איור: טל גרנות
"תפסתי טרמפ איזה ערב אחד", היא מדברת מהר, מדוד, מרוחק, "חברה הורידה אותי בצומת מסמיה ואני רציתי להמשיך לתל אביב. עצר לי מישהו, אמר 'לאן', אמרתי 'לתל אביב' בטמטומי. באיזור בית עובד הוא נכנס לאיזו סמטה, אני ניסיתי לפתוח את הדלת ולקפוץ, הוא נתן לי סטירה, פיזר לי את הדברים. ברגע שהבנתי שאין לי סיכוי לברוח התחלתי להתנהג בצורה של לצאת מזה בחיים. ידעתי שאלך להתלונן. זה נמשך חצי שעה או 40 דקות. הוא עוד הציע להקפיץ אותי לתל אביב אחרי זה.
"ירדתי מהאוטו בכביש, היה שם איזה קיבוץ או מושב, והרכב הראשון שעצרתי היה מתנדב במשטרה שלקח אותי ישר למשטרת ראשון. נסעתי לשם עם כל הגועל הזה שהוא גמר בתוכי והכל – הוא עוד אמר 'אני עקר אל תדאגי', למרות שיש לו שני ילדים – למזלי התנגבתי וזרקתי הכל החוצה, מחוץ לחלון, והם זיהו את הדנ"א שלו. ככה היה להם אותו. בשלוש בלילה הביאו אותי לרופא משפטי בוולפסון, שקבע שלא היו פציעות, אבל היה זרע בפה, ברחם, בכל מקום.
"נתנו לי קוקטיילים מגעילים של כדורים נגד איידס ונגד הריון, ונסעתי הביתה. התקלחתי איזה שעה. הם התקשרו אלי במשך שבועיים אחרי זה, רצו לתת טיפול, להפנות לפסיכולוג, אבל לא רציתי. אני לא מאמינה שבן אדם שמשלמים לו בשביל להקשיב לי באמת מקשיב לי, אם כבר היה בא לי לספר. ולא בא לי. הייתי בשוק. זה דוחה. הרגשה דוחה. למזלי הייתי אז עם חבר והיה לי ניסיון מיני, אז ידעתי מה זה טוב ומה זה רע. לא חשבתי שזהו, שככה זה תמיד יהיה".
אחרי יום, כשנסעה לתת עדות ולהכין קלסתרון של האנס, שמעה על האונס שלה ברדיו, ומישהו מיושבי האוטובוס אמר: "ככה הן מביאות את זה על עצמן". הקלסתרון שהרכיבה הביא אחרי שלושה חודשים למעצר של חשוד, שאנס בינתיים אשה נוספת בקרית גת, ועוד אחת לפניה. הדנ"א היה זהה, אבל בעימות ביניהם הוא טען שמעולם לא ראה אותה. כשאמר בקול רגוע "אני מצטער שזה קרה לך", היא הפכה עליו את השולחן. הוא נשפט על שלושת המקרים ולאחר שהודה בכל קיבל 18 שנות מאסר, עשר מתוכן על האונס של יולי יצקביץ', שהיתה אז בת 17.
בחוץ הכל פיקס
היום היא בת 27. חכמה, מדויקת, יפה, שאפתנית, ומסובכת בחובות עד מעל הראש. הסדר, החריצות וההתמדה שהיא מפגינה כלפי חוץ, מתרסקים ברגע שזה נוגע אליה ולטיפול בעצמה. "בואי לבר שאני עובדת בו", היא אומרת, "הוא מבריק, הבוסים שלי מאושרים, העובדים נקרעים. הכל מתוקתק. אבל אם תיכנסי לחדר שלי – תנסי לא לשבור רגל. ככה החיים שלי נראים. בחוץ הכל פיקס, בפנים יש חוסר סדר נוראי".
יצקביץ' שקועה בחובות של מעל 120 אלף שקלים לבנק דיסקונט, לאחר שלקחה הלוואה כדי לסייע לאמה בשכר דירה, עוד הלוואה כדי לכסות על הראשונה, ושלישית כדי לנסות לסדר את הקודמות. בנוסף יש לה חובות לרשות המקומית, לביטוח לאומי, ושני תיקי הוצאה לפועל מול חברות האשראי. בנסיונות לסדר פריסת חובות שאפשר יהיה לעמוד בה מול בנק דיסקונט, התברר שהם הוסיפו סעיף האוסר עליה לצאת מהארץ עד תום תשלום החובות, כלומר במשך עשר שנים. היא למדה צילום והתחילה ללמוד איפור, אבל בכל פעם שהיא מנסה למצוא לעצמה מסלול חדש, החובות סוגרים עליה. היא מוגבלת בבנק ישראל ואינה יכולה להשתמש בצ'קים בשנים הבאות, ככה שאינה יכולה היום לשלם על לימודים ונאלצה להפסיק, אין לה אפשרות לשכור דירה ולארגן את חייה, והיא נודדת בין חברות.
לא מאמינה בטיפול נפשי. יולי יצקביץ' צילום: ליוי וינטר
יצקביץ' לא מסירה אחריות ולא עושה לעצמה הנחות. "איפה שאני נמצאת היום זו תוצאה של התנהלות לא נכונה שלי", היא אומרת, "אבל אני לא יכולה לראות את אמא שלי קורסת כלכלית ולדעת שיש לי יכולת לקחת הלוואה – ולא לקחת אותה. לקחתי הלוואה בידיעה שאוכל להחזיר, כי אני עובדת כל השנים האלה – גם כשהיו לי התמוטטויות פיזיות לא לקחתי יותר מחופשה – ואני תמיד טובה במה שאני עושה. אבל הריביות האלה, ואז המיחזור של ההלוואה, אין לך איך לצאת מזה. משהו כל הזמן לא מסתדר לי, כמה שאני מנסה".
את חושבת שזה קשור לאונס?
"אני לא יודעת, אבל אני יודעת שעד אז החיים שלי היו אחרת. אני לא בוכה בלילות או משהו, אבל אני לא יכולה לגמור משהו שהתחלתי. ביטלתי פעמיים חתונה בשנים האלה, עם שני בני זוג. אין לי את היכולת פשוט להיות במקום שאני בו, אני כל הזמן חופרת, מחכה לנפילה, לטעות, ממש מחפשת את זה. אני לא מוכנה לשבת ולחשוב איך היו החיים שלי אם זה לא היה קורה, כי זה לא עוזר, אבל אני יודעת שהמסלול שלי לא המשיך כמו שהוא היה".
במרכז מנ"ע בראשון לציון מטפלת עו"ד נועה טלבי בנשים בתחום הכלכלי, בעיקר בחובות ובפשיטות רגל. מקרים כמו של יצקביץ' היא כבר מזהה מרחוק. "מגיעות הרבה נשים שאת מבינה את מקורות המצוקה הכלכלית אליה נקלעו", אומרת טלבי, "מבוגרות ללא סיכוי לקבל עבודה, עולות חדשות, כאלה שנולדו למצוקה ומתקשות להיחלץ. אבל פעם בכמה זמן מגיעה בחורה, בדרך כלל מגיל 24 והלאה, שיש לה שפה ויכולות והיתה לה התחלה סבירה של החיים, עם חובות של מאות אלפי שקלים. ברור לך שמשהו לא בסדר בסיפור, ואת מחפשת את הסיבה. ראיתי מלא נשים במצבים האלה, והיום אחרי חצי שעה של שיחה אני כבר יודעת מהבטן לזהות מאיפה בא התיק הוצאה לפועל הזה. משהו שם קרה. הדיסוננס הזה כמעט תמיד מוסבר על ידי רקע משפחתי מאד קשה או פגיעה מינית, או גם וגם".
היום כבר ברור שלפגיעה מינית יש השלכות פסיכולוגיות אדירות על המשך החיים, שהפוסט טראומה יכולה לבוא לידי ביטוי בנושאים של מין, זוגיות ומשפחה – אבל ההתייחסות המימסדית להשלכות החברתיות–כלכליות שלה עדיין כמעט ולא קיימת. קל להבין למה: בעיה פסיכולוגית היא אישית, וגם בעיה כלכלית פרטנית, כמו אובדן כושר עבודה, היא כזו שאפשר לתלות באשה אחת ולפתור באופן מקומי. אבל אם יתברר שיש כאן שכבה שלמה, רובה נשים, שעברו פגיעות מיניות ושבין הסימפטומים נמצאים הידרדרות כלכלית, קושי להשתקם, ובמקרים הקיצוניים חיים של מצוקה ותלות – מישהו יצטרך גם לקחת אחריות, וגם לשלם על זה.
אני תמיד טובה במה שאני עושה צילום: יולי יצקביץ'
עו"ד דנה אייזנר לביא היא מנהלת מנ"ע, מרכז זכויות נשים עירוני במשרד לקידום האישה בעירית ראשון לציון, עיר שמציבה מודל נדיר ורב מערכתי של שירותים ייחודיים לנשים, ביניהן נפגעות אונס ותקיפה מינית. אייזנר לביא טוענת שליווי כלכלי חייב להיות חלק אינטגרלי מהטיפול בהן, ממש כמו הסיוע הנפשי. "גם אשה במעמד גבוה, עם מקצוע והכנסה טובה, שחווה הטרדה או תקיפה יכולה מהר מאד להתדרדר למעמד כלכלי נמוך", היא אומרת, "אירוע של תקיפה מינית מטלטל את העולם וגורם לשבר גדול מאד. מצד אחד יש צורך בטיפול ארוך טווח, שיש לו עלויות גבוהות, ומצד שני נפגעת היכולת להתפרנס ולהתמודד עם נושאים שעד אז נראו יומיומיים. אם אין טיפול ספציפי לנושא הזה – הכוונה תעסוקתית וייעוץ משפטי כדי להסדיר את החובות שמצטברים במהירות – נותר רק לצנוח אחורה. ליפול".
"התופעות של הפגיעה הכלכלית חוזרות בצורה כמעט שיטתית אצל נשים נפגעות תקיפה מינית", אומרת עו"ד ד"ר יפעת ביטון, מנכ"לית מרכז תמורה למניעת אפליה ומרצה במכללה למינהל, "יש כאן נזקים שחלקם נסתרים מהעין, אנחנו בכלל לא חושבים עליהם, ואז כשאנחנו מגיעות לבתי משפט אנחנו רואות איך הם מתגבשים לאורך השנים. אצל נשים שנפגעו בילדות מתחילות בגיל ההתבגרות הקטסטרופות הנפשיות, האנורקסיה, נסיונות ההתאבדות, בעיות פסיכולוגיות קשות, ואז הן מקבלות פטור מהצבא והעניין מתחיל להתגלגל: לא שירתת? לא תהיי זכאית להטבות במשכנתא, יהיו קשיים בקבלה לעבודה, פטור על בסיס פרופיל 21 יגביל אותך בחיים ויפגע באופן ישיר במצבך הכלכלי. מישהי גילתה למשל עכשיו שבגיליון קופת חולים שלה – הפתוח לכל רופא ומי יודע למי עוד – כתוב שהיא נפגעת גילוי עריות. לכי תמצאי עבודה עם נתון כזה".
לברוח מהחיים
יצקביץ' נאנסה ערב גיוסה. "נורא רציתי קרבי", היא מספרת, "היתה לי קב"א מאוד גבוהה, והם אמרו לי 'בואי תהיי פקידה'. לא הסכמתי, פקידה אני אהיה אולי אחרי הצבא, ב-4,000 שקל. רציתי קרבית. הם אמרו שיכולות להיות השלכות פסיכולוגיות לא טובות מהאונס. הצעתי להיות נהגת בוס. לא ולא. רק פקידה. הלכתי משם. בסוף קיבלתי פטור קבוע, כי היה עודף בנות. אני מצטערת היום, כשאני רואה את אחי הקטן עם החברים שלו מהצבא. השארתי בקצין העיר הודעה שאם יום אחד יצטרכו אותי אני אשמח. הם נתנו לי להעביר הרצאה על האונס לבנות, זה היה נחמד".
"אצל נשים שנאנסו בגילאים מבוגרים יותר המסלול מעט שונה", ממשיכה ביטון, "נניח שאת מנסה לעשות תואר, וזה נתקע. אם בן אדם רגיל יכול להשלים תואר בשלוש שנים, לנשים האלה זה יכול לקחת שש. יש רגרסיות, יש תקופות שהן לא יכולות לקום בבוקר, כל דבר יכול לעורר אסוציאציה, הן בורחות וחוזרות, בורחות מהחיים שלהן ומנסות לשוב. כל מה שדורש סדירויות בחיים של כולנו – אין להן את זה.
"חובות לבנקים זה סימפטום קלאסי, כי הן כל הזמן מנסות לתקן את החיים שלהן, לקחת פרויקטים אמביציוזיים, להוכיח שהן יכולות כמו כל אחד אחר – ובעצם אין להן את הכוחות הנפשיים שנדרשים. אז לקחת הלוואה, ללימודים למשל, נכנסת לפיגורים, הבנק יציע לך עוד הלוואה לצאת מהקודמת, ותוך כדי הניסיון לתקן את הולכת ושוקעת לעוד ועוד חובות".
את רואה כאן שכבה חברתית מוחלשת נפרדת?
"אחרי שבע שנים של טיפול בנשים האלה, וזיהוי של נזקים שיטתיים שהן סובלות מהם באופן גורף, בלי קשר לרקע שהן מגיעות ממנו – אין ספק שאפשר לזהות כאן קבוצה – בהיבט של הנזק הכלכלי".
ארגוני נשים, מובלים בעיקר על ידי עורכות דין, מנסים היום להיאבק בפגיעה הכלכלית בכלים משפטיים. במרכז תמורה הגישו בשבע השנים האחרונות עשרות תביעות נזיקין, תביעות כלכליות נגד הפוגעים הישירים, התוקפים (אשה יכולה לתבוע עד 230 אלף שקלים ממי שתקף אותה, במציאות בתי המשפט פוסקים סכומים נמוכים בהרבה), וכן נגד האחראים המשניים, כמו תחנת משטרה שלא חקרה היטב, רשויות הרווחה שאיפשרו לפגיעה מינית במשפחה להתרחש, בתי ספר שהעלימו עין וגופים פרטיים. מאות אלפי שקלים כבר עברו לידי נפגעות, אולם מדובר עדיין במקרי קצה מועטים. לאור ההצלחה בתיקים אלה ניתן רק לדמיין אילו סכומי כסף אדירים ומצילי חיים לא יגיעו לעולם לידי מי שחיות עם הנזק, ללא הפיצוי.
עו"ד רוני אלוני סדובניק, המרבה לתבוע נזיקין בשם נשים נפגעות תקיפה מינית ואף דרשה מבתי המשפט להכיר בהן כבעלות נכות לצורך ההליך המשפטי, הגישה שורה של תביעות נגד ביטוח לאומי, שמכיר היום ביותר ויותר מקרים של פגיעה מינית כמזכים בקצבאות נכות (נפשית) ואובדן כושר עבודה. אבל מה שביטון מגדירה "נזקים נסתרים מן העין" הוא עמוק ועוצמתי ובדרך כלל לא תופס כשמדובר בפריסת חובות מול הבנק.
"הן נראות רגיל ועושות הכל כדי להסתיר את הפגיעה", אומרת ביטון, "וחלק מהעיוות הוא שלא מבינים את עומק הפגיעה שלהן. זה לא כמו לבוא עם יד שבורה או כסא גלגלים. זו לא רק הפגיעה שאינה נראית לעין – הן עוד כל הזמן מנסות להסתיר, מרחיקות את מי שעלול לראות, לא רוצות להזמין לבית שבו יש בלגן אדיר או להתקרב אל הנפש ההפוכה".
הנפש ההפוכה צילום: יולי יצקביץ'
דיסוציאציה, שמשמעותה היפרדות או ניתוק, היא אחד הסימפטומים הבולטים לפוסט טראומה, ויש לה תפקיד מרכזי בהישרדות הנפשית של נפגעות תקיפה מינית. "מחד זהו מנגנון שמסייע התפקוד היומיומי, ומצד שני, זה כמו לחיות חיים שלמים בחדר מראות שבורות", מסבירה הד"ר אפי זיו, מנהלת קליניקה "מעוף" לטיפול בנפגעות ונפגעי טראומה מינית, "חלקי העצמי שלך מתקיימים באופן מפוצל, וזה אחראי להרבה מהחבלות בהמשך החיים. סביבת עבודה קבועה (כמו גם מערכות יחסים אינטימיות) מציבה קושי עצום בעבור מי שכל המנגנונים הנפשיים שלה מכוונים להסתרה של עצמה מפני עצמה ושל עצמה מפני הסביבה. סביבת עבודה שיש בה מימד של קביעות, יומיומיות, היא מאיימת כי אין לאן לברוח.
"נשים פוסט טראומטיות מנהלות חיים מתוך מצב חירום. את צריכה להסתיר את זה, לא לאפשר לעולם לדעת עד כמה קשה ומסובך. נשים רבות מצליחות להוציא בכל זאת לעולם, לעבודה, את העצמי המתפקד, המתוקתק, המאורגן, אבל קשה מאד להחזיק את הפיצול לאורך זמן. אז יהיו שיקרסו כל כמה זמן אל תקופות של דכאון וחוסר תפקוד אחרי תקופות של עבודה אינטנסיבית. יהיו שלא יצליחו לתפקד באופן יציב בגלל תסמינים פוסט טראומטיים כמו קשיים בשינה. ויהיו שיתקשו להחזיק מרחב עבודה שדורש אינטרקציות אישיות מורכבות שעלולות לעורר טריגרים טראומטיים. תחשבי שכל הזמן את במלחמה, וצריכה לצאת מהבית כאילו לא עברת כלום".
20 שנים של טעויות
כרמל (שם בדוי) נולדה לתוך המלחמה. אם להביא דימוי מפוסט טראומה גברית, הנפש שלה התפתחה בשוחות של מלחמת העולם הראשונה, הגוף היה פרוץ לכל מי שרצה לפגוע בו. היא גדלה בשכונה עבריינית קשה, מלאה פדופילים, שבה פגיעות בין ילדים לבין עצמם היו עניין שבשיגרה. לאמא שלה היה פיגור שכלי, ככל הנראה קשה ("היא היתה כמו עוד ילדה בבית, לא הבינה כלום"), ואביה, שחי והביא ארבעה ילדים עם אשה מפגרת, לא ממש התעניין בהם אחרי שיצאו לאוויר העולם. האחות הגדולה גידלה את הקטנים, נחושה לשמור עליהם מלהפוך לעבריינים, גם כשזה היה כרוך באלימות קשה שהיא עצמה הפעילה כלפיהם. ילדים אחרים במשפחה המורחבת נמסרו לאימוץ, וכרמל מבינה היום שרק בגלל שבשכונה שלהם שירותי הרווחה לא תפקדו, היא ואחיה, שחיו באותם תנאים ממש, הושארו בבית ובשכונה. "אצלנו כולם היו ככה", היא אומרת, "כנראה שאי אפשר היה להוציא את כל השכונה לאימוץ".
היום, בשנות ה-40 שלה ואחרי טיפול אינטנסיבי, היא מתחילה להיזכר. הדבר הראשון שעולה: "ילדה מלוכלכת, מוזנחת, שכולם מעליבים, משפילים, יורקים וצוחקים עליה, הילדים האחרים בעיקר. בלי אף מבוגר אחראי שיגן עלי. אף אחד לא אהב אותי. רציתי שיאהבו אותי. זה כנראה מה שגרם לכל הפגיעות, ממבוגרים, בעיקר בשכונה, ובהמשך החיים מילדים כמוני".
לא יהיו פה תיאורים של פגיעות מיניות. גם מי שלא ישב שעתיים מול כרמל וראה את תוצר החיים האכזריים שעברה, לא יזדקק להם כדי להבין איך מחריבים נפש של ילדה. בפעם היחידה שהיא מנסה להיזכר במשהו שקרה לה בגיל שבע או שמונה, כשעצרו אותה בחזרה מהספריה שני אחים, היא נתקעת ומבטה בוהה באוויר ועל פניה אפשר לראות את הפחד והכאב, איך תוך שנייה היא שוב שם, עוברת הכל מחדש. גם כשהועברה לפנימייה, ואז לעוד אחת ולקבוצה בקיבוץ, הפגיעות המיניות לא פסקו. לפני כמה שנים הלכה לפגישת מחזור של אחת הקבוצות שהיתה בהן, רק כדי לראות אם הבנים עוד זוכרים מה עשו לה, ולגלות שהיא שקופה עבורם כפי שהיתה אז.
"בפנימיה גם רוב הבנים היו פוגעים בי, כמעט על בסיס יומי", היא אומרת, "היה אחד בקבוצה שהיה הילד הכי חתיך וכולם היו עושים מה שהוא עושה. כשהוא היה עובר לידי הוא היה ממש נגעל ומשפיל אותי. אף פעם לא הבנתי: איך מצד אחד אתה נגעל ממני, כמעט מקיא, ומצד שני אם אתה תופס אותי לבד אתה מסוגל לעשות לי דברים כאלה. ותמיד באלימות, במיוחד אם אני מסרבת. אחרי שנים המטפלת הסבירה לי שהוא היה נגעל רק כדי להסתיר מה שהוא באמת עושה לי".
פגיעה על בסיס כמעט יומי צילום: יולי יצקביץ'
היא מעולם לא הצליחה לעבוד, עד שלפני שמונה שנים החליטה להפסיק להיתמך כלכלית ולצאת לעבוד. "עשיתי המון עבודות מזדמנות", היא מספרת, "יש לי הרבה מחסומים, הרגלים נפשיים שצריך לשנות כדי שאוכל לעבוד. אני צריכה עבודות מזדמנות כי ראיון עבודה אני לא יכולה לעבור. הביטחון העצמי נמוך מאד ואני מיד נכנסת לחרדות. אני גם לא סומכת על אף אחד, ולא על עצמי – שאהיה מספיק טובה. אני פוחדת מביקורת, ומלחיצים אותי במיוחד מקומות שיש בהם גברים. כל דבר קטן מפיל אותי, מחזיר אותי אחורה. יש לי קושי גדול עם כסף, לקבל כסף בשבילי זה כמו נדבה, דבר משפיל. אני גם לא מסתדרת עם כסף, גם לא ברמה של לשלם שכירות ולהחזיק בית. במשך שנים האשמתי את עצמי, שאני עצלנית, ולא הבנתי שיש קשר לזה ולפגיעות ולהתעללות ולהזנחה שעברתי בילדות. במשך שנים גם מחקתי את זה. לפני שלוש שנים הכל צץ".
היא הגיעה למרכז מנ"ע כדי לאחד יותר מעשרה תיקי הוצאה לפועל וחובות, שהגיעו כמעט לחצי מיליון שקלים. החובות המקוריים לא עברו את ה-10,000 שקלים. תמונה מבהילה של יותר מ-20 שנים של טעויות, הטעיות (כמו גבייה מחשבון שלא הוקפאה במשך עשור, למרות בקשתה), התעמרויות מימסדיות סרות טעם (העלאת שכירות בדיור הציבורי ליותר מ-2,000 שקלים והורדה רק אחרי חודשים אבודים), חובות קטנים שתפחו – ערב-רב של תקלות כלכליות שכמעט מוטטו אותה. היא נמצאת בתהליך של פשיטת רגל, שתביא לשמיטה סופית של החובות. אף אחד לא הרוויח מהסיפור הזה, אבל איש לא הפסיד כמוה.
היום היא חיה בדיור ציבורי, מטופלת נפשית בתוך הקהילה, רכשה מקצוע בתחום המחשבים (שהיא מפגינה בו כשרון), אבל ההצלחה הגדולה שלה היא ילדיה: היא הצליחה לגדל ילדים בתנאים הנפשיים והכלכליים הקשים הללו, לתת להם את המשאב היחיד שהיה לה – אהבה – והיום הם מתפקדים, בריאים ומצליחים בתחומם. אחרי שנים של מערכות יחסים כושלות, היא חיה בזוגיות טובה ומצליחה לאהוב גבר.
"החלטתי לא להתחיל מערכות יחסים עם גברים בתקופה הקרובה", אומרת יצקביץ', שמחפשת עכשיו משרה נוספת לשתיים שהיא עובדת בהן, כדי שתוכל להחזיר את החוב, "אחרי שנים שהיו לי חברים, אחרי פעמיים כמעט חתונה, אני מרגישה שבמצב כלכלי כמו שלי עדיף שכלום לא יתחיל. אני מתביישת במצב שלי. אין לי איך לבנות עתיד, אני מוגבלת כרגע, אסור לי לצאת מהארץ, אני שקועה בחובות, עד שלא אשקם את עצמי – החיים שלי יחכו. אני מאמינה שהפעם אצליח".
