה לך טוב. אחרי 12 שנים אתה יוצא. קיבלת טיפול נפשי בשווי של מאות אלפי שקלים, טיפול שמעטים מאוד האנשים בחוץ שיכולים להרשות לעצמם אותו. אחותך מתה. אתה חי. אתה יוצא לחיים חדשים, טובים יותר.

"זה נכון. אני מתבייש במה שעשיתי. ואני אומר כל יום תודה על כל מה שקיבלתי.  בכלא הצילו את החיים שלי. ובכל זאת, אני אומר למי שחושבים ללכת ולרצוח אישה: אם תעשו את זה, אתם תשלמו מחיר מאוד מאוד גבוה. תהרסו את החיים שלכם. את העתיד שלכם. את העתיד של כל המשפחה שלכם. טוב לא ייצא מזה. ייקח לכם המון שנים עד שתתחילו בכלל להתאפס על עצמכם ולבנות חיים חדשים.

"קל לשבור, קשה לתקן. עשיתי טעות מאוד גדולה. הלוואי שהמילים האלה יגיעו למי שמתכננים לעשות את אותה טעות, ויגרמו להם לעצור. לחשוב. רצחתי את אחותי שהיתה טהורה, חפה מפשע. זה כאב שלא יעזוב אותי. פצע עמוק בלב שלי. אני משתדל בכל דרך לפצות ולתקן. אבל את הידיעה של מה שאני עשיתי, את הכאב הזה אני אשא איתי כל החיים, עד היום האחרון. זה יהיה איתי גם כשתהיה לי משפחה, גם שכשיהיו לי ילדים, גם כשאהיה איש טוב וישר כמו שאני רוצה להיות.

בידיים שלי, לקחתי את החיים של אחותי. ואי אפשר להחזיר אותה".