"ערב טוב לך, המושלמת", מסלסל המוכר הצעיר במכולת, את ההמנון של ליאור נרקיס, תוך שהוא מעביר את המוצרים בקופה. "מה שלומך היום? איזה יפה לך אדום. את יותר יפה מיום ליום", הוא ממשיך לאלתר בסגנון חופשי. "הכל בסדר. כרגיל", אני עונה בחיוך מבויש של מושלמת שנעשית יפה מיום ליום.
"רק תני לי סימן", הוא ממשיך לזמר, "וכל מה שרגיל יהיה לא רגיל" או משהו בסגנון. טוב, בשלב הזה של היחסים אני תמיד נאלצת בלית ברירה להחזיר את פאר טסי הצעיר ואותי מדרך השלום לדרך הישר. "הנה הסימן", אני מרימה את ידי, זו עם הטבעת, מחייכת ומוסיפה בטון מחנך: "זוכר?"
"יו, כפרה עליך", צוחק הנער, וממשיך לטקסט הקבוע: "סליחה, סליחה. שכחתי. יו, לא התכוונתי להתחיל עם אשת איש. מחילה מבן זוגך, מחילה. תגידי לו שמבטיח שלא אתחיל אתך יותר בחיי. מבטיח", אפילו את זה הוא אומר בשיר. "לא, חלילה", אני נאנחת בדרמטיות, "אל נא תתנצל, זה מחמיא לי". אני משלמת, הוא מוציא קבלה ואנחנו נפרדים בחיוכים עד הפעם הבאה. ריטואל קבוע שלנו.
תמיד זה ככה. אני נכנסת למכולת גבירה באדום, ויוצאת משם "אשת איש" שרעיו חמדו בה, והיא עוד צריכה לשאת עמה את בקשת המחילה עד מפתן ביתו של המוחל. בדרך כלל זה משעשע, המשחק הזה, כי מי לא אוהב שמחמיאים לו בחינניות.
אלא שהשבוע עברו עלי כמה ימים דוחים כאלה. ימים שבהם המלה "טריגר" נהיית לא רק חלק מהלקסיקון שלי, אלא גם חלק מהתחושה בגוף. זה לא אשמתו, אבל משהו מה"את אשת איש" וה"תגידי לבעלך" שהילד אומר לי, מחזיר לי זיכרון לא נעים מלפני שלושה שבועות בעבודה על הפקה ישראלית.
בתחילת היום המפיק אמר לי: "רילי, שאני לא אתקשר לבעלך ואגיד לו שאת מתנהגת לא יפה". בהמשך הבמאי הניח עלי את זרועותיו ונאנח: "יש לך מזל שאני מכיר את בעלך", כאילו היכרותו עם בעלי מצילה אותי מנחת זרועו הלא מקצועית.
תחושת הלם ובחילה מוכרת תקפה אותי בשני המקרים. אבל מעבר לשוק מכך שאנשי מקצוע שוב מדברים אלי ככה, רתחתי מזעם על שלא צפיתי את זה. ראבק, הייתי בטוחה שבשלב הזה של חיי אני מחוסנת ויכולה לעבוד עם אנשי מקצוע כאלה ללא חשש.
שבועיים קודם לאותה בחילה, שניהם פגשו את בן זוגי באחת החזרות, ולא הפסיקו להתפעל מכמה שהוא מוכשר, חמוד ומקסים, ואיזה זוג יפה אנחנו. ואני רציתי לחשוב שבשבילי זה נגמר. כל הרגעים האלה. הנחמדות המגעילה מהסוג הכי מטריד שיש. הטפיחות על השכם שגולשות לשיער ולמטה משם. הסיפורים על האישה המתסכלת בבית. השאלות מה אני חושבת על הכוסית הזאת או על הכוסית ההיא.
חשבתי שמעתה ואילך אנשים מסוגם יביטו בטבעת הנישואים, יחשבו שהפכתי לעקרת בית מנומנמת, ויעשו את הדבר המשעמם שהם אמורים לעשות אתי כשאנחנו נפגשים, כלומר לעבוד.
אלא שבאותם רגעים ניחת עלי מידע חדש: זה לא נגמר, זה פשוט שינה צורה, ועובר כעת דרך "צינור" הגבר ש"מחזיק" בי מבחינה חוקית, ורק בזכות אחוות משהו, שהם בוודאי מכנים כ"גברים", הם לא ייגעו. הם מטרידים אותי דרך הדגשה עד כמה הם מכבדים רק אותו.
פתאום אני מתגעגעת לימים שבהם הייתי מספיק חשובה כדי להיות מוטרדת בזכות עצמי, כי גם הצורה שבה הם מבטאים את המלה "בעלך", גורמת לי למשש את צווארי בבהלה, בחפשי אחר הקולר שאולי בנדיקט, בן זוגי, קשר לי מבלי ששמתי לב. אולי הם רואים משהו שאני לא? הרי משהו חנק אותי ברגעים האלה, ומנע ממני לענות להם כמו שצריך.
"ברור שהם רואים", אמרתי למטפלת שלי יום אחד. "כל אדם שנמצא במקומות כאלה אפילו דקה, יודע ורואה את הקולר הזה. ויודע שאם אנסה להגיב להתגרויות מסוג כזה, ממש באותו הרגע, הקולר הזה יחנוק אותי ויגן עליו. משהו ימשוך ברצועה הזו, שאני קושרת כבר שנים לאיזה שער ברזל ואני אנסה להגיב, לי יכאב יותר".
***
באותו ערב, של אותה הפקה, כולנו הסתובבנו עם קולר. כולנו, מלבד אחד. זה היה בסוף המופע. מפרקים תפאורה, שחקנים מחליפים תלבושות, מוזיקאים, זמרים ואני ביניהם מחכים למעטפה עם הצ'ק המובטח.
אבל לא. מפיקנו האציל מתבצר באחד החדרים, מחזיק את הכסף כבן ערובה – ולא ממהר לצאת. חברי הפקה מותשים מנסים להגיד לנו "תלכו… נשלם בהמשך… תהיו בקשר", אבל אנחנו לא הולכים. צר לי לומר שהפקות ישראליות לימדוני שאם הולכים בלי הכסף, הכסף הלך. מוזיקאית אחת שנמאס לה, ובצדק, מודיעה שתפנה למשטרה. לפתע נפתחת הדלת.
"איפה היא? איפה?" יוצא מפיק העל מהחדר, "בואי, בואי לפה", הוא צועק על המוזיקאית שרועדת מעצבים. "בואי", הוא צורח כשהוא שועט לעברה בבריונות, "אני אתן לך פה 70 שקל בשיחים". לא ראיתי את התגובה המיידית של המוזיקאית, כי באותו רגע הלמה בי מיגרנה שלא עברה שלושה ימים. ואני יודעת שגם למוזיקאית לקח זמן להתאושש.
כך שמעתי מחברתי המפיקה, שאותו איש, באותה הפקה, החליט לטפוח לה על הישבן ביום אחד, לתפוס אותה ולנשק בברוטאליות על הפה ביום אחר, ככה משום מקום.
עד עכשיו אני מתביישת בעצמי בכל פעם שאני נזכרת בסצנה הזאת. בעצמי ובכל מי שהיה שם. המון נשים, מפיקות, זמרות, מוזיקאיות. המון גברים, מפיקים, אנשי צוות. כולנו מעווים את פנינו בזעזוע, אבל אף אחד לא עושה כלום. כל העולם ואשתו (וגם בתו הקטנה ואמו, אם נרצה לדייק) שמע את המפיק וניכר עליו שהוא אפילו נהנה מזה, לשחק באלימות בגבולות של העובדים שלו, למשוך להם בקולר, פשוט כי הוא יכול.
איך לא? האיש עובד שנים. הוא מיטיב להכיר את החרדה מהאלימות שהוא מפעיל. הוא בוטח בעוזריו הנאמנים. כשאחת מאתנו הוציאה את הטלפון, להתקשר לעיתונאי מוכר, הם אמרו לה "לא, אל תעשי לו את זה. אשתו והבת הקטנה פה", ואז לכי תהיי הבן אדם שהשפיל את אבא של הילדה הקטנה ותגרמי לה לטראומה לכל החיים. ברור שלא. מצפון זה גם קולר. הוא יודע את זה.
מעל כל אלה מתנוססת העובדה הכי מספקת בעבורו: כולנו צריכים את העבודה הזו. וכולנו רוצים את העבודה הזו. זה גם חלק מהקולר שלנו. זה גילוי נאות של רבים מאתנו, בתחום הזה. באותה הפקה עבדתי על תפקיד שרציתי שנים, אז שתקתי על כל דבר שקרה לי, או שראיתי שנעשה לאחרת. המפיקה, שעבדה במשך חודשים על הפרויקט הענק, שתקה כשהיא קיבלה מכה בישבן ונשיקה בפה.
וזה לא רק אנחנו. לכל אישה בהפקה שחטפה מהמפיק, יש משהו להגן עליו באותו הרגע. יש קולר מחובר לרצועה שמחוברת לשער ברזל שאם תמשוך בו, עלול להכאיב לה יותר. יותר חזק מלהגיב לאלימות שלו. וככה, ביום בהיר אחד, של מה שאמור היה להיות רגע משמח בקריירה, הצטרפנו אני, המוזיקאית והמפיקה לערימה ההיא, של כל התלונות בפוטנציה שלא הוגשו נגדו, של כל הסטירות המצלצלות שלא ניחתו על הלחי שלו. של כל משפטי הקאמבק הנוקבים, שנעלמים ברגעים הכי לא נכונים. של כל הפעמים שבהן ייאמר שמו בלחש ברנז'אי: "כן. תיזהרי ממנו הוא מטרידן סדרתי", כמו שנאמר לי בדיעבד על ידי רבות. אבל רק בדיעבד. אף אחד לא רוצה לאבד עבודה. גם אני לא רציתי.
"כבר מהרגע שהתחלתי את הפרויקט איתו, הוא כל הזמן נתן לי להרגיש שאני קטנה וחסרת ניסיון", מספרת המפיקה. "הוא פה בשביל להושיע ולחנך עם משפטים כמו 'אני אלמד אותך להפיק'. זה היה נון סטופ. יום אחד, כשנפרדנו לשלום, הוא נתן לי נשיקה על הפה. אני לא חושבת שקלטתי באותו רגע שזה לא בסדר. הייתי כל כך המומה שנכנסתי לאוטו וסגרתי את הדלת.
"בכל מקום הוא היה נעמד קרוב מדי אלי ובודק גבולות. פעם כשהיינו יחד במעלית הוא התחיל לשחק עם הלולאה שהיתה מחוברת לי לג'ינס. אמרתי 'מה אתה עושה'? הוא אמר 'יאללה, נו, בצחוק, מה את מתרגשת?'"
"יום אחד יצאנו מהבנק, הלכתי לפניו והוא הביא לי 'ספנק' חזק בתחת. הייתי בהלם. צעקתי עליו 'מה אתה עושה?' והוא שוב 'לא, זה בצחוק'. הכל בקטע של למה אני מתרגשת ועושה עניין.
"בהתחלה אפילו לא יכולתי לספר את זה לחבר שלי. חשבתי שזה סתם יבאס. עד שלא יכולתי להחזיק את זה יותר. האמת שעד שלא דיברתי על זה עם חברות, בכלל לא רציתי להאמין שזה הטרדות. יום אחד סיפרתי לחברות והן אמרו שהוא עבר את הגבול. זו הטרדה מינית. ידעתי את זה, אבל הדחקתי".
למה את חושבת שהדחקת?
"משהו בתחושת 'אני המפיקה הקטנה' שהוא העביר לי כל הזמן ותפיסת ה'ככה זה בביזנס' השתלט עלי כנראה. ההערכה העצמית שלי לא היתה מספיק גבוהה עד שנפל האסימון שאני עוברת התעללות. אבל גם אז, רציתי רק לגמור את ההפקה הזאת. בא לי להקיא עליו".
סיפרת לשותפות שלו ולנשים שעובדות אתו שנים?
"אמרתי לאחת מהן שזה לה הגיוני שהוא יתייחס לאנשים ככה. כמה מהן אמרו לי שהן יודעות שיש לו שם של מטרידן סדרתי, אבל לא מעבר. יש לי בלאק אאוט מהתקרית עם המוזיקאית. אני זוכרת רק את התמונה ואת הצעקות שלו. מה שהורס זה שהוא יודע שהוא יכול להמשיך ככה. לא לשלם, להטריד מינית, לתחמן, לדבר מגעיל, לזלזל באנשים".
***
המפיק הוא לא הראשון שצירף אותי לערימה כזאת. מפיק אחר צרח עלי: "אני מבין שיש לך מגבלה פיזית, לגרור גוף כל כך שמן על הבמה" באחר צהריים לא בהיר אחד כשחזרנו מהצגת המופת שלו, שבה השתתפתי לפני שנים.
היינו שבעה שחקנים ברכב. אני ישבתי ובכיתי תוך שהוא צרח והעליב, אבל לא אני ולא הם הגבנו. והיה את השני, שהגעתי למשרדו עם עוד מוזיקאי מפורסם ונחמד, להגיש שיר שעבדנו עליו. המוזיקאי אמר: "זו רילי, הזמרת" והמפיק הרים מבטו, סקר לרגע את הגוף שלי בסליזיות נוראית ואמר למוזיקאי: "היא שמנה".
גם אז שתקתי כל הפגישה. עד שיצאתי החוצה ורצתי לבניין נטוש לבכות ולצרוח. ועד היום, כשאני נזכרת במקרים האלה, אני רוצה לבכות ולצרוח. כי אני כועסת על עצמי. כועסת שלא עניתי. כועסת שלא קמתי ושברתי לו את הכיסא.
אז עכשיו, כשאני חושבת על מר "70 שקל בשיחים" די נשבר לי. ובא לי להוריד את הקולר. אני יודעת שאין סיכוי שנעבוד יחד יותר, ושלא אכפת לי שהוא ידאג שלא אעבוד יותר בישראל. אולי אני כבר לא מפחדת שיפגעו בקריירה שגם ככה אין לי בארץ, שכן הקריירה המוזיקלית שלי היא בברלין.
אבל גם אם לא, אני לא רוצה לעבוד יותר עם מפיקים שמדברים ככה אל אנשים. ואני לא רוצה להיות ליד אנשים שמגנים עליהם. בעיקר כי כשאני לא אומרת כלום, אני אחת מהם. אני רוצה להתנצל בפני המוזיקאית על שלא עשיתי כלום כשתקפו אותה מול העיניים שלי. עם זאת, אין בי עדיין האומץ האמיתי לחשוף את שמו של המפיק. אולי יום אחד נהיה אמיצות ונדבר. ואם לא אנחנו, אחרות. יום אחד גם הוא ירגיש את הקולר.