"יא כושית מסריחה". ככה זה נגמר בסוף.
"הרגשתי את הדם שלי רותח", אומרת ענבר בוגלה. "אני בתוך המאבק נגד אפליה וגזענות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע ואני מכירה מקרים בלי סוף. ואיכשהו לי אישית עד היום בחיים לא קרה שמישהו קרא לי כושית מסריחה. זה קרה לאימא שלי, זה קרה לחברות סביבי, אבל איכשהו לי לא. עד שזה לא מגיע אליך את לא באמת מבינה עד הסוף כמה זה משפיל ומקטין. פתאום קיבלתי כאפה. הייתי בהלם. רעדתי כולי".
"קודם כל מסתכלים על הצבע שלך"
כבר כמה זמן שענבר בוגלה, אחת הדמויות הבולטות ומעוררות ההשראה במחאת הישראלים ממוצא אתיופי, מחפשת לעצמה עבודה. עם כבוד עדיין לא משלמים שכר דירה וגם לא חשבונות במכולת. "אין לך מושג מה עברתי בשנה הזו", היא מספרת. "לא פשוט להיות צעירה שמחפשת עבודה ועוד יותר לא פשוט להיות אזרחית שחורה שמחפשת עבודה".
באמת? אני שואל אותה. את הרי צעירה כריזמטית ומרשימה. כשאת נכנסת למקום שמחפש עובדים כלום מכל זה לא עובר?
"כשאת ישראלית ממוצא אתיופי ומחפשת עבודה יש לא מעט מקומות שמסתכלים קודם כל על הצבע שלך. לא על מי את ומה את מביאה אתך", היא מספרת. "התגובה היא מין מופתעת כזאת: וואו, מה את עושה כאן? החברות שלי ואני נתקלות בזה כל הזמן. וזה עוד לפני שדיברנו על השכר הנמוך והיחס הגרוע לעובדים צעירים, שכל כך זקוקים לעבודה עד שהם מוכנים לספוג הפרות של הזכויות שלהם וניצול. ואם את אתיופית אז בכלל. מהניסיון האישי שלי למדתי שמעסיקים מתייחסים לעובדים ממוצא אתיופי כאילו שהם יכולים לעשות איתם מה שהם רוצים".
לפני מספר חודשים מצאה סוף סוף עבודה במאפייה בעיר מגוריה. "זו הייתה קריעת תחת. הרבה שעות ביום, עבודה פיזית. בסוף החודש אני מסתכלת על התלוש ורואה שחסרים שם 2,000 שקלים. כששאלתי את בעל הבית למה זה ככה הוא פתאום אמר שהוא משלם גלובלית ולא לפי שעות – בניגוד למה שסיכמנו לפני שהתחלתי לעבוד. הוא עשה את זה פשוט כי הוא יכול. ואני צריכה לשתוק, לזרום, לא לעשות עניין – כי אני צריכה את העבודה הזו. אני מאמינה שאם לא הייתי בחורה ממוצא אתיופי הוא לא היה מעז לגנוב ממני אלפיים שקל מהמשכורת".
"זה לא סכום בשמיים, אבל אני צריכה אותו"
לפני כחודש עברה חוויה שהסעירה אותה. בחנות של בגדי תינוקות בעיר מגוריה חיפשו עובדת. בוגלה הרשימה בראיון, שהסתיים בהזמנה לבוא להתלמדות למחרת. כמה שעות אחר כך התקשר אליה המעסיק וביקש ממנה שתתייצב ליום עבודה מלא בשל מחלת אחת העובדות.
"זה התחיל ממש טוב", היא אומרת. "הרגשתי שסוף סוף מצאתי משהו, ועוד קרוב לבית. אחרי כמה שעות כבר ביקשו ממני שאבוא ליום עבודה שלם, מהבוקר ועד הסגירה בלילה. התחייבו לתת לי לצאת לשעה בצהריים כדי להוציא את הכלבה. ובאמת ככה היה. עבדתי מ-10 בבוקר עד הסגירה הלילה, משמרת כפולה. כתבתי שלטים, סידרתי סחורה, אפילו נשלחתי לחנות מתחרה כדי לרגל אחרי המחירים. יום ארוך של אשכרה עבודה".
למרבה הצער, מיד לאחר מכן התאשפזה אמה של בוגלה והיא הייתה חייבת להיות לצידה. "כתבתי לו בסמס שהעניינים הסתבכו ושאני צריכה חופש. הוא לא הגיב. הייתי שקועה בעניינים של אימא, וכשיצאתי זה כבר לא המשיך. על יום העבודה הכפול שנתתי הגיעו לי בסביבות 300 שקל. זה לא סכום בשמיים אבל עבדתי בשבילו ואני צריכה אותו. כל הניסיונות ליצור עם הבוס קשר כשלו. ואז התייצבתי בחנות ודרשתי שייצרו קשר עם הבוס ויבקשו ממנו להגיע או לדבר אתי בטלפון. שיחקו איתי, אמרו שאי שאפשר לתת את המספר ואין עם מי לדבר. זו הרגשה של חוסר אונים.
"באיזשהו שלב צעקתי שאם אני לא מקבלת את המספר של הבוס אני פשוט לוקחת את ה-300 שקל שמגיעים לי ישר מהקופה. בסוף נתנו לי את המספר והתקשרתי. ואז הוא פשוט אמר לי: אני לא יודע מי את, אני לא מכיר אותך בכלל, לא עבדת פה. מאיפה החוצפה הזאת לשקר ככה ולהכחיש שבכלל עבדתי. הרי אנשים ראו אותי".
בשלב הזה העניינים בחנות התחממו. בוגלה התעקשה לא לעזוב עד שתקבל את המגיע לה, הבוס איים שיזמין משטרה. אשת הבוס הגיעה לחנות ובינה לבין בוגלה התחילו לעוף מלים קשות. הלחץ, התסכול, תחושת האין אונים והעלבון נתנו אותותיהם.
"גנבת", הטיחה בה ענבר. "וואחשית תראי איך את מתנהגת" עונה אשתו של הבוס. "איך אני מתנהגת? אתם גנבים. גנבת, גנבת תראי איך את נראית", הגיבה ענבר. "איך אני נראית? יא וואחשית, כושית מסריחה", ענתה אשתו הבוס.
בוגלה הנסערת עזבה את המקום מבלי לקבל את כספה.
"זה לא אנחנו, אנחנו לא גזענים"
שימו בצד רגע את המלים הקשות ולהט הרוחות שקדמו לקללה הגזענית. שני הצדדים קצת איבדו את זה, כל אחד בתורו. אבל אין סימטריה בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם: עובדת מנוצלת מול מעביד המתכחש לחובותיו.
למה היא לא פנתה לבית המשפט ותבעה את בעל החנות, אתם שואלים? משפטן העוסק בתחום מספר שנתקל במאות מקרים של ניצול והפרת זכויות עובדים. "העניין הוא שעל 300 או 400 שקל ואפילו 3,000 אין הרבה מה לעשות", הוא מסביר, "כי רק הוצאות משפט כמו אגרות ותשלום לעורך דין יעלו לך 1,500 שקל. המעבידים יודעים את זה ובונים על זה שלא באמת תלך לתבוע. מגיעים אלינו המון סיפורים של עובדים שהמעסיק חייב להם 3,000 שקל, אבל מציע להם רק 1,500. ואני אומר להם: תקחו, כי לתבוע יעלה לכם יותר ותקבלו פחות".
פניתי לבעל החנות וביקשתי את תגובתו. הוא הכחיש, חזר בו, סיפק גרסאות שונות ואז שוב הכחיש. אחר כך הוסיף: "חשוב לי להגיב לטענה על זה שאשתי אמרה לה 'כושית מסריחה'. אני לא יודע, לא הייתי שם, אבל אני יודע שזה לא מתאים לאשתי להגיד דברים כאלה. יש לנו לקוחות אתיופים ועובדות אתיופיות, אני הייתי בהפגנה בתל אביב, זה לא אנחנו. אנחנו לא גזענים. יכול להיות שבגלל המלים הקשות אשתי איבדה את זה לרגע, אבל זה לא מתאים לנו. נראה לי שאולי ענבר התגרתה בה בכוונה כדי להוציא את המילה זאת, כדי שיהיה פה סיפור".
הוא מאיים שיגיש תלונה במשטרה. ההתנהגות שלה בחנות הייתה פלילית ואלימה. אם מישהו חייב לך משהו – תתבע אותו.
התלבטנו האם נכון לפרסם את שם העסק ובסוף בחרנו שלא. לא שיימינג דרוש פה, אלא אולי דווקא להישאר קצת עם המועקה שהסיפור הזה מותיר. האזנתי מספר פעמים בימים האחרונים להקלטות המתעדות את חילופי הדברים בחנות. שומעים שם את הרגעים שבהם ענבר המתוסכלת מאבדת את זה ומטיחה מילים קשות בתוך החנות. שומעים שם היטב גם את הרגע שבו קוראת לה אשתו של הבוס "כושית מסריחה". אישה צעירה ובטוחה בעצמה בדרך כלל, מרגישה פתאום שקופה ומבוזה מול הכחשה גורפת ומניפולטיבית.
אני חושב: ומה עם האלימות שיש במעשה של מעסיק שמנצל עובד, שיודע שהעובד לא יעשה כלום כי הוא חייב לעבוד וכי אין טעם להגיש תלונה? ועוד שאלה: איך זה שעדיין ברגע של ויכוח סוער יש אנשים שמרשים לעצמם לשלוף את נשק יום הדין הגזעני והמעליב, שנועד להזכיר לצד השני כמה הוא לא שייך ומה הוא באמת שווה בעיניו: ערבי מלוכלך, רוסיה זונה, או במקרה של ענבר בוגלה – כושית מסריחה.