ב-30.9.2015 פורסמה הכתבה על "אלנבי 40" והאירוע שהתרחש כמה חודשים לפני כן גלש מהמועדון אל מסכי הטלוויזיה של כולנו – לעשרות כתבות בעיתונות ולמאות אלפי סרטונים בווטסאפים של כולנו. הסרטונים, שצולמו בידי אנשים שונים בחלקים שונים של אותו ערב, התרוצצו כמה חודשים אצל צעירים ומתבגרים. בסוף זה גם הגיע לחדשות ואז הסרטונים האלה הופצו עוד יותר.
כמה ימים אחרי שגדודים של נערות ונערים, צעירות וצעירים וגם אתם התגודדתם סביב הסלולרי וחרצתם משפט, האם היא כן או לא נראית שיכורה, והאם היא כן או לא רוצה להיות עירומה בחדר מלא אנשים ושגברים ייגעו בה לקריאות הקהל "יאללה, תן בה!" – התחלתי לקבל טלפונים ממורים אבודים במערכת, שתהו אם ואיך לדבר עם התלמידים שלהם על "אלנבי 40" והשלכותיו.
משרד החינוך הורה לדבר על "אלנבי 40" וצירף מערך שיעור על אלכוהול ואחריות אישית. "הנושאים העיקריים שאירוע זה מזמן: 'יותר אלכוהול פחות אתה': השלכות של שתיית אלכוהול על שיקול הדעת… יחסי מין ואלכוהול (האם ילכו ביחד?) ומבחן ההסכמה בעת שכרות. העומדים מן הצד – דינם מבחינה מוסרית חברתית וחוקית. אשמים יותר או פחות? שומרי הסף – כיצד ומה ניתן לעשות?"
המורים שהתקשרו אלי בעיקר רצו לדבר עם מישהו לפני טבילת האש בכיתה. "התקשרתי כדי לבדוק שלא השתגעתי", אמרה נעמה, מחנכת כיתה י' מבית ספר בצפון הארץ. "הייתי המורה היחידה בחדר מורים הבוקר שלא חשבה שהצעירה מ'אלנבי 40' אשמה במה שקרה לה, והיחידה שרצתה לדבר עם הילדים בכיתה על הנושא".
"למה לצפות כשאני בא לדבר עם התיכוניסטים?" שאל יואל, מורה לספורט בבית ספר דמוקרטי, שהחליט לבטל את השיעור ולדבר עם הבנים על "אלנבי 40". נתתי לו את העצה הטובה ביותר, כמו לכל המורים שהתקשרו אלי: "צפה לגרוע ביותר ועוד קצת, ואל תשכח לקחת ציפרלקס בבוקר".
איור: אסנת פייטלסון
שלושה חודשים אחרי, איך "אלנבי 40" השפיע על המורים, התלמידים ובית הספר?
"לי עצמי קרה משהו רע מזה", אומרת נעמה. "הבנתי שאני חיה בסביבה אלימה, שמכיוון שאנחנו לא מתעקשים לדבר על הנושאים האלה, התלמידים לא מודעים ואלימים. הייתי המומה מהשיח שהתנהל בכיתה, גם מצד בנות וגם מצד הבנים. אמרת לי לצפות לגרוע מול וחשבתי שאת מגזימה ושאצלנו זה לא יהיה ככה. אבל זה היה ככה ועוד איך".
נעמה מציינת שאינה רואה שינוי גדול בקרב התלמידים. היא עצמה מנסה להביא לבית הספר סדנאות של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית – עד כה ללא בהצלחה.
יואל, למה החלטת להעביר מערך שיעור על "אלנבי 40"?
"קיבלתי מייל ממשרד החינוך, כמו כל הצוות, איך לדבר עם הילדים על 'אלנבי 40'. אני אלרגי למשרד החינוך, אבל הרעיון עצמו נראה לי נכון. אמרתי לי להתכונן לאמירות קשות מצד הילדים והייתי בטוח שאכן יהיו כאלה, אבל לא חשבתי שעד כדי כך – בכל זאת בית ספר דמוקרטי – אנשים פה אמורים להיות יותר נאורים מכלל הציבור במדינה. היה דיון קשה עם התלמידים".
יואל מציין שהופתע, אבל לא נדהם, נתן לתלמידים להתבטא ואחר כך הרביץ בהם את משתנו הסדורה. השיחה הראשונה בבית הספר, שהיתה רק עם הבנים, הולידה שיחה נוספת עם כולם.
יואל: "הבנות סיפרו איך הן מרגישות כשהן מסתובבות ברחוב ומטרידים אותן – ללא קשר לשעה ולבגדים. אחת התלמידות אמרה שכשהיא חושבת על העתיד שלה, היא יודעת שתצטרך לעבוד הרבה יותר קשה ולהילחם על דברים שגברים מקבלים כמובן מאליו. הבנים אמרו 'מה את מקשקשת?' אבל דיברתי על הפערים בין גברים לנשים, ונדמה לי שנפל איזשהו אסימון".
***
דליה – מורה מבוגרת יותר, לקראת פרישה, מחנכת מעל 20 שנים בתיכון – התקשרה אלי בקול רועד אחרי השיחה על "אלנבי 40". "היה נורא", אמרה. "אם הייתי יודעת שזה מה שילדים בי"א יגידו, לא הייתי מתחילה את השיחה בכלל". בכיתה של דליה עלו הסטריאוטיפים המוכרים: "אם היא לא רצתה שזה יקרה, שלא תלך ל'אלנבי 40'", "אם היא שיכורה והם שיכורים, למה הם אשמים והיא לא?" בשיחה עלו מקרים שבהם תלמידים בשכבה הזמינו חשפנית למסיבה.
"בעקבות השיעור התחלנו בשיחות יותר מהותיות בשיעורי מחנכים, הצוות היה מזועזע וזה עזר לי לגייס אותם עם היועצת", היא אומרת. "אנחנו עושים ניסיון לדון בדברים האלה יותר: מיניות, אלכוהול, אונס. זה לא קל ובעיקר אין זמן ואין פנוי לחינוך. הם תלמידי י"א ובעוד רגע בגרויות. מערכת החינוך מתמקדת בלמידה וציונים ואנו מאבדים את היכולת לחנך לדברים הבסיסיים ביותר".
אם הצוותים החינוכיים לא יקבלו זמן, כלים, ידע וביטחון לדבר על "אלנבי 40" – נשמע עוד השנה על עוד "אלנבי 40".
