כשהם הגיעו לכאן הם היו בני נוער, חלקם ילדים ממש. הם חצו את הגבול ללא משפחה. "הקטינים הבלתי מלווים" מכנים אותם במסמכים שונים שמסתובבים בין משרדי הממשלה. "בלתי מלווים" הוא כנראה שם יותר נוח מ"יתומים", "ללא משפחה" או "חסרי ישע". כך או כך, קבוצת הנערים הזאת היא אחת הסוגיות הכואבות הקשורות במבקשי המקלט בישראל – ילדים שהגיעו לכאן ללא משפחות (חלקם מתו בדרך), אשר קבלת הפנים של רבים מהם היתה תא קטן בבית כלא של שב"ס. ביקרתי אותם לפני שלוש שנים ב"כלא גבעון", שם, מאחורי הסורגים, הסוהרים חגגו להם יום הולדת, לימדו אותם את האלף-בית ועזרו להם להכין שיעורי הבית.
לאחר מאבק ארוך וממושך, המצב הזה השתנה ומערכת החינוך החלה לקלוט יותר מבני הנוער הללו למסגרות שונות. כיום, 120 בני נוער מתגוררים ומתחנכים בפנימיות וכפרי נוער של משרד החינוך, ועשרות רבות כבר בגרו ממערכת החינוך, שם הם לומדים וגדלים לצד בני נוער ישראלים. השותפים שלהם לחדר נהפכו להיות האחים שלהם, והצוות – למשפחה מחליפה. "הכפר נהפך להיות עיר מקלט", אמר לי היום בכיר במערכת החינוך שמכיר את הנושא היטב. הם מקבלים שם חינוך, ולא פחות חשוב – חום ואהבה.
אולם כעת, חלק מאותם בני נוער שבגרו – ניצבים בפני מאסר. לפי מידע שהגיע ל"מקום", למספר מבקשי מקלט ששהו במסגרות חינוכיות של משרד החינוך וסיימו את שהותם שם נמסר כי עליהם להתייצב במתקן הכליאה "חולות". המדינה למעשה אומרת לאותם צעירים – אתם בני 17 וחצי? בבקשה להשלים בגרויות. סיימתם את בית הספר? אנא להתייצב במתקן הכליאה. אלה צעירים אשר העבירו את השנים האחרונות שלהם בהשלמת השכלתם, בין השאר בכל הנוגע להיסטוריה של מדינת ישראל, הם חברים בתנועות נוער ולומדים כיצד להיות חלק תורם וחיוני בחברה. בין הבוגרים שקיבלו צווי התייצבות גם כאלה שתורמים משמעותית למדינת ישראל.
מקי סולימן, בן 20, למד ארבע שנים בכפר הנוער "עיינות" וכעת מתנדב בשנת שירות עם תנועת "אחרי" בנתניה. במקביל הוא משלים בגרויות במתמטיקה ובכימיה. הוא הגיע לכאן מדרפור שבסודן בגיל 16 לאחר שנורה בידו בגבול המצרי. אחרי שטופל בבית החולים הוא נקלט בכפר החינוכי עיינות. כמו שאר החברים שלו בקומונה, הוא מתנדב היום עם בני נוער ועם קשישים בבית החולים "לניאדו". בעוד שצעירים רבים (מבקשי מקלט וישראלים כאחד) מעדיפים לעבוד – הוא בחר להתנדב.
עובד עם ילדים וקשישים. מקי סולימן
בשבוע שעבר, בדרכו לבית החולים, הוא נעצר על ידי שוטרים, לדבריו משום שלא נשא עליו את תעודת השהייה המקורית – אלא רק תצלום שלה. לאחר מכן אמרו לו כי עליו לחזור לסודן או להתייצב בבית הכלא. לאחר שסרב לחתום על המסמכים שהוצגו לו, נאמר לו כי כאשר הוויזה שלו תפוג בקרוב, היא לא תחודש בשנית, ויהיה עליו להתייצב במתקן חולות. לדבריו, אחד מחבריו קיבל בימים אלה בדיוק אותה הוראה.
"אני עובד עם ילדים ועוזר להם בשיעורי בית וגם בבית החולים עוזר למבוגרים לאכול. אמרתי להם בתחנה שאני לא חותם. אני בסכנה שם (בדרפור, ל"ש) ואני מדריך פה בשנת שירות ויש לי פה ילדים וחניכים. אני לא מבין מה יש שם במקום הזה חולות ומה עושים שם. אני לא יודע מה הולך להיות שם. אני לא מבין בזה. כמה שאני מנסה אני לא מבין. אמרו שיש חדרים ומיטות. אבל אני למדתי היסטוריה ואני יודע שאני צריך לפחד. תמיד אומרים משהו אחד ועושים משהו אחר – אונס, להרוג. אני בכלל הראש שלי חושב על הדברים הכי קשים. או שאתה חותם או נשק בפרצוף. אני לא יודע. אולי הדברים הכי גרועים שיכולים להיות שם. זה מלחיץ. אני מפחד ברמות. אחרי כמה שנים שהמדינה שילמה עלי עכשיו אני רוצה לתרום מעצמי. אם מישהו מבוגר אני אשב מולו ואתן לו את האוכל עם הכפית כדי שהוא יאכל. אם זה ילד שאין לו חינוך טוב אני בא לשבת אתו ראש בראש לעשות לו שיחות. אני עושה את זה כי אני רוצה להחזיר כמו שעזרו לי".
"זה נער שעושה שנת שירות שכל הכפר מסתכל עליו בעיניים מעריצות", אומר אחד מחבריו, "אנחנו רואים אותו, הוא אחד מהחניכים הכי טובים. זה דבר מדהים. אחרים בחרו ללכת לעבוד והוא בחר לעשות שנת שירות. החלטה מאוד אמיצה. ואת הנער הזה הולכים לשים בכלא? תאמיני לי, אני לא מבין את זה".
האבסורד הוא, שמדובר בבוגרי מערכת החינוך – אשר המדינה השקיעה ומשקיעה עדיין מאמצים רבים לטפח אותם ומשקיעה משאבים כדי שיגיעו להישגים וישתלבו במערכת החינוך ובחברה הישראלית. כעת כל המאמצים הללו יורדים לטמיון.
"כלא חולות – זה בית סוהר. הם למדו ארבע שנים. מדינת ישראל השקיעה בהם. ההתייחסות לצעירים הללו צריכה להיות אחרת. כשקיבלנו אותם, ראינו בזה משימה לאומית", הוסיף הבכיר במשר החינוך. "אנחנו מתחילים להיערך לזה, זה חדש. עד לא מזמן הם היו תלמידים שמתחנכים ולומדים כחלק ממערכת החינוך הישראלית. אנחנו מנסים כרגע לפתח עבורם תוכניות המשך ולשלב אותם אתנו כחסרי עורף משפחתי. ברמה הלאומית יש פה בעיה. המדינה משקיעה המון משאבים והם מתנדפים ומגיעים לאוויר. כשהם מסיימים את בית הספר הם בתוך 'המאגר הגדול'. אין להם עדיפות. ברור שיש פה פצצה. אנחנו רוצים ללוות את הילדים האלה אחרי שהם מסיימים, ולמצוא להם פתרונות בתוך המערכת. זאת אמירה הומניטרית שלנו. בהרבה מהמוסדות ממשיכים ללוות אותם כי בהרבה מובנים הצוותים בשטח, אנחנו כמו ההורים שלהם".
מרשות האוכלוסין נמסר: "אשרתו של מקי סולימן תקפה עד 3 בפברואר".