"דיברנו עם מוקד 105, עם המשטרה, עם זק״א. הם כל פעם מחדש בשוק שהייתה עוד מסיבה״ – את הכותרת הזו פרסמנו בבוקר ה-9 באוקטובר, 48 שעות לתחילת הטבח לאחר עשרות שיחות עם בני משפחה מיואשים של צעירים שבילו במסיבה בעוטף עזה בערב ה-6 באוקטובר, אבל לא במסיבת הנובה. אז, ביממות הראשונות למלחמה, 48 שעות היו לא פחות מנצח, שלכל אורכו אף גוף רשמי או גוף תקשורת לא הסכים להפנים שהתקיימה מסיבת חברים מחתרתית – הפסיידאק.
סך הכל כ-80 חוגגים הגיעו לפסיידאק, שהתקיימה בשטח פתוח בין קיבוץ ניר עוז לקיבוץ נירים. הם התחילו להגיע בטפטופים החל מחצות, וב-2 בלילה המסיבה כבר העלתה הילוך. ב-06:29 בבוקר, עם תחילתה של מתקפת החמאס על יישובי העוטף, מצאו את עצמם גם 80 החוגגים בעיצומו של כאוס בפני עצמו: הרשויות לא ידעו על המסיבה, הנעדרים הלכו ונערמו, ומבלים שניסו לסייע לחבריהם נתקלו בלא מעט מחסומים.
כעת, כשנה אחרי אותו בוקר שחור, ״המקום הכי חם״ חוזר לניצולים, למשפחות הקורבנות, לצוות ההפקה ולכוחות הביטחון שהיו בפסיידאק, והתמונה שעולה ברורה יותר מתמיד: הכאוס המשיך להדהד חודשים לאחר מכן, הסיוע הגיע מאוחר מדי, וניצולים עדיין נאבקים במערכת – עד היום. זה מה שבאמת קרה במסיבה שהייתה ולא הייתה.
כשתומס עטר נערך להפקת ה״פסיידאק״ בימים שקדמו ל-7 באוקטובר, הוא לא יכול היה להעלות על דעתו כיצד המסיבה תסתיים. ״התחלנו לתכנן אותה כמה חודשים לפני״, הוא מספר בשיחה עם ״המקום הכי חם״. ״התחלנו להפיק את המסיבות בשנת 2018, ועשינו עשרות מהן. זה התחיל ממפגש חברים שהלך והתפתח. זו קהילה, וגם המסיבה האחרונה הייתה הכי משפחתית שיש. זה קהל שחוזר כמה פעמים, אנשים מכירים, יש קשרים זוגיים, משהו אחר״.
לדבריו, בשל גודל האירוע המצומצם, ומשום שלא הייתה מכירת כרטיסים או אלכוהול במקום, לא היה צורך באישורי משטרה לקיום המפגש. ״יש לי חברת ציוד לאירועים אז אני רק בא עם חברים ועם הציוד ואנחנו מרימים את האירוע בעצמנו״, הוא אומר. ״ב-2 בלילה כבר היה וויב והתחיל להתמלא. הייתה תאורה מגניבה ואווירה פצצה, היה כיף ונעים ומושלם. הכל הלך לפי התוכנית, ואז התחילה הזריחה. אחרי מסיבת לילה אתה רק רוצה לראות איפה אתה נמצא ומי האנשים שסביבך, וכל דקה עולה עוד קצת אור. אני תיקלטתי את הסט זריחה, ובשש וחצי ניגש אליי מישהו ואמר שיש התקפה מאסיבית של טילים. המוזיקה הייתה חזקה אז לא שמעתי את הירי, אבל כשסגרתי את המוזיקה הבנתי מה קורה. זה היה פחד אלוהים. היינו 3 קילומטר מעזה באזור שנחשב שטח פתוח, אז כיפת ברזל לא עבדה שם. הייתה כמות מטורפת של טילים בלי הפסקה, כל האדמה רעדה. אנשים התחילו להיכנס לפאניקה, ואף אחד לא ידע מה הדבר הנכון לעשות. אחרי כמה דקות אנשים כבר הבינו שזה לא רגיל, ואז אנשים מתחילים לקבל החלטות״.
״אנחנו מדברים עם מוקד 105, עם המשטרה, עם זק״א. הם כל פעם מחדש בשוק שהייתה עוד מסיבה״, אמרו לנו בני משפחה של צעירים שנחשבו אז נעדרים. מספר ימים אח״כ התברר שכולם נרצחו. סה״כ 17 נרצחים מבין כלל המבלים
״רוב האנשים רצו עם האינסטינקט של לברוח. אחרים השאירו את כל הציוד ולקחו את עצמם ואת מי שקרוב אליהם, עלו לאוטו והתחילו לנסוע. אני ובת הזוג שלי ניסינו לשכנע מבלים להישאר בשטח, כי חשבנו שמסוכן לנהוג, אבל לא ממש הלך לנו. בסוף נשארנו 25 אנשים בשטח, ובזמן שהתחלתי לקפל את הציוד התקשר אליי חבר שאמר שיש מחבלים על הכביש שזרקו עליו רימון. שם קיבלנו את הכאפה האמיתית והבנו שיש מחבלים. התחילו כותרות, ואז קיבלתי טלפון מעוד חבר שחורררו לו את האוטו. התקשרו אנשים שניצלו מהמוות, שכל האוטו שלהם מחורר, ואז שם ישר אמרתי לכולם שאנחנו נשארים בשטח בגלל המחבלים. התקשרנו למשטרה הסברנו את הסיטואציה, אבל הם היו בפאניקה ולא נכנסו לפרטים. הם אמרו ׳אוקיי, תשימו על שקט, תתחבאו, תשלחו מיקום ונשלח חילוץ׳. זה מה שעשינו. התפצלנו לשלוש קבוצות, מצאנו מחבוא, ונשכבנו שם עם מלא קוצים. חיכינו 11 שעות לחילוץ עם מחבלים שמקיפים אותנו. חוץ מלראות את המחבלים בעיניים זה הכי קרוב למוות שאפשר״.
או חטופים, או נרצחים
יואב משקין (דובק) גדל בקיבוץ נירים. בשנים האחרונות הוא נכנס לסצנת הטראנס הישראלית, והפך להיות חלק מרכזי גם מקהילת הפסיידאק. ״אני הגעתי כבר להקמות, סביב 12 בצהריים של יום שישי״, הוא מספר. ״ב-06:30 בבוקר של שבת הייתי בתוך הרחבה והתחלתי לשמוע רעשים. בין הרמקולים והמוזיקה התחלתי להבין מה קורה, ואני אומר בונא, יש פיצוצים. אמרתי לתומס שיכבה את המוזיקה, ואז אנחנו שמים לב שאנחנו מוקפים בערימות של טילים. אי אפשר לדעת אם הטיל יפול עליך או לא, אבל בכל השדה מסביב אני רואה רק נפילות ויירוטים. אני מהעוטף, ובחיים לא ראיתי או שמעתי משהו כל כך מטורף כמו אותו בוקר. ישר הבנו שמשהו חריג קורה פה, ישר״.
משקין התגורר באותם ימים בקיבוץ נירים הסמוך, אבל היה לו ברור שהביתה – הוא לא מתכוון לחזור. ״אני מכיר את הסיטואציות האלה, הייתי בזה שנים. לא היה לי כוח להיתקע בטילים״, הוא אומר. ״בשלב מסוים קיבלתי מידע שאסור לי לזוז ושאני צריך להתחבא, אז מצאנו תעלה באיזור של המסיבה, והתפללנו שהכל יהיה בסדר״.
גם משקין וגם עטר מספרים על 3 קבוצות של 8-10 מבלים שהסתתרו בשטח. מבלים רבים שניסו להימלט נרצחו על ידי מחבלי החמאס בכניסה ליישובים הסמוכים, אך גם ב-11 השעות בהם המתינו הקבוצות בשטח לחילוץ הם התכוננו לגרוע מכל. ״זה פחד אימים, פחד שאי אפשר להסביר״, אומר משקין. ״את מרגישה חסרת אונים, שאין שום לך חירות ושאם תופסים אותך אכלת אותה. או שנופל עלייך טיל או שמגיע אלייך מחבל, ומחבלים היו מכל כיוון בשטח. הם ידעו את כל הנתיבים, הגיעו לאוגדה שהייתה ממש באזור והקיפו אותה. הם עברו בכל השטח ממש קרוב אלינו, ולמזלנו לא ראו אותנו. אם הם היו רואים אותנו זה זהו. או חטופים או נרצחים״.
״את מרגישה חסרת אונים. או שנופל עלייך טיל או שמגיע אלייך מחבל, ומחבלים היו מכל כיוון״, אומר יואב משקין (דובק), שהיה בפסיידאק. ״אני כבר הבנתי שאם יש כמות כזו של מחבלים בקיבוצים, יהיו גם חטופים וערימות של הרוגים״
״הבנו שזה אירוע גדול שלא עלה על דעתנו שיכול לקרות, ואני כבר שיערתי שאנחנו הולכים לקבל אבידות גדולות מאנשים קרובים. האנשים האלה, החמאסניקים, האלה מחונכים להרוג אותנו. הם מתוכנתים לזה. הם רק רוצים לרצוח אותנו בצורה הכי מגעילה שיכולה להיות, אז אני כבר הבנתי שאם יש כמות כזו של מחבלים בקיבוצים, ביישובים ובכל מקום, היה לי ברור שיהיו גם חטופים וערימות של הרוגים״.
״בלגן, יריות, מלחמה״
במשך 11 שעות מורטות עצבים הסתתרו שלושת הקבוצות בשטח, כשסביבם מאות מחבלים תרים אחרי הקורבן הבא. בזמן הזה, קרובי משפחה של מבלים סיפרו למערכת ״המקום הכי חם״ כי במשטרה כלל לא הבינו שיש מסיבה נוספת בשטח, שעשרות ממבליה נעדרים או מחכים לחילוץ. את אותן היממות בדיוק העבירה הודיה פרץ, גם היא מקהילת הטראנס, בניסיון נואש לדווח למשטרה ולכוחות הביטחון על המסיבה הנוספת בעוטף, ניסיון שנתקל לדבריה – באוזניים ערלות.
״אני רוקדת טראנס מגיל 16 ומייחצנת מסיבות. יצרתי קהילה ושלחתי המון מבלים באותו ערב לנובה״, היא אומרת. ״אמא שלי הודיעה לי שהיא באה לעשות אצלי את החג. היא אמרה לי שאם אני הולכת לרקוד ביערות היא לא באה אליי יותר בחיים אז נשארתי בבית בתל אביב. בשש וחצי בבוקר התחלתי לשמוע זמזומים בטלפון שלי ועוד לא הבנתי בדיוק מה קורה. בשלב מסוים עניתי וחבר אמר לי ׳את לא מבינה מה קורה, בלגן, יריות, מלחמה׳. נכנסתי לקבוצות והבנתי שיש טרפת אחת גדולה. ראיתי שיש לי חברים חטופים. הבאתי לאמא שלי נשיקה בראש, אמרתי לה תתפללי, ויצאתי לכיוון המשטרה״.
״בגלל שזו הייתה מסיבה לא חוקית היה שם כאוס מטורף, אבל אני המשכתי להעביר נקודות ציון למשטרה וללהב 433, שהתעלמו ממני״, מספרת הודיה פרץ, מהראשונות שדיווחו למשטרה על המסיבה הנוספת בעוטף. ״בשלב מסוים אמרו לי שמי שלא יצר קשר עד שעה מסוימת – להתייחס אליו כלא-בחיים״
הודיה הגיעה למטה מחוז תל אביב של משטרת ישראל בתשע בבוקר, כשברשותה סרטונים, פניות של מבלים, נקודות חילוץ מדויקות ומסמכי אקסל עם פירוט שמי של כל המבלים בנובה. בזמן שהמידע מהשטח לא מפסיק לזרום אליה, מבינה הודיה שהיה אירוע נוסף בעוטף, הפסיידאק, ומנסה לגרום לכוחות הביטחון שבאזור להגיע גם אליו. ״היה שם כאוס. אף אחד לא הבין בכלל שיש עוד מסיבה״, היא אומרת. ״אני כבר מקבלת הכל בטלפון ואומרת להם שיש 10, 20, 30 חטופים. התחלתי להתקשר לאנשים, מדובק הגעתי לתומס, וככה הכל התגלגל. בגלל שזו הייתה מסיבה לא חוקית היה שם כאוס מטורף, אבל אני המשכתי להעביר נקודות ציון למשטרה וללהב 433, שהתעלמו ממני. הייתי שם מתשע בבוקר, העברתי מאות פניות, ובשלב מסוים אמרו לי שמי שלא יצר קשר עד שעה מסוימת – להתייחס אליו כלא-בחיים. הם טרדפו מידע שהיה על נעדרים שהיו יכולים לדעת יותר. אפשר היה לזהות יותר אנשים״.
רק להציל חיים
באותן שעות הוקפץ זאב אליצור (49), קצין אוכלוסיה במילואים של גדוד תבור בפיקוד העורף, לבאר שבע. במילואים הוא בונה תמונת מצב בשגרת חירום ומנהל את איסוף המידע כדי להבין מי לכוד איפה – תפקיד שהפך למרכזי מה-7 באוקטובר ואילך. אולם באותה שבת בבוקר, כמו רבים במדינת ישראל, גם אליצור התקשה להבין את גודל האירוע. ״עד 12:30 התנהלתי כאילו אני במבצע״, הוא מספר. ״שמעתי רדיו בדרך, אבל ממש לא הבנתי מה קורה. הבנתי שיש חדירה של מחבלים ודברים חמורים, אבל שיערתי שתכף יחסלו אותם. כשאני מתעסק עם נפילות של רקטות אני מתמקם בעירייה, שם יודעים מה קורה איפה ומבינים את הצרכים. הגעתי לבניין של עיריית באר שבע, ופתאום התחילו להגיע אוטובוסים של פליטים מהמסיבות. אלו היו שני אוטובוסים עם מבלים שנשפכו על הדשא. הם נראו בהלם ותחת השפעה, ופתאום הם ניגשים אליי ומתחילים לדווח על חטופים ולכודים. התחלתי לשאול עוד כמה אנשים, ואז הבנתי שיש אירוע ענק״.
באותם רגעים של חוסר ודאות, הצליח אליצור ליצור קשר עם פרץ, שהייתה כאמור באותן שעות בתחנת המשטרה. ״איכשהו, באמצעות קבוצת וואטסאפ, הבנתי שמישהי בתפקיד מקביל לשלי פגשה את הודיה בתחנת המשטרה. היא העבירה רשימות של כל מי שהזמין כרטיסים וכל מי שאישר הגעה, ובמקביל בשטח הגיעו עוד ועוד אנשים כהלומי רעם״, הוא נזכר. ״בשלב מסוים הגיע בחור בלי חולצה שאני זוכר במיוחד, שדיווח על חבר שלו, בר קופרשטיין, שעדיין נמצא בשבי החמאס. אז באמת נפל לי האסימון. אנשים התחילו להעביר לי גם סרטונים, ואז רק ניסיתי להשיג את הרשימות של האנשים. היה אמרגן אחד שלא יצר קשר, ודרך הודיה הגעתי לאמרגן אחר. הנחתי שזה עדין כי לא ידעתי מה מידת החוקיות של הפסיידאק, אבל אני מהצד שלי הקפדתי להגיד שזה לא מעניין אותי. רק רצינו להציל חיים״.
״לא ידעתי מה מידת החוקיות של הפסיידאק, אבל אני מהצד שלי הקפדתי להגיד שזה לא מעניין אותי. רק רצינו להציל חיים״, אומר זאב אליצור, קצין אוכלוסיה במילואים. ״בשלב מסוים הגיע בחור בלי חולצה שאני זוכר במיוחד. הוא דיווח על חבר שלו, בר קופרשטיין, שעדיין נמצא בשבי החמאס. אז באמת נפל לי האסימון״
יחידתו של אליצור התאמנה לאורך השנים לסייע בעיקר ב״אירועי הרס״ – אירוע שיש בו קריסה של מבנה בגודל בינוני אשר ממנו צריך לחלץ אנשים. באותן שעות מבין אליצור שעליו להתייחס לאירוע בעוטף כאירוע הרס – בסדר גודל אחר לחלוטין ממה שהוא הכיר עד אותו יום. ״היה קושי מאוד גדול כי היה צריך לעשות סדר בשמות ובאנשים, וכל הזמן אמרו לי שיש עוד ועוד אנשים בשטח. לקחתי כיסא, ישבתי באולם של העירייה, וניהלתי את הניסיון לייצר מנגנון. כל פעם הגיעו עוד אנשים שאמרו לי אני מכיר מישהו שם על שיח וכולי. כל מה שעשיתי בשעות הראשונות זה לנסות לסדר את הדברים. ככה נוצר קשר ביני לבין אנשים שחיפשו אנשים במסיבות, ואז אמרו לי שיש מסיבה קטנה ליד נירים. ביקשתי אישור לצאת לשם ולא קיבלתי, ועל זה המצפון שלי מייסר אותי עד היום. התעסקתי עם המסיבות רק כמה שעות, ואז חתמנו על נשק ויצאנו לבארי״.
עוד גופה
עשרות המבלים שנמלטו מהפסיידאק חולצו שעות ארוכות לאחר מכן, בעזרת עקשנות של מבלים נוספים שהצליחו לאתר את כוחות צה״ל בסביבה. משקין ועטר חולצו יחד, בשיירת מכוניות שהובילו כוחות צה״ל עד ליציאה מהשטח. ״היו רגעים שחשבתי שאני עומד למות, עד שהגיע הרכב עם החיילים ב-6 בערב״, עטר מספר. ״הם ליוו אותנו בשיירה, בדקו בקשר שאין סכנה, ואמרו ׳יאללה, תסעו לכיוון אופקים׳. אני לא אשכח את זה. כל הכביש היה מלא בגופות, מכוניות שרופות, הכל שבור מטנקים. רואים הכל, מלחמה. אני באותו זמן שכרתי דירה אבל הבית שלי לא היה ממוגן אז נסענו לאבא שלי, ליד רחובות. יום אחרי זה כבר התחלתי לקבל ערימות של טלפונים מהורים שחיפשו את הילדים שלהם במסיבה״.
״כשהצבא חילצו אותנו הם ליוו אותנו בשיירה, בדקו בקשר שאין סכנה, ואמרו ׳יאללה, תסעו לכיוון אופקים׳״, אומר עטר. ״כל הכביש היה מלא בגופות, מכוניות שרופות, הכל שבור מטנקים. רואים הכל, מלחמה. יום אחרי זה כבר התחלתי לקבל ערימות של טלפונים מהורים שחיפשו את הילדים שלהם במסיבה״
לדבריו חוסר הבהירות בימים שאחרי ה-7 באוקטובר בשילוב חוסר הבהירות בנוגע למסיבה, הוא שהוביל עשרות אם לא מאות אנשים לנסות לדלות כל פיסת מידע דרכו. ״אני הפכתי להיות איש הקשר שלהם, אבל הייתי מבולבל כמו כולם״, הוא אומר. ״הייתה מסיבה, אבל גם הייתי בסרט של ההורים, להבין איפה כל מי שנעדר מתחבא איפשהו. כל יום קיבלנו עוד כאפה שמצאו עוד גופה ועוד חבר. אנשים שהתקשרו אליי לא הבינו באיזה מסיבה הילדים שלהם היו, ולכולם אמרתי מה שאני יודע. ההורים היו בפאניקה, אבל הם רק ניסו לקבל תשובות. פנו אליי גם מהמשטרה ומ-433, וכולם היו בסתירה שהייתה מסיבה. עברו ימים ארוכים עד שהבינו מהפסיידאק שכל הנעדרים נרצחו, 17 בני אדם״.
מעדויות שהגיעו למערכת ״המקום הכי חם״ עולה כי גם כשהבינו שהייתה מסיבה נוספת בצד של מערכת הביטחון והמשטרה, גופי הטיפול דווקא התקשו להכיל את עשרות המבלים הנוספים שהיו זקוקים לסיוע מיידי. רוני (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), ביקשה לשוחח בעילום שם, שכן קרוב המשפחה שלה שניצל מהפסיידאק במצב נפשי רגיש. לדבריה, בימים שאחרי ה-7 באוקטובר היא מצאה את עצמה נאבקת בעמותות ובמרחבים המרפאים שקמו לניצולי המסיבות – שסרבו תחילה להכיר בחוגגים מאירוע הפסיידאק.
״פניתי לכל מיני ריטריטים ומרחבים מרפאים שהיו בזמנו, והם סרבו לטפל בו כי הוא לא היה בנובה״, אומרת רוני (שם בדוי), שקרוב המשפחה שלה ניצל מהפייסדאק. ״הם טענו שהם מטפלים רק בנפגעי הנובה, ובכלל לא הכירו או ידעו שהייתה עוד מסיבה״
״פניתי לכל מיני ריטריטים ומרחבים מרפאים שהיו בזמנו בחוות רונית, והם סרבו. הם טענו שהם מטפלים רק בנפגעי הנובה, והם בכלל לא הכירו או ידעו שהייתה עוד מסיבה״, היא מספרת. ״לקח המון זמן עד שהבינו שהיו 2 מסיבות, אמנם הפסיידאק הייתה קטנה יותר אבל גם משם אנשים ניצלו וברחו. לא משנה כמה אמרת שהייתה עוד מסיבה ואין הבדל, זה לא עזר. בשלב מסוים אמרתי שהוא ניצל מהנובה כי אנשים אטומים. הוא לא הצליח לקבל טיפול, ואת יכולה לדבר לקיר. גם מהצד של המדינה לקח זמן. עמותות סרבו לטפל או אמרו שהם עמוסים או כל מיני תירוצים כאלה ואחרים, ולקח זמן עד שהמסיבה עלתה לתודעה. המסיבה שאף אחד לא ידע עליה״.
המסיבה שלא הייתה
נדמה שאותה ״מסיבה שאף אחד לא ידע עליה״ הייתה הבסיס להתנהלות מורכבת מול ניצולי הפסיידאק וניצולי המסיבות בכלל, שמוצאים את עצמם עדיין נאבקים במערכת – עד ליום זה ממש. ״אני דרוך עד היום. אני שומע מישהו מדבר ערבית ואני ישר חושב שהוא מחבל״, אומר משקין. ״זו טראומה. אי אפשר להבין את גודל של הטראומה שספגנו. אנשים חושבים שאתה פשוט יכול לקום ולחזור לעבוד תוך כלום זמן אחר שכמעט הרגו אותך וראית את כולם מתים סביבך, אבל זו התמודדות מאוד קשה, ואני לא מבין למה כל כך מקשים עלינו. אני בקושי. קשה לי לדבר, קשה לי לפנות, ואני ממש צריך ליווי, שמישהו יגיד לי מה אני צריך לעשות. אנחנו לא פחות מניצולי שואה, ואני מרגיש שאני צריך דאגה לכל החיים״.
משקין ניסה לחזור לעבוד אחרי ה-7 באוקטובר, ללא הצלחה. אחרי מספר שבועות הוא פנה לביטוח לאומי על מנת להיות מוכר כנכה, וגם שם נתקל בקשיים רבים. ״לפני ה-7 עבדתי רגיל. הייתי עובד במסגריה, בשיפוצים בבנייה קלה, הייתי עושה הכל מהכל. עכשיו אני פשוט לא מסוגל. התהליך של הנכות היה תהליך ארוך וקשה. אמא שלי עזרה לי כי היה לי ממש קשה לדבר ולפנות. אנשים פונים אליך מגעיל, מתייחסים אליך לא יפה ולא נותנים לך עזרה, אז לא היה לי נעים לנסות בכלל. כשהלכתי לוועדה הרפואית הראשונה, שאלתי אותם איך אפשר לחזור ולהתקיים אחרי ה-7 באוקטובר, והפסיכיאטרית שהייתה שם אמרה לי ׳תתפלא שאפשר׳. יש לך מושג מה ראיתי? את יודעת מה זה ה-7 באוקטובר? בואי תיכנסי לנעלים שלי ותראי מה חוויתי ומה הרגשתי״.
״כשהלכתי לוועדה הרפואית הראשונה, שאלתי אותם איך אפשר לחזור ולהתקיים אחרי ה-7 באוקטובר, והפסיכיאטרית שהייתה שם אמרה לי ׳תתפלא שאפשר׳״, אומר משקין. ״יש לך מושג מה ראיתי? את יודעת מה זה ה-7 באוקטובר? בואי תיכנסי לנעלים שלי ותראי מה חוויתי ומה הרגשתי״
בסופה של אותה ועדה קיבל משקין 25 אחוזי נכות, שאחרי ערעור עלו ל-30, אך לדבריו – גם זה כמו טיפה בים. ״אני מקבל 1,300 שקל בחודש. אני לא יודע איך אני אמור להיות עם זה. אמא שלי קונה לי אוכל, בקטע כזה. אחרי שכל החיים עבדתי והמצב שלי לא טוב אז אני צריך שאמא שלי גם תשלם עליי? אני מרגיש כמו בצבא, שהייתי מקבל 700 שקל ואמא שלי שילמה את השאר״, הוא אומר. ״היום, שנה אחרי, אני יכול להגיד לך שחברים שלי לא יחזרו, אבל המשאלה הכי גדולה שלי זה שיוציאו משם את החטופים. זה הדבר שהכי כואב לי ואי אפשר להמשיך הלאה עם זה. אי אפשר לסגור את המעגל אם הם לא בבית. אני יודע שמה שהם חווים שם זה גיהנום מטורף. הם שנה שם וזה מרגיש להם כמו 10, אז זו המשאלה הכי גדולה שלי. אני לא יודע איך, אבל אני רק יודע שחייבים להוציא אותם משם. בא לי לרוץ ולעזור להם בעצמי, אבל אני פשוט לא יכול״.
שורדי הפסיידאק מרגישים שהופקרו, המשפחות אובדות עצות, וחיים שלמים נחצו לשניים – לפני, ואחרי. פשוטו כמשמעו. אותו שבר עולה מזעקות חוזרות ונשנות ברשתות החברתיות, בוועדות בכנסת ובכל מפגש של הניצולים עם ״המערכת״, שממשיכה להפגין אטימות מעוררת תמיהה