זו לא היתה החלטה מובנת מאליה. אנחנו עוסקות כבר שלוש שנים בעיתונות חברתית, בשאלות של זהות, הפריפריה היא המרכז שלנו, עבודה ברמה הכי מקומית שיש – מה לנו ולאמריקה?
החלטנו לצאת למסע הזה מכמה סיבות. הסיבה הכי פשוטה לטפס על הר היא כי הוא שם, ובמקרה הזה – כי הוא שם ולנו יש מטפסת הרים: טל שניידר, עיתונאית אמיתית וחברה אמיתית, כתבת פוליטית ושחקנית נשמה, מומחית לפוליטיקה אמריקאית, שאי אפשר להחזיק אותה בבית כשקורים דברים גדולים. אחרי שהיתה שם בסיבוב הראשון היה ברור שהיא חוזרת להמשיך לספר את הסיפור הזה.
הסיבה השניה היא שהעולם בסכנה. דונלד טראמפ, בדומה לעוד כמה מנהיגים בני זמננו (בלי שמות!), מצליח לנצל בתבונה את חולשותיה של הדמוקרטיה המערבית, את המיאוס של הציבור מהפוליטיקה ומהמציאות – ומציע לעמו תחליף, הזייה גרועה של בריחה מהמציאות הזו. מנהיגים מסוגו הם סוחרי קראק פוליטיים: יש להם סמים גרועים, זולים וממכרים. הם הצליחו לזקק את המציאות לתמצית פחדיה, והם נותנים אותם לכל מי שמבקש. לא שמי שהיו לפניהם לא נכשלו במשימתם לתת לאנשים תקווה ויציבות – אבל הריאקציה הזאת מאיימת עכשיו על הכל. גם עלינו.
מצד שני, וזו הסיבה השלישית, תחשבו על האפשרות שהילרי קלינטון מנצחת. לא שזה איזה חלום מלהיב, כולנו יודעים היטב מי היא ומה היא מייצגת (את הכסף הגדול של אמריקה), אבל נגיד שהיא תהיה הנשיאה למשך 8 שנים. זה אומר שבעוד 8 שנים יהיו צעירים בני 16 שגדלו בעולם שמנהיגיו הם נשיא שחור ונשיאה אישה. אמריקה תהיה המעצמה ששברה את כלוב הזכוכית של עצמה, אולי של כולנו. ילד שחור ידע שהוא יכול להגיע הכי רחוק שאפשר, וכמוהו כל ילדה. אנחנו מדברים על מדינה שלפני פחות מ-100 שנה לא נתנה זכות הצבעה לנשים, ולפני 50 שנה אסור היה לשחורים לשתות מברזיה של לבנים. מה העולם צריך יותר מזה? לא חרדה ממוסלמים ומקסיקנים, זה בטוח. האפשרות לחזור לזרועות הגבר הלבן העשיר תמיד תהיה שם, אבל בפעם הראשונה בהיסטוריה – זו תהיה רק אפשרות.
ויש את העניין העמוק שלנו בדמוקרטיה ובהתנהלותה, את הסיפורים הבלתי אפשריים שאמריקה מייצרת, ואת התשוקה שלנו לספר סיפורים אחרת, כמו שנכון בעינינו, ששניידר ואמריקה יכולות לספק, ולו לרגע.
בקיצור, לא היתה ברירה. הבנו שיוצאים לדרך. השאלה היתה רק איך.
(כמעט) מאה מילים של שקיפות:
המימון לפרויקט "המקום הכי חם באמריקה" מגיע ברובו משלוש תומכות עיקריות:
- מקאן ואלי, שמנוהל על ידי שלוש נשים: מיכל רומי, הדר גור-אריה וחנה רדו, מייסדת סופרסונאס.
- פלייבאז, סטארטאפ ישראלי עם הצלחה עולמית, יצרן פורמטים מעולים, בראשות המייסד והמנכ"ל שאול אולמרט, ובתמיכה תכנית צמודה של יעל שפריר וחולית בלאו.
- אלה אלקלעי.
- בנוסף קיבלנו תמיכה בציוד לנסיעה מ"פוטו שוורץ" בירושלים.
ידידי המקום והפלוג:
- עודד קרמר, המנוע והנשמה של הפרויקט.
- ברוך שמילוביץ', שפרורי המחשבה הבהירה שלו מפוזרים בטקסט הזה.
- יובל אצילי, צלם, עשה את עבודת ההכנה הויזואלית למבצע.
- מרב דרזי מאירי, המאפרת שהכינה אותנו לצילומים.
- ולא פחות חשובים, אתן ואתם: קיבלנו כמויות של תמיכה ופרגון ברשתות, כולל עזרה ממשית בציוד לפרויקט הצילום שלקראת הנסיעה.
צוות המקום הכי חם באמריקה:
- אירית דולב – עורכת ראשית
- טל שניידר – כתבת ראשית, מדווחת מארה"ב
- עינת פישביין – גיוס ורעיונות
- ליוי וינטר – אחראית תוכן ומדיה
- רוני גרוס – עורכת משנה
- קרן שמש – הפקה
- חיים הר-זהב – פלוגה מסייעת
מתי כל זה קורה?
הועידה הרפובליקאית תתקיים בין ה-18/7- 21/7, בקליבלנד, אוהיו.
הועידה הדמוקרטית תתקיים מה-25/7 עד ה-28/7 בפילדלפיה, פנסילבניה.
שניידר תנדוד ביניהן, ובדרך צפויות לה עוד כמה תחנות מפתיעות.
אתם תצפו לדיווח לוהט כל בוקר, לפרויקט צילומים מיוחד, לשיחות סקייפ לעת ערב, למשחקים ושאלונים מדליקים (התוכן שלנו, הפורמטים של פלייבאז) ולעוד הרבה בונוסים. העדכונים יגיעו באופן שוטף באתר ויופצו דרך עמודי הפייסבוק של המקום ושל טל שניידר, בטוויטר המקום ושניידר, בקבוצות הווטסאפ של שניידר ושל המקום (זה הזמן להירשם לעדכונים חינם), באוויר, בים וביבשה (יש לנו יונים טריאתלוניסטיות).
תרגישו חופשי להעיר, להציע, לבקש תכנים שחסרים לכם, וכמובן להפיץ אותנו, שכולם יראו.
זהו פרויקט ראשון מסוגו של שיתוף פעולה בין גופי תקשורת עצמאיים בישראל, ולכן יש הזדמנות להיות חלק ממנו, לתרום להצלחה ולאפשר עוד כאלה. אתם, ולא אף אחד אחר, יכולים לתת חיים לעיתונות עצמאית. אפשר לתמוך בפרויקט בעמוד של טל שניידר או בעמוד של המקום, לציין שזה עבור "המקום הכי חם באמריקה", או פשוט לתרום כדי לעזור לנו להמשיך להתקיים.
זכרו – זו דרך ארוכה. לא נוכל לעשות אותה לבד.
קוראים לי טל ואני מכורה
טל שניידר
התמכרויות ניתנות לעיתים לזיהוי חיצוני. אדם מכור לסמים, להימורים, לאלכוהול או לסקס, ומכריו וסביבתו יודעים ומזהים זאת בפניו, בגופו, במצבו הנפשי או הכלכלי. אני מכורה לפוליטיקה אמריקאית, ואנשים לא היו לגמרי מודעים לכך.
הפילו אותי לשם שבע שנים וחצי כתושבת מרילנד, חמש מתוכן כעיתונאית המסקרת את הפוליטיקה האמריקאית עבור המדיום הישן (הפרינט). החיים באמריקה, ההיכרות עם אמריקאים ועם השיטה הפוליטית, שיחות עם שכנים, בוחרים, חברים, פעילים – הפכו את מצבי לבלתי הפיך. סוכר? גלוטן? עונה חדשה של "בית הקלפים"? לא לא. זו פוליטיקה אמריקאית שמדגדגת לי בקצות העצבים במוח. מספיק לי לשמוע על סקר חדש, מועמד מרתק, ויכוחים בקונגרס, כדי להזיל ריר.
לפני כמה שנים, כאשר איל, הילדים ואני עזבנו את ארה״ב וחזרנו לישראל, אמרתי לו שיותר מכל כואב לי הריחוק מהפוליטיקה האמריקאית. "מה אני אעשה?", שאלתי, ואיל אמר: "אל תדאגי, אם תתמידי, תמיד תוכלי לעלות על מטוס ולבוא שוב". תמיד יהיו עימותים, פריימריז, ועידות, ובקצה – יום בחירות.
והנה, אני בדרך. פעם שניה בחצי השנה האחרונה, אחרי כיסוי התחלתי של הפריימריז בפברואר השנה. כמכורה ותיקה, תחזיקו לי אצבעות שזו לא תהיה הנסיעה האחרונה לשנת 2016. אצטרך להרגיע את הקריז שלי שוב, אי שם סביב נובמבר.
אבל אתם כאן לא כדי להבין מה הבעיות שלי, אלא למה. מה כל כך מושך במיליוני אנשים עם דגלונים אדומים וכחולים ונהרות של קונפטי?
קודם כל, גם אתן לא הייתן נשארות אדישות. בגלל שאצל האמריקאים הכל בגדול, גם הכסף ומימון הבחירות הוא חסר תקדים. שחיתויות ענק, הון ענק של טייקונים, תורמים קטנים במאסות בלתי נתפשות. יש ניגודים, סתירות, דמויות ענקיות מן החיים – כל מה שסיפור עלילתי צריך.
והנה הסיפור האמיתי: יש קסם ביציבות הדמוקרטית האמריקאית שמרתק אותי. המדינה הגדולה, החשובה והמסובכת הזו היא הדמוקרטיה המשפיעה ביותר. החוקה האמריקאית היא חומר קריאה חשוב, בכל נקודה על הגלובוס שלנו. הבזיונות של התקשורת שלהם מלמדים את העיתונאים בכל העולם מה לעשות ומה לא. הויכוחים הפוליטיים של אזרחי ארה״ב, גם אם נראים רדודים דרך הפילטרים של כלי התקשורת, הם למעשה אידיאולוגיים, שורשיים.
אפילו עם הקרקס הגדול של טראמפ, והיותה של מערכת הבחירות הזו חסרת תקדים ברדידותה, ברעש, ובהשלכות העצומות על העולם הרחב, אני אוהבת את המסגרת היציבה של אמריקה: יש התחלה (פריימריז), אמצע (ועידות) וסוף (יום בחירות). לסיפור האמריקאי יש כללים ידועים הנשמרים (לרוב) באדיקות, כמו העימותים שיבואו עלינו לטובה בסוף ספטמבר. יש לאמריקאים אילתורים וחידושים, כמו חשבון הטוויטר של טראמפ, אבל גם שם נכנס בסוף המועמד לנתיב שנקבע הרבה לפניו. יהיה מרהיב לראות מועמד פרוע כמו טראמפ מתיישר ברגע האמת.
המפה הפוליטית של אמריקה נעה במסלול שתוכנן מראש. דורות של בוחרים, עסקנים, מתפקדים, יועצים ומומחים רוקדים כלהקת דגיגוני מים מתואמת. מדי פעם ראש חץ הדגיגונים לוקח כיוון, והלהקה מהססת לחלקיק שניה ומיד אחריו. הדגיגונים משנים צורה, מבצעים ריקוד ימי, אך לעולם אינם מתפזרים. הם שותים את מי הים, ויוצרים לעצמם צורה חדשה, מפת אלקטורים יפה וצבעונית.
יכול להיות שההתמכרות שלי היא ביטוי לצורך ביציבות ומוכרות, אלמנט עיתונאי שלא הצלחתי לחוש בשנים שאני מסקרת פוליטיקה ישראלית. הכלל הבסיסי של עיתונאים בישראל הוא מוכנות תמידית לסדר אירועים לא צפוי. מעגל חדשותי מבולגן, בלתי נודע, בלתי ניתן לתכנון. זה הסם של העמיתים שלי פה.
בארה״ב, אפילו כשטראמפ במשוואה, ההתמכרות היא לערכים הדמוקרטיים הברורים העומדים בבסיס הכל. אני חושבת שגם לישראלים מגיע לשמוע עוד על דמוקרטיה יציבה, סדורה, מפותחת, ואמריקה היא כל הדברים הללו עבורי.
במסע התמידי שלי לשם מצאתי שותפות חדשות, ספקיות סם לוריד: החברות מהמקום הכי חם בגיהנום הצטרפו כדי לאפשר לי לנסוע, וכדי שיחד נוכל לספר את הסיפור. והנה, אני שוב בדרך לממש את ההתמכרות, לדווח, לראות, לשאול, ללמוד, לספוג את אמריקה ברגעים המכוננים שלה. כל ממ, גיף, שידור חי, פייס, טוויטר, סטטוס, פוסט בבלוג שלי או ריכוז הפוסטים ב׳המקום׳, כל שיחת סקייפ, רדיו עם כלי תקשורת של פעם או שידור חי, כולם יאפשרו לי להדביק את כולכם בדיבוק שלי.
כל מה שיתפתח ויקרה, יאפשר לי להתמלא במה שחסר כאן כל כך, ולהשיב לשאלה הגדולה שמרחפת מעל המסע הזה: אמריקה האהובה, בעלת העקרונות היפים, האם גם אחרי הסיבוב הזה תהיי כמו תמיד, דמוקרטיה נערצת שמציבה מראה יציבה לעולם המערבי?