צילום: דפני קסל
אנחנו מגיעים לספארי ב-11 בלילה, מתיישבים על ספסל עץ חשוך ומחכים לתחילת הסיור. מנסים לדמיין מה בדיוק יתרחש. אט-אט המחשבות מפנות מקומן לאנשים, שכובשים את ספסלי העץ בשטח ההמתנה. כמונו, רובם ככולם זוגות צעירים, שככל הנראה ראו בסיור שעוסק ב"אהבה בעולם החי" אופציה אטרקטיבית לבילוי רומנטי-קיטשי.
ואז – מגיחה פתאום קבוצה גדולה של אנשים. ככל שהם מתקרבים, הם יותר ויותר נראים כמו ועד עובדי חברת החשמל. גם הם מחולקים לזוגות, ועם הגעתם לשטח הכינוס נוצרת תמונה ברורה: בעוד הזוגות הצעירים מסתגרים בתוך עצמם, אנשי הקבוצה המבוגרת תופסים את תפקיד השטותניקים הרעשנים. מרתק לראות כיצד הקבוצה מעניקה כוח ליחידים המרכיבים אותה, ואירוני להיווכח בכך, מכל המקומות, דווקא בספארי.
אנחנו תופסים את מקומותינו כדרי תיבת נוח ברכב הייעודי, מעין רכבת צעצוע שתפחה על שמרים, ושם ממתין המדריך שמעביר לראשונה תדריך קצר. עוד בטרם ראינו כרבולת אחת, הופכת השאלה האם נזכה להיתקל במעשה האהבה בשידור חי, לקריטריון הציבורי שיגדיר את הסיור כהצלחה. הערב, הרי, כולם רוצים לראות חיות מז…דווגות.
סיפור על אהבה וחושך
עצם קיומם של סיורי לילה בספארי מעלה את השאלה מהו "לילה" עבור חיות הספארי? במה הוא נבדל עבורן מהיום? ומהן הפעילויות הייחודיות שהן מקיימות בלילה שאי אפשר לצפות בהן ביום, המצדיקות את קיומם של הסיורים הללו?
במקום לענות על השאלות האלה או לנסות להבין מהי באמת החוויה הלילית החייתית, הסיור מגדיר מראש את החיות במונחים אנושיים. הוא משליך עליהן את עולם בני האדם. לכן הסיור בנושא "אהבה חייתית" מתקיים בלילה, על אף שברור שהחיות אינן ממתינות לרדת החשכה כדי לבצע את זממן – הן הרי לא ניחנו בבושה האנושית; ולכן מלכתחילה המלה "אהבה" נמצאת בתיאור של נושאו, על אף שברור שזהו מושג אנושי.
אז מהו הלילה עבור החיות? לאור העובדה שרוב חיות הספארי המשתכנות ב"שטח הפתוח האפריקאי" (שבו מתקיים הסיור) עוסקות באותה פעילות בדיוק ביום ובלילה – כלומר, מלחכות עשב – עושה רושם שהמושג הזה לא אומר להן יותר מדי. הן נטולות דאגות באור כשם שהן נטולות דאגות בחושך. לה דולצ'ה ויטה.
יתרה מכך, החיות גם ניחנו ביכולת ראייה בלילה, מה שמבדיל מהותית את תפישת מושג ה"לילה" שלהן מהתפישה האנושית: בעוד שבן אנוש מגשש בחוסר אונים ברחבי הגוש השחור, התנועה של החיות לא ממש משתנה. הניגוד הבינארי בין יום ללילה, כך נראה, הוא המשגה אנושית שאין לה דבר וחצי דבר עם עולמם של מלחכי העשב.
השלכת עולם המושגים האנושי על החיות לא מסתכמת בהאנשת תפישת הלילה שלהן, אלא עוברת גם לתיאורים והאנקדוטות על חיי המין שלהן. את אלו שולף המדריך בזו אחר זו. מטרתן היא לא לנסות להבהיר למשתתפים מה התחושה להיות קרנף או נמר, אלא לנסות להבהיר להם איך היו מרגישים כבני אדם אילו היו עושים סקס במתכונת של קרנפים או נמרים.
כך, מבהיר המדריך שנקבתו של הקרנף מוצגת כחיה בת המזל ביותר בטבע, שכן ה"בעל" שלה ניחן באיבר מין גדול במיוחד (מה שנותן את האות לעוד מטח של שטותניקיות), ושלזכרים של משפחת החתולים איבר מין עם קוצים שמכאיבים מאוד לנקבה המסכנה, אותה הוא מתאר כמעין אשה מוכה. בנקודה זו, פחות או יותר, נוכחנו לדעת שהחיה שבאמת נמצאת בסכנת הכחדה במרחב היא הגבר הסקסיסטי בשנות ה-50 לחייו, זה שחושב שעדיין לגיטימי לצעוק בקולי קולות גסויות סטייל: "ברכה, הלילה אני לא מלביש את הקוצים על הזין!".
שלום לך חיריה
אם כן, הלילה לא אומר יותר מדי לחיות. אבל מה הוא מגלה למבקר האנושי השברירי, שלא ניחן בחושיו המחודדים של האיל או הזברה? שני דברים בולטים. ראשית, האופן שבו המרחב משתנה כאשר רואים אותו דרך אלומת אור יחידה המטיילת ממקום למקום. בעוד שביום אנחנו רגילים לתפוש את המרחב במכה, בבת אחת, בלילה הוא מקבל משהו מממד הזמן: הראייה הופכת מסימולטנית לעוקבת. התבוננות נעשית דומה לצפייה בסרט קולנוע, שוט העוקב אחר שוט, והמרחב נהפך לסיפור בלשי, המתפענח שכבה אחר שכבה.
אלא שלמרבה הפליאה, המדריך כבר יודע לדקלם אותו בעל פה. הוא לעולם ינחש נכון מה יימצא מאחורי אלומת הפנס, עוד בטרם הושלכה על האובייקט. בין אם הוא מצליח בכך מכיוון שניחן בראיית לילה חייתית ובין אם זו "רק" המיומנות בהבנת הרגלי חיות הספארי, מתגלה אמת פשוטה: החיות, כמו בני האדם, צפויות. השטח הפתוח אמנם פתוח, אבל לחיות זה לא כל כך משנה – הן בוחרות להשתכן פחות או יותר באותם מרחבים, כאילו היו תחומות בכלובים.
הדבר הנוסף שהמצב הלילי עוזר להמחיש, בהפיכתו את הספארי למתחם חשוך ודומם יחסית, הוא את היותו מובלעת קטנטונת בלב כרך עירוני סואן. בפשטות, הספארי החשוך מדגיש את כל מה שסביבו.
הנוכחות של כביש גהה מעולם לא היתה בולטת כל כך, כמו גם של הר חיריה המתנוסס בגאון מעל ראשיהם של המשתתפים, והשטח האפריקאי הפתוח נהפך מסוואנה מיוחלת למעין מחנה ריכוז קטן וחינני; מובלעת דוממת בלב שאון המכוניות מהאוטוסטרדה הסמוכה.
ללטף גוויה
לאחר הסיור בשטח הפתוח עוברים לכלוב האריות, צינוק קטן שבו הם ישנים מכורבלים אחד ליד השני. זה אירוני למדי, משום שבניגוד לאוכלי העשב, דווקא עבור האריות יש משמעות להבדל בין לילה לבין יום – הם צדים בעיקר בלילה ומבלים את מרבית שעות היום בשינה. אולם בניגוד לאוכלי העשב שמשוטטים חופשיים לילות כימים, האריות נאלצים לבלות את החשכה בשינה כפויה בתאיהם, זאת, ככל הנראה, משיקולי ביטוח.
כחלק מההסבר על חיי המין של האריות, שזה עתה קיבלנו, המדריך מספר שבשל הצורך "להיפטר" משניים מהם, עקב סוגיות מתחום השידוך, מתקיים מו"מ עם גן החיות של קלקיליה כדי למסור אותם. האנקדוטה מעלה על הדעת את הסרט "קרקס פלשתינה", וגם שלל תהיות פראיות בנוגע להקשר הפוליטי, החברתי ואפילו התעבורתי של המהלך (איך לעזאזל משנעים אריה?) אבל דוברת הספארי שנשאלה על כך למחרת טענה שעוד מוקדם לדבר על כל אלה, מתוך הפנמת-יתר מעצבנת של כללי המשחק התקשורתי. היינו, היא שומרת כנראה את הכתבה ל"אולפן שישי"3. תחת זאת, הדוברת הסתפקה בהזמנה לרשימת התפוצה שלה, ויומיים אחר כך נעשה בה שימוש, בצורת קומוניקט מופרך על מכנסיים שנתפרו במיוחד לחיים החמור. הוא נכנס כמות שהוא עוד באותו היום ל"ואללה" חדשות.
צילומים: דפני קסל. למצולם אין קשר לכתבה
מהסיור בכלוב האריות, עוברים המבקרים לחדר מואר באורות ניאון שבו משתכנים פוחלצי גן החיות של הספארי. בעוד שאת החיות האמיתיות זכינו לראות מרחוק דרך אלומת הפנס, את החיות המתות אפשר לראות מקרוב ואפילו ללטף אותן – כפי שהמדריך מציע לנו לעשות. האור והפוחלצים מסנוורים את המבקר, בעת שהוא מאזין להסברים המלומדים של המדריך על האופן שבו משתמשים בקרנו של הקרנף כדי לייצר אבקה מיוחדת שאמורה לעורר את היצר המיני. אפילו האווירה המורבידית של אורות הניאון והפגרים לא מביסה את ההומור המיני-יכנעאי המתפשט בחדר.
אחרי חדר הפוחלצים, הסיעה אותנו הרכבת בסמוך לעגלת הקפה של גן החיות, כדי לאכול עוגת בננה ולשתות מיץ לימון. לא ברור למה צריך פתאום לעצור לקפה ועוגה באמצע הלילה, מה גם שכפי שמתגלה במהרה, זהו כבר סופו של הסיור ומשם נלך ישר לאוטו. אבל אנחנו לא מתלוננים. בין שהבנו מה זה להיות חיה בספארי ובין שלא, זכינו לנסוע ברכבת עם טפט של הדבורה מאיה – חיה שלא ראינו כבר 20 שנה, ושהנחנו שכבר הספיקה להיכחד. יצא לנו גם לראות זברות והיפופוטמים, ואפילו לבקר בכלוב של האריות, שלמרבה הפתעתנו ישנים בפוזות לא פחות חמודות מהחתולה שלנו, בגירה.
בסיכומו של עניין, התחוור שהיתרון הגדול ביותר בסיור בספארי לילה, זה שהוא לא נערך ביום, קרי – אין שמש ומזג האוויר נעים. מה גם שלא צריך לחכות בתור לקופות, שנראות סוריאליסטיות משהו בעמידתן הבודדה, בחשכת הליל, ממתינות שמישהו יבוא ויפיח בהן רוח חיים. ואם הסיור הזה גילה לנו משהו, זה לא על החיות, אלא דווקא על הקושי המובנה שלנו להימנע מלהשליך על כל דבר שזז את המושגים והתפישות המוכרות לנו, קושי שמשתקף בצורך לראות בחיי הלילה של החיות את חיי הלילה שלנו, ובאריות הפראיים את חיית המחמד שלנו.