האם סוריה יכולה לצאת ממעגל הרודנות ואף לסמן עבור מדינות נוספות באזור את הדרך החוצה ממנו? לאחר המהפכה בסוריה בדצמבר האחרון, שמוטטה סופית את משטרו הדיקטטורי של בשאר אל־אסד לאחר למעלה מעשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם, השאלה המתבקשת היא לאן פניה של סוריה כעת. מרואן מועשר, סגן הנשיא ללימודים בארגון קרנגי לשלום בין־לאומי ובעבר שר החוץ הירדני (והשגריר הראשון של ירדן בישראל), מתייחס לסוגיה במאמר שפרסם במגזין Foreign affairs. מועשר מפגין במאמרו גישה אופטימית יחסית, וטענתו המרכזית היא כי ההצלחה בהפלת אסד לאחר שנים כה רבות של מאבק מראה כי שום כוח דכאני לא יוכל לעמוד בהתנגדות אזרחית ממשית.
משטרו של אסד בסוריה היה אחד המשטרים האכזריים ביותר בזמן המודרני. זוועותיו, חלקן אינן ידועות מספיק לציבור הבין־לאומי, כללו רצח אזרחים ועינויי אסירים. עם זאת, כוחו של המשטר לא עמד לו – גם לא תמיכתן של בעלות בריתו רוסיה ואיראן – כאשר בדצמבר האחרון פשטה על הבירה קבוצת מורדים בהובלת ארגון ״היאת תחריר א־שאם״. חשוב מכך, הצבא הסורי המדולל והמוזנח לא היה יכול – או לא היה מעוניין עוד – להגן על המשטר.
אין לשכוח שגם המנהיגים החדשים של סוריה כפופים לאותו כלל, ואם הם יחזיקו בשלטון בכוח ובאלימות, סופם שיגמרו כמו אסד
בנפילת משטר אסד, מועשר טוען, יש כדי להפריך את הרעיון שהאביב הערבי היה אשליה בלבד. אומנם לאחר שורת המהפכות ב־2011, שהוציאו מאות אלפים לרחובות, היה נדמה כי במדינות רבות רק התחזק השלטון האוטוקרטי, אך – כפי שטען הכותב במאמר מעל אותה במה ב-2018 – כל עוד ימשיכו המשטרים הערביים בדרכם הרודנית ולא יעשו שינוי אמיתי המתחשב בקשיים האזוריים, יישארו כיסי התנגדות נגדם. כלומר בסופו של דבר אף מידה של כוח ואף אמצעי דיכוי לא יספיקו כדי לשלוט על ציבור שחוסר שביעות רצונו הולך וגובר. בהקשר זה, אין לשכוח שגם המנהיגים החדשים של סוריה כפופים לאותו כלל, ואם הם יחזיקו בשלטון בכוח ובאלימות, סופם שיגמרו כמו אסד. אם לעומת זאת ישכילו לצעוד בדרך דמוקרטית יותר, השינוי הפוליטי בסוריה עשוי להיות נקודת מפנה ברמה האזורית.
להסתפק ברע
כיום מדינות רבות בעולם הערבי שרויות במידה זו אחרת של אי־סדר. אפילו מדינות המפרץ, שנחשבו בעבר ליציבות, מראות סימנים של התערערות פנימית. דוגמה טובה לכך היא סעודיה, שאת גל האביב הערבי שרדה באמצעות שפיכת כסף על הבעיה – יצירת משרות חדשות, מחיקת הלוואת והענקת חבילות סיוע סוציאלי בשווי של מיליארדי דולרים – כשהיא מקווה שגם הפעם תוכל לפתות את הציבור להתעלם מהרפורמה הפוליטית הכה נחוצה על ידי ביצוע רפורמות בתחום החברתי והכלכלי. עם זאת, האינטרס שלה בנורמליזציה עם ישראל מתנגש קשות עם טענתה ארוכת השנים שהיא תומכת בעם הפלסטיני, סתירה שעלולה להוביל למחאה נרחבת. זאת נוסף על הבעיות הכלכליות המתרבות, כגון שיעור האבטלה בקרב הצעירים הסעודים שהולך ונוסק.
אך המצב של מדינות המפרץ טוב יחסית למדינות אחרות כגון מצרים וירדן, שאינן מצליחות להפחית את התלות שלהן בהעברות כספים ובסיוע זר. תוניסיה, שנחשבה למדינה היחידה שבה הצליחה להתבסס דמוקרטיה לאחר האביב הערבי, ייתכן שחווה כעת את התפרקותה של הדמוקרטיה בעקבות ההפיכה שביצע הנשיא קיס סעיד. לבנון, תימן, סודן ולוב הן בפועל מדינות לא־מתפקדות. כולן תקועות במידה זו אחרת של חוסר אונים, שחיתות והידרדרות כלכלית. לכל המדינות האלה דבר אחד במשותף – שיטה שלטונית שבה מיעוט קטן מחזיק בכוח רב ומקבל את כל ההחלטות, ללא מנגנוני איזונים ובלמים של ממש.
האינטרס של סעודיה בנורמליזציה עם ישראל מתנגש קשות עם טענתה ארוכת השנים שהיא תומכת בעם הפלסטיני, סתירה שעלולה להוביל למחאה נרחבת
עד לאחרונה, ה"מסר" מהאביב הערבי היה שבאופן כללי משטרים טוטליטריים יכולים לשרוד הכל. נכון, כמה מהם נפלו, אבל רבים אחרים דווקא התחזקו, וחלקם אף הצליחו למתג את המחאות כניסיונות חיצוניים לערער את יציבות המדינה. ככל שהתחזק הפחד שקבוצות אסלאמיות ינצלו את המחאה נגד השלטונות האוטוריטריים לטובתם, נטו המפגינים שתבעו דמוקרטיה לחזור לבתיהם ו"להסתפק" ברע המוכר. אולם בשנים שחלפו מאז שככו מחאות האביב הערבי, הייתה היציבות במדינות ערביות רבות רק בגדר מראית עין. ב־2019 למשל פרצו מחאות נרחבות בלבנון, עיראק אלג'יריה וסודאן, מחאות שהן תוצר של התנגדות שרחשה כל הזמן מתחת לפני השטח. גם לאחר גל זה של מחאות, לא השכילו השליטים להתייחס למשברים החברתיים והכלכליים בארצם.
סוריה היא ההוכחה האחרונה בשרשרת הוכחות לכך שדיכוי בכוח, חזק ככל שיהיה, עתידו להתפרק בהיעדר מענה אמיתי לבעיות האזרחים. גם במצרים ובתוניסיה, מדינות שבהן הצליח האביב הערבי לסלק מכיסאם דיקטטורים ותיקים, הפגינו המשטרים החדשים התנהלות כלכלית גרועה במיוחד, שהותירה את המדינות הללו במצב כלכלי רע יותר מאשר בעבר. רפורמות אמיתיות בכלכלה, בחברה או בתחום האזרךחי לא נעשו, שלא לדבר על תחומים כגון שוויון מגדרי, ייצוג אתני הוגן וכדומה.
סוריה היא ההוכחה האחרונה בשרשרת הוכחות לכך שדיכוי בכוח, חזק ככל שיהיה, עתידו להתפרק בהיעדר מענה אמיתי לבעיות האזרחים
אך האומנם מפלתו של אסד בסוריה באמת מציינת שינוי לעומת מה שאירע במדינות אחרות, או שמא מדובר באותו תהליך רק בעיכוב של כמה שנים? כלומר האם מחליפיו של אסד ישכילו ללמוד מטעויותיו שלו עצמו – כמו גם של מנהיגים ערבים אחרים, כפי שהכותב מדגים, ולספק מענה אמיתי לבעיות האזרחים תוך הקפדה על השתתפות אמיתית וחופשית שלהם בחיים הפוליטיים? בפני היאת תחריר א־שאם עומדת כעת בחירה בין מספר דרכי פעולה.
לשבור את מעגל הדיכוי
הנתיב הגרוע ביותר שבאפשרותם לבחור הוא הקמת מדינה אסלאמית בסגנון דאעש, בדומה לזו ששלטה בחלקים מעיראק ומסוריה בשנים 2017-2014. אפשרות זו אינה נראית סבירה לכותב, והוא מציין כי אחמד א־שרע, מנהיג היאת תחריר א־שאם, היה אומנם ג'יהאדיסט בעבר, אך מאז הוא טוען שכבר אינו קיצוני וקורא למנהיגי המערב להיפגש עימו. להערכתו התרחיש הסביר יותר דומה למה שאירע עם מורסי במצרים – לאחר שמורסי, נציג האחים המוסלמים, נבחר באופן דמוקרטי, הוא כשל בייצור חוקה שתייצג את העם המצרי בצורה נאמנה, ולאחר כשנה הופל על ידי שלטון צבאי. אותו שלטון צבאי, חילוני אמנם, השיב את האוטוריטריות לחייהם של המצרים המיואשים, שלאחר שהצליחו להיפטר ממובארכ, קיבלו משטר לא באמת דמוקרטי ולאחר מכן גם הפיכה צבאית. האירועים במצרים הוצגו על ידי משטרים ערביים דכאניים אחרים כבעלי מסר אחד: אל לכם לבקש מהפכה, כי ייתכן שתקבלו שלטון אסלאמיסטי. הסתפקו בכך שיש לכם דיקטטורה חילונית.
בניתוח זה, מועשר מתעלם חלקית מקיומם של גורמים אחרים רבי־השפעה הבוחשים בקלחת הסורית. בשנים האחרונות היו מעורבות בסוריה מעצמות כגון רוסיה ואיראן, ופרשנים אחרים צופים שנפילת משטר אסד עשויה להוביל דווקא ל"מלחמת ירושה" על השפעתה של איראן באזור, לא בהכרח לטובת אזרחי סוריה. מובן שישנו גם תרחיש של קריסה טוטלית של מוסדות המדינה, כפי שקרה למשל בלוב. עם זאת, מועשר נוקט קו אופטימי יותר וגורס כי המנהיגים החדשים של המדינה עשויים להצליח ללמוד מטעויות העבר. מעבר לכך, הוא אף טוען כי גם אם יהיה השלטון של א־שרע אוטוריטרי, יהיה בכך רק משום צעד אחורה בהתקדמות הבלתי־נמנעת אל עבר משטר דמוקרטי יותר.
היחלשותן של איראן ורוסיה היא הזדמנות טובה לתמיכה במשטר החדש מצד מדינות מערביות, תוך השגת ערבויות לכך שהוא אכן יתקדם בכיוונים דמוקרטיים
לדידו של הכותב, אנשיו של א־שרע יודעים שחוקים אסלאמיים נוקשים שמדירים חלקים מהציבור יעוררו תרעומת מצד צבא סוריה החופשית, מצד הכורדים ומצד בעלות ברית פוטנציאליות כגון ירדן וסעודיה. ברטוריקה שלו, א־שרע כבר מדבר באופן זה: הוא ציין כי ברצונו לשלוט באופן שיתחשב גם בכורדים, בנוצרים ובמיעוטים נוספים במדינה. מובן שנאומים והצהרות אינם עומדים לבדם, ויהיה עליו להוכיח זאת במעשים – להחליף את הממשלה הזמנית ששולטת מאז דצמבר, לכתוב חוקה חדשה ולפעול במסגרת שלטון החוק תוך הבטחת ייצוג לנשים, לנוצרים, לדרוזים, לכורדים ולעלווים. הכותב מודה בעצמו כי ייתכן שחזון זה אינו ריאליסטי, שכן א־שרע ובני־בריתו אינם ידועים במיוחד במסורת הדמוקרטית שלהם, ואין להם כל ניסיון בניהול מדינה מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית.
לדידו מעורבות הקהילה הבין־לאומית, לטוב ולרע, חשובה לעניין זה: אם מדינות דמוקרטיות מבוססות ישכילו לעבוד עם המשטר החדש, הדבר עשוי לחזק אותו בכיוונים דמוקרטיים; מנגד, מדינות דיקטטוריות שכנות עשויות לרצות באי־הצלחתה של דמוקרטיה חדשה, שכן הדבר יגרום ללחץ בכיוון זה גם בקרב אזרחיהן. לטענתו אם המשטר הדמוקרטי בסוריה יצליח להתרומם, ייווצר בדיוק לחץ כזה על מדינות שכנות, וכך השינוי בסוריה עשוי לבשר שינוי נרחב יותר באזור. בהקשר זה, היחלשותן של איראן ורוסיה היא הזדמנות טובה לתמיכה במשטר החדש מצד מדינות מערביות, תוך השגת ערבויות לכך שהוא אכן יתקדם בכיוונים דמוקרטיים.
אם מדינות דמוקרטיות מבוססות יעבדו עם המשטר החדש, הוא עשוי להתחזק בכיוונים דמוקרטיים. מנגד, מדינות דיקטטוריות שכנות עשויות לרצות באי־הצלחתה של דמוקרטיה חדשה, שכן הדבר יגרום ללחץ בכיוון זה גם בקרב אזרחיהן
רק ימים יגידו לאיזה כיוון יבחרו השליטים החדשים של סוריה להצעיד את המדינה ואת האזור כולו. ייתכן שדווקא לאחר שנים של מלחמה אכזרית, ולאור צפייה בטעויות של מדינות אחרות במזרח התיכון, יוכיחו שהאביב הערבי אינו מוכרח להסתיים בכישלון. הצלחה בסוריה טומנת בחובה פוטנציאל לשבור את המעגל של דיכוי-מחאה-דיכוי שהעולם הערבי מצוי בו שנים.
נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.