איור: אסנת פייטלסון
כששרה קיבלה את שיחת הטלפון מעורכת הדין שלה שמבשרת לה את גובה הפיצויים שבהם זכתה, היא החניקה צעקת שמחה. שאיש לא ישמע. ארבע שנים של מאבק משפטי הגיעו סוף סוף לקיצן בשבוע שעבר, היא זכתה בעשרות אלפי שקלים מהמעביד שלה, אבל את הבשורות הטובות היא לא תחגוג במסיבה, היא אפילו לא יכולה להרים טלפון ולבשר לחברה טובה. גם היום שרה וחברותיה, קבוצה של שש סייעות חרדיות שניהלו מאבק מול רשת הגנים של אגודת ישראל על תנאי העסקה מחפירים, לא משתפות איש כמעט בניצחון הייחודי שהשיגו – פיצויים שנעים בין 50-10 אלף שקלים והישג משפטי תקדימי המשווה את תנאי ההעסקה של הסייעות החרדיות לסייעות במוסדות החינוך הרשמיים.
אף אחד בסביבתן הקרובה לא מודע באמת למה שעשו הסייעות, חלקן עדין מועסקות ברשת הגנים, ובטח לא למה שעברו בדרך. את הפיצויים הגבוהים הן קיבלו רק עכשיו, כמעט שנה אחרי, למרות שכבר בחודש מאי האחרון פסק בית הדין לטובתן. זהו סכום עתק עבורן, בהתחשב במשכורות של סייעות – חלקן מפרנסות יחידות ומשתכרות 3,500 שקלים. פסק הדין הזה הוא בעל השלכות על כל שוק העבודה בישראל, משום שהוא יכול להוביל להכרה בזכאות של אלפי עובדות בעמותות לתנאי עבודה במוסדות רשמיים. אגודת ישראל, מצדה, הגישה ערעור על גובה הפיצויים.
"יש תחושה של ניצחון, שהמאמץ שלנו וההמתנה שלנו לא היו לשווא", אומרת שרה (שם בדוי). "כשקיבלתי את הכסף שלחתי לבעלי אס-אם-אס שיראה, וזהו. אין פה מה לחגוג. לא רצינו לעורר דובים מרבצם. תשמעי, זה מאבק שלא מתאים אצלנו בחברה החרדית. האם זה ייתן דחיפה לעוד בנות? אני מאוד מקווה. רק אחרי שהגעתי לסוף אני יכולה לשכנע עוד נשים להתארגן. אבל בשקט. אני מפחדת לדבר בקול נגדם. מאוד מפחדת. גם על הכסף עוד לא סיפרתי לאף אחד. מה שעשינו היה רעידת אדמה. כנראה שיש דברים שצריכים להיות בדרך הקשה. וכן, היו רגעים קשים. פחדתי שזה ישפיע על המשפחה כולה, בעיקר על הילדים".
תרמי לנו משכרך
מעט אנשים יודעים על ההתארגנות של הסייעות החרדיות אשר החלה ב-2009. זה לא מאבק עובדים שכולל הפגנות סוערות ושריפות צמיגים. זו התארגנות יוצאת דופן של עשרות נשים חרדיות, סייעות בגני ילדים של הרשת עם ותק משמעותי, שהחליטו לצאת נגד עמותת אגודת ישראל שבה עבדו במשך שנים רבות, על כך שהעסיקה אותן בתנאי העסקה פוגעניים, כך על פי פסק הדין.
כל הסייעות נחשבו לעובדות מסורות, שעבדו ברשת שנים רבות. הן בחרו לעבוד בגני ילדים בתוך הקהילה החרדית משום שהאמינו בתפקיד החשוב שלהן כמחנכות בקהילה, והאמינו שעבודה בתוך הקהילה החרדית, עם אנשים השותפים להשקפת עולמן, היא עבודה בטוחה. אבל המציאות היתה רחוקה מכך. פסק הדין התקדימי מתאר דפוס של העסקה פוגענית ונצלנית, ומעלה חשש כי הרשת ניצלה את פגיעותן של הסייעות ומסירותן לקהילה.
רשת הגנים של אגודת ישראל היא עמותה רשומה המעניקה שירותי חינוך לגיל הרך במגזר החרדי. הרשת מצויה בקשיים כלכליים מזה שנים, ומ-2000 החלה לנקוט בצעדי הבראה שונים כדי לצמצם את גרעונה השוטף, לחזור לאיזון תקציבי ולכסות את הגירעון שעומד על 130 מיליון שקלים.
כיצד התמודדה ההנהלה עם הגירעון? לפני עשר שנים היא פשוט הפכה את הסייעות לגורם מימון חיצוני כאשר הפחיתה באופן חד צדדי 10 אחוזים ממשכורתן וממשכורתם של עובדים נוספים. התובעות, יש לציין, הסכימו לניכוי אבל רק לשנה וחצי – לא לנצח.
עולה כאן השאלה מהי באמת הסכמה? אפילו עדי התביעה הודו כי העובדות לא העזו להתלונן נגד הניכוי – כי הן "צריכות להביא פרנסה הביתה". אז הסכמה או הסכמה מאונס? מפסק הדין עולה כי אחת העדות אמרה שהיא "ידעה שבמקומות אחרים משלמים יותר, אולם לא היתה לה עבודה אחרת". מיותר לציין שהצעדים על חשבון העובדים לא פתרו שום משבר כלכלי. בנוסף, למרות הוותק הרב שלהן, בכל חודש אוגוסט הרשת נהגה לפטר את הסייעות כך שלא תאלץ לשלם להן על החודש שאין בו לימודים (לסייעות ברשויות המקומיות עם ותק דומה משלמים שכר באוגוסט). ולא רק זאת: ברשת הכריזו על "דמי תרומה למעסיק", שפירושו עוד הפחתה בשכר, וכן היו הלנות שכר, קיצוצים, לא שולמו דמי הבראה או הפרשות פנסיה.
בשנים האחרונות התקבלו תלונות רבות על ניצול תעסוקתי בעמותת "איתך-מעכי: משפטניות למען צדק חברתי" נגד אגודת ישראל ורשתות חרדיות נוספות. אגודת ישראל, נטען, ניצלה את חוסר הידיעה של הסייעות, והסתמכה על כך שמלכתחילה עומדות לפניהן מעט מאוד אפשרויות לתעסוקה. לפני שנתיים, בזמן המאבק שלהן, פגשתי חלק מהן. שלומית (שם בדוי) הסבירה לי בזמנו שהיא הסכימה תחילה לתנאים הפוגעניים, אולם זה השתנה כאשר ראתה שמידת הניצול והציניות על גבן מרקיעה שחקים.
"אנחנו לא עושות את זה בשביל הכסף", אמרה שלומית. "מה שמעניין אותי זה להאכיל את הילדים שלי ושיהיה מה שצריך בשביל להסתדר, וזהו. בהתחלה הייתי תמימה. עם הקיצוץ הראשון אמרתי, 'שנה וחצי, או־קיי, אולי צריך שנעזור להם קצת'. אבל אחר כך אמרתי לבעלי שזה לא בסדר שהם גונבים ואנחנו משלמים את המחיר. למה אתם מורידים לנו? איך הגעתם לכאלה חובות? המצב שלנו היה ממש קשה – הוראות הקבע יורדות וכל הצ'קים חוזרים. כל הזמן היינו במינוס והבעל שלי קופץ, לחוץ, היסטרי".
בפסק הדין מתח בית הדין לעבודה בירושלים ביקורת על אופן ההעסקה הנצלני הזה וקבע כי: "מדובר בהעסקה פוגענית. שינוי תנאי עבודה ומשלוח מכתב פיטורים פיקטיבי לא תצלח. זאת במיוחד כשמדובר בעובד חלש במיוחד שכושר המיקוח שלו אל מול המעביד חלש". כךנכתב בפסק הדין.
בתביעה, הסייעות החרדיות תבעו להשוות את שכרן לשכר עובדות מוסדות חינוך רשמיים, ולשלם להן דמי הבראה ותשלומי שכר עבור 12 חודשים – כלומר גם על חודשי אוגוסט שעבורם לא קיבלו שכר. כמו כן הן דרשו תשלומי הפרש שכר בשל הפחתת שכר שנעשתה שלא כדין, בצירוף פיצוי הלנת שכר ופיצויי פיטורים.
פסק הדין הוא תקדימי משום שבית הדין למעשה נקט עמדה במחלוקת העיקרית בין הצדדים: האם להשוות את תנאי שכרן של הסייעות בגנים החרדיים לתנאים של המוסדות הרשמיים. אגודת ישראל טענה כי מעמד הסייעות אינו זהה למעמדן של הגננות שעובדות לצדן, אשר מעמדן כן זהה למקבילות להן במערכת החינוך הממלכתית. פסק הדין יצא נגד האפליה הזאת משום שהרשת היא מוסד מוכר (שאינו רשמי), אשר מתוקצב על ידי משרד החינוך ונמצא תחת פיקוחו. אגב, לא רק שהרשת מתוקצבת היא גם זכתה לתקציבים נוספים בחלוף השנים.
"יש גאווה בפסיקה, אני מרגישה יותר חזקה עכשיו", אומרת שרה. "עברנו הרבה, אבל זה היה שווה. היינו במתחים נוראיים. הבעל שלי תמך בי כל הזמן. אם לא הוא, מזמן הייתי מתקפלת. הוא באמת מיוחד. הכל נעשה אתו בשיתוף פעולה. אני שמחה כל כך כי אני אוהבת את העבודה. אני מאוד אוהבת לעבוד עם הילדים. אני מחוברת לגילים האלה. זה מקום שאת באה אליו ואנשים מכירים אותך ואוהבים אותך. הורים שמעריכים. יש לנו תפקיד מאוד חשוב בכל מה שקשור בחינוך של הילדים הקטנים. ובגלל זה בניצחון אני מרגישה עכשיו שקרה הדבר הנכון".
"פסק הדין הינו מאוד משמעותי. הכלל הוא פשוט – כאשר מדובר באותו כיס ציבורי, אין סיבה שלא יהיו אותם כללי שכר", אומרת עו"ד ענת טהון-אשכנזי, מעמותת איתך-מעכי, שייצגה את העותרות. "המשמעות היא שכל סייעת העובדת כיום במוסד המתוקצב על ידי משרד החינוך ואינה מקבלת תנאים הזהים לתנאי עמיתתה בגן של הרשות המקומית, יכולה לפנות לבית הדין. יש לכך השפעה עצומה משום שמדובר בצורת העסקה מאוד רווחת, לא רק בחברה החרדית".
נוציא את הילדים מהגן
אי אפשר להבין את האומץ הכרוך במהלך של הסייעות החרדיות מבלי להבין את ההקשר החברתי. נשים בחברה החרדית לא מצופות למרוד במוסכמות, ובטח שלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, ועוד בבית משפט חילוני – ולא כמקובל, אצל רב בורר. ההתארגנות לתביעה לא היתה מעשה קל – ההתאגדות של הנשים היתה כרוכה בשלב הראשון באישור הבעל, ולאחר מכן, באישור הרבנים. ארגון הקבוצה הראשונית היה מאוד קשה, ונסמך על פסקי רבנים מיוחדים. המאבק נעשה עקב בצד אגודל, כשהנשים יודעות שבכל רגע הרב יכול לבקש להסיר את התביעה. בין היתר חששו הסייעות שיאשימו אותן בהשחרת שם הקהילה, או שביצעו "מויסר" (הלשנה), כלומר הלכו למקום לא של הקהילה ודיווחו בו על אנשים מתוכה.
הרבנים אינם מאשרים מאבקים מסוג זה באופן תדיר, אולם כאן, העוול היה באמת מובהק והמאבק – מוצדק. משיחות עם נשים שמעורבות במאבק עלה שוב ושוב החשש כי המחיר שישלמו על מעשיהן לצד התווית שתוצמד למי שמורדות יהיה כבד. עבודתן חשובה להן מאוד. הן פנו לממסד מחוץ לחברה החרדית רק לאחר שהרגישו באמת שזה המוצא האחרון, וכי נעשה להן עוול כזה שהן לא יכולות להשלים אתו.
בעת המאבק, אגב, כולן הדגישו כי הן אוהבות את מקומן בקהילה החרדית, וכי התביעה שלהן היא מקרה יוצא מן הכלל. "אם לא היו מגזימים עם זה, היינו מבליגות. יש כאלה שמרחיקים לכת, שמנצלים את זה שלא נלך החוצה, והם סחטו אותנו עד הסוף", אמרה אז אחת מהן והוסיפה, "אני לא פונקציה, יש לי בעל שעומד מאחורי ואמר שלא נוותר ושאנחנו לא פראיירים. אבל זה קשה. ללכת לבית משפט זה חריג. לנו יש פסק של רב שמתיר לנו לעשות את זה, אבל היה קשה לארגן את הקבוצה. קודם כל, מתייעצים עם הבעל. אם הוא מסרב, האשה לא תלך. לא מספרים לחברים, כי לא צריך לעשות רעש".
השופטת דיתה פרוז'ינין הבינה את הקושי הגדול, את המלכוד שבו נמצאו הסייעות שנאלצו לצאת נגד "עמוד התווך של הקהילה", והסכימה עם טענתן כי הן "אינן רק עובדות של הרשת אלא הצרכניות שלה. הן יצאו נגד לב-לבה של הקהילה שבה הן עובדות. הן נשותיהן, אמותיהן, כלותיהן של חברי הקהילה הצורכת את החינוך בגנים".
איומים כי החינוך של הבנים ייהרס, או כי השידוך של הבנות ייפגע – נשמעו לא אחת מאז שהחלו במאבק. דליה (שם בדוי) אמרה עוד בתחילת הדרך כי "אם איזה רב רק ישמע שמועה לפיה הלכת לבית משפט, הילד שלך לא יתקבל לבית הספר. לא הלכתי והפצתי את זה, אפילו לחברות הטובות לא סיפרתי. איך יסתכלו עלי? ברור שלא בעין יפה, ואני לא אלך לבית המשפט בסיטואציה אחרת. זה נטו משהו שעשיתי כי הרגשתי שנחנקתי. מאוד התעצבנתי כשאיימנו בשביתה ולא הגיע השכר, אמרו לנו 'איך אתן יכולות לשבות כשמדובר בנשמות?' ענינו: 'איך אתה יכול למנוע מאתנו כסף? אנחנו נשות אברכים".
המאבק של הסייעות הוא מיוחד, כי הן יוצאות נגד תופעה של ניצול של נשים חרדיות בשוק התעסוקה, תופעה שנהפכה למוכרת. על פי מחקר שהוגש לכנסת עוד ב-2008 עולה כי נשים חרדיות לרוב אינן מודעות למלוא זכויותיהן ואף חיות תחת אווירה אשר מחייבת אותן שלא לפעול נגד המעסיקים המנצלים. נשים חרדיות בשוק התעסוקה סובלות מאפליה כפולה: הן מופלות ומנוצלות על רקע היותן נשים, לרוב נשים החיות בעוני, ומופלות עוד יותר בתוך חברתן במגזר החרדי.
נשים חרדיות רבות הן מפרנסות יחידות אשר עובדות במשרה חלקית, משום שהן אחראיות גם על הטיפול בבית ובמשפחות מרובות ילדים. הן פגיעות במיוחד, משום שעבודה מחוץ לקהילה לא אפשרית עבורן ברוב המקרים, ובתור מפרנסות יחידות הן לא מעזות להתלונן – מחשש לאיבוד מקום העבודה או מחשש חברתי לסטיגמה או לפגיעה בשם הטוב של המשפחה. מיעוט אלטרנטיבות לתעסוקה הופך את האפשרות להתנגד לפגיעה בזכויות לכמעט שלא קיימת.
גם החיבור של הסייעות עם העמותה הפמיניסטית איתך-מעכי אינו קל לעיכול בחוגים מסוימים בחברה החרדית. אולם את המאבק הזה הן ניהלו על פי אמונתן. מבקשות רשות מהבעל לפני כל מהלך, מתייעצות עם הרב לפני פרסום כל פלאייר, מקפידות בשפתן, שלא חלילה להשחיר לשווא את פניו של איש. "זה לא משהו כזה של פמיניזם. המאבק שלנו הוא מאבק עקרוני. מה שאני רוצה להגיד לאנשים אחרים זה לא לפחד. להילחם על הזכויות. זה שווה את זה. זה מריטת עצבים – אבל זה שווה את זה", אומרת היום שרה.
"מדובר בניצחון של נשים אמיצות שלא ויתרו על זכויותיהן. במשך השנים בחנו ביחד אתן כיצד המשפט משפיע על חייהן וכיצד תפישת עולמן ורצונותיהן משפיעות על המשפט והדרך שבו ניהלנו אותו", מוסיפה עו"ד טהון-אשכנזי. "התהליך הזה היה מרתק וחשוב. היום אף ניתן לומר כי לצד הניצחון, הצדק והתהליך החשוב שעברנו, הזכייה הכספית כמובן מאוד משמעותית עבור התובעות, ואף מתמרצת עובדות נוספות לא לוותר על זכויותיהן, גם אם המחירים בדרך אינם פשוטים".
יפה צור, עורכת הדין של אגודת ישראל מסרה בתגובה: "העותרות קיבלו תשלומי פסק הדין כאשר הערעור תלוי ועומד. פסק הדין איננו חלוט. ערערנו על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה. פסק הדין מדבר בעד עצמו. יש כאן סוגיות מהותיות שנדרשות להכרעה, פסקי הדין שולמו בהתאם ליכולתה של הרשת וערעור תלוי ועומד. ייתכן והעובדות יצטרכו להשיב כספים וייתכן שלא, בהתאם להכרעת בית הדין. נקבעה הלכה מסוימת שתצטרך להיות מוכרעת על ידי בית הדין לעבודה. יש כמה פסקי דין אחרים שובעים שקיצוץ עשרה אחוז נעשה כדין ואין להשיבו. יש פסיקה מאוד מרחיבה שהכילה את קיזוז עשרה אחוז אף על סייעות ולא רק גננות במסגרת הסדר דו-צדדי. ויש גם פסיקות אחרות נוגדות, ואין הכרעה של בית הדין הארצי לעבודה. ישנה פסיקה שמאשרת, וישנה פסיקה ששוללת, אבל פסיקה ענפה הצדיקה את מכלול צעדי ההבראה שעשינו".