החודש האחרון היה חודש ההתאגדויות הגדול, אפילו הוותיקים לא זוכרים תקופה כה רוויית פניות של עובדים, מהלכי התאגדות והכרזות על יציגות כפי שמתרחשים בימים אלו. מסע הפרסום בהשתתפות צופית גרנט גם הוא השפיע והביא לאלפי פניות של עובדים.
לצופים מן הצד, ואפילו למי שעוקבים אחר התופעה באדיקות, היא יכולה להצטייר כמו ידיעה שחוזרת על עצמה, רק המתפקדים שונים: היום אלה עובדי "מגדל", מחר AIG ומחרתיים "אלבר" ו"בזק בינלאומי". לצד הידיעה על עוד מקום עבודה שהתאגד נמסר גם מספר העובדים – עשרות, מאות ואלפים. לפעמים נדמה כאילו שמכונת ההתארגנות משומנת היטב וכל שהיא צריכה לעשות זה להציב דוכן בכניסה למקום העבודה והקסם יקרה. אבל זה לא בדיוק כך.
בימים אלה אני מלווה את עובדי "פרטנר" בתהליך ההתאגדות שלהם. למרות ההצהרות המחויכות של ההנהלה בדבר "כיבוד זכות ההתארגנות", לכל העובדים ב"פרטנר" ברור שמישהו שם למעלה לא מרוצה מהרעיון, בלשון המעטה. כך הופיעו שם לפתע "עובדים שאיכפת להם" או "פרטנרים אמיתיים" שמנהלים קמפיין מושקע נגד ההתאגדות. אווירת הפחד בחברה כמעט משתקת, וזאת על אף ההצלחה המסחררת של עובדי "פלאפון" ו"סלקום". במצב הזה ניצבים חברי ועד הפעולה, שתפקידם לשחרר את העובדים מהדיכוי שאליו הם נקלעו. הם נדרשים להקשיב, להעניק ביטחון ובעיקר לעורר תקווה, וכל זאת כשהם בעצמם נתונים תחת מערכת לחצים קשה.
אנשי ועד הפעולה של "פרטנר" משתייכים לקבוצה גדולה של אנשים שמאז קיץ 2011 בחרו שלא להסתפק בלהיות "מעורבים חברתית", אלא להיות מנהיגים. לראשונה מזה שנים קמה מנהיגות אזרחית שנמצאת לא בשולי החברה אלא במרכזה; והיא גם אינה מטבע עובר לסוחר. החטא הגדול של פוליטיקאים, עורכי דין, יועצים אסטרטגים, מנהלים רבים וגם אנשי תקשורת הוא שאינם קולטים ומעכלים את המצב החדש שנוצר. הם מתקשים להבין את שינוי העומק, הם מתקשים להבין שלציבור נמאס שמשתמשים בו, והוא החליט לשנות בעצמו.
כי מאחורי הכותרות, כשמדברים על האלפים שחתמו על טופס הצטרפות כפי שנדרש בתהליכי התאגדות, שוכחים להזכיר את מאות חברי ועדי הפעולה (ועד עובדים בהתארגנות ראשונית) והמוני הפעילים. אלה מאות אנשים שמקדישים בהתנדבות ימים ולילות להיערכות למהלך, לניהול מאבק, לטיפול וסיוע לאותם אלפי עובדים שלמענם יצאו לדרך.
זו מנהיגות אזרחית לא זוהרת, בדומה לעובדים שאותם היא מייצגת. המנהיגות הזאת לא צריכה לראות בפוליטיקה אופק והיא לא צריכה למצוא חן בעיני כולם, היא של העובדים והיא מדברת אליהם ובשבילם. העבודה המאורגנת היא בית יוצר למנהיגות חדשה שרלוונטית מאוד לחיי הבוחרים בה. המתבוננים מהצד לא רואים אותה, הם רואים את קברניט הספינה אך לא רואים את מלחיה.
מי שיתלוו להקמת ועד במקום העבודה ויבחנו את הדמות וייכנסו ללב של מוביל או מובילת ההתאגדות יראו את התהליך המתרחש באישיותם, ברגשותיהם, בהחלטותיהם. העובד או העובדת האלה לא מתכננים שזה יקרה להם, אך לפתע חשים אחריות על חייהם של רבים. חלק גדול מהוועדים החדשים הם קטנים ואינם מקבלים הכרה ציבורית ותקשורתית כמו ש"פלאפון" או "חיפה כימיקלים" קיבלו. רובם מהווים מנהיגות לא זוהרת ובוודאי שלא מתגמלת. הם מקריבים מזמנם ומשעות הפנאי שלהם. חלקכם אומרים לעצמכם עכשיו: "אל תמכור לנו תמונה ורודה של מנהיגות ערכית – הכל אינטרסים". ובכל זאת, אין דרך אחרת להסביר את הסיכון שלוקח מי שמוביל התארגנות חדשה.
באחד המאבקים האחרונים במקום עבודה לא גדול, למשל, הציע המעסיק למישהו מבין מובילי ההתארגנות סכום כסף לא מבוטל כדי "שנסיים את זה יפה". כשישבתי עם העובד אמרתי לו: "זה סכום שבטוח יכול לעזור לך בחיים, אני לא יכול לקבל את ההחלטה בשבילך". לעובד היה ברור שהוא ממשיך בשלו וסרב להצעה המפתה. "מה יקרה להתאגדות אם אסכים? איך אוכל להסתכל לחברים שלי בעיניים?" הוא אמר.
ההסתדרות היא הארגון החוץ-פרלמנטרי הוולונטרי הגדול בישראל, המקור הכלכלי שלה הוא דמי החבר של העובדים. היא לא צריכה את בעלי ההון או את המדינה כדי לשמור על קיום עצמאי – ואולי בגלל זה רבים מתקשים להבין ולקבל אותה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, בהסתדרות לא קל לשלוט ולהשתמש, שכן העובדים שמרכיבים אותה והצטרפו אליה בשנים האחרונות נאמנים לעצמם, וטוב שכך. האנשים שמובילים את מהלך ההתאגדות ב"פרטנר" לדוגמה, חושפים את שמם ופניהם, הולכים גאים במסדרונות החברה, משמשים דוגמה לאדם נטול מורא. מנהיגות כזו מבקשת לעקור את שורשיהם של הכוחות המסורתיים ולהעביר את הכוח לעובד הפשוט.
השינוי הזה חשוב לחברה הישראלית לא פחות מאשר לעובד עצמו. זה תהליך שיגרום למעבר מהמון מהופנט לחברה יותר דמוקרטית. זה ציבור אנשים שבשבילו המרחק בין האדם "הקטן" למרכזי ההשפעה בישראל הצטמצם, פתאום יש לו תקציבים ומשאבים וגם, אם ממש צריך – כוח אלקטורלי. להבדיל מרבים מאתנו את המנהיגים שלו הוא פוגש במקום העבודה ולא בטלוויזיה. מעורר קנאה, לא?
כשחושבים על התאגדויות עובדים מעט מאוד רואים את השכבה של מאות יחידים המובילים ונלחמים עבור חבריהם. זה לב-לבה של דמוקרטיה אזרחית חיה. כמו שברל כצנלסון, ממייסדי ההסתדרות, אמר עליה במלאות 20 שנים להקמתה: "בנייננו אינו בניין אבנים, אלא בניין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול האם הקו נטוי לעומת החזון". אם תשאלו אותי, כמי שפוגש את הלבבות הפועמים הללו בכל יום – אכן, הקו נטוי לעומת החזון.