איור: אסיה אייזנשטיין
דרליה הייז-סינגלטון בת 44, מתגוררת בשכונת פורט גרין בברוקלין, ניו יורק. נשואה לג'ו, אמא לג'וזף (7)
בשנה וחצי האחרונות, עם הקמפיין הגזעני של טראמפ וההיענות העצומה אליו, ועם הצטברות הדיווחים והצילומים בלייב מירי משטרתי בשחורים, אני כבר לא יכולה יותר. אני מסתכלת על ג'וזף – שכבר עכשיו מאד גבוה ונראה מבוגר מגילו האמיתי – ואני נמלאת פחד. הילד שלי הולך להיות גבר שחור גבוה ובולט, שרק הנוכחות שלו יכולה להפחיד לבנים, אפילו בלי שהוא יעשה שום דבר. עוד כמה שנים הוא יהיה בתיכון ואני כבר לא אוכל לקחת אותו לכל מקום בעצמי. הוא פשוט יהיה בחוץ, בעולם, ואני יודעת שאני לא אנשום כל פעם, עד שאראה אותו שוב בדלת.
"מה?! לא יכולנו להצביע? מה?! היינו עבדים?!". משפחת הייז-סינגלטון
הרגע בו חמסתי לבני את התמימות
כשג'וזף היה בן ארבע, הוא שאל אותי מי זה מרטין לות'ר קינג הזה שלכבוד יום ההולדת שלו יש חופש מהגן. אמרתי לעצמי, אוי לא. הנה זה בא. הרגע שבו אני חומסת לו את התמימות. הוא בכלל לא ידע שיש עניין, ועכשיו אני צריכה ליידע אותו על עבדות, על זה שלא יכולנו להצביע, שלא יכולנו לשבת באוטובוס עם לבנים או לשתות מאותן ברזיות. הסתכלתי לתוך העיניים שלו וידעתי שהמידע הזה שאני חייבת לספק לו הולך לשנות אותו באופן בלתי הפיך.
הרגשתי שאני לא יכולה לספר הכל בבת אחת, שאני לא מוכנה. לא רציתי לפוצץ לו את הבועה, אבל הוא שאל, והוא ילד מאד סקרן וחקרני וכל תשובה שלי גררה עוד שאלות מצדו, וזה לא נגמר. הוא פשוט היה בשוק, "מה?! לא יכולנו להצביע? מה?! היינו עבדים?!", והיה לו מבט של "מה לעזאזל קורה פה?". בגיל ארבע הוא כבר הבין שבעולם הזה אתה נשפט לפי המראה שלך. ואם אתה חום, אתה נשפט לרוב בחומרה רבה ובחוסר הוגנות. בגיל ארבע.
איפה יש אנשים לבנים?
בהתחלה ג'וזף בכלל לא הבין מה זה אנשים לבנים. הוא חשב שמדובר באמת בצבע לבן ושאל איפה יש אנשים כאלה. הייתי צריכה להגיד לו, "יש לך בכיתה ילדים לבנים, חלק מהחברים של אמא ואבא לבנים. אתה רואה אותם ברחוב". הוא היה מופתע. הוא פשוט חשב שכולם אותו דבר, רק בכל מיני גוונים של חום.
פעם, כשג'וזף היה בערך בן שלוש, היינו במסעדה, ולמלצרית שלנו היה עור כהה מאוד. ג'וזף אמר לי "תראי כמה שהיא כהה". עניתי לו "אני רואה! נכון שזה נורא יפה? תראה איזה גוון כהה ועמוק ועשיר יש לעור שלה" והוא התלהב, "כן, נכון, את צודקת!". וכשהיא ניגשה אלינו לשולחן הוא אמר לה "אני חושב שאת נורא יפה" והיא היתה בהלם, היו לה דמעות בעיניים והיא נורא התרגשה והודתה לג'וזף. היה ברור שהיא לא רגילה לשמוע כמה היא יפה.
שיאהב את העור החום שלו, ולא ירצה להיות בהיר יותר. משפחת הייז-סינגלטון
בהרבה תרבויות, לא רק האמריקאית, ככל שהעור בהיר יותר והשיער חלק יותר, זה נחשב יפה יותר. לכן תמיד היה לי חשוב שג'וזף יעריך את עצמו ואת הצבע שלו ותמיד – מאז שהוא תינוק, כשהייתי עושה לו אמבטיה – הייתי מקפידה לעצור במיוחד ולהתפעל: "וואו, תראה כמה שאתה יפה. כמה יפה העור שלך, כמה יפים התלתלים המקורזלים שלך". הקפדתי להעצים אותו בעיני עצמו. שיאהב את העור החום שלו, ולא ירצה להיות בהיר יותר רק בגלל שהוא בחברה של לבנים. ברור לי שהחברה תפציץ אותו במסר – חצי סמוי – הפוך לגמרי. בפרסומות, למשל, הוא ייתקל באידיאל יופי שונה וכדאי שתהיה לו תפיסה חזקה שלא תושפע מהסביבה. אני לא רוצה שהוא יתחיל לפקפק בעצמו ויחשוב "אני באמת כזה כמו שאומרים? האם משהו בי לא בסדר?", אני רוצה שהוא יהיה בטוח ויידע בוודאות שהוא שווה ושיהיה לו ביטחון מלא במי שהוא.
אני חייבת תמיד להעצים אותו ואת הדימוי שלו בעיני עצמו כי הוא לא גבר לבן. הוא ילד שחור, שיגדל להיות גבר שחור במדינה הזאת, וזאת עמדת מוצא של נחיתות. אני פמיניסטית אבל חוסכת לו את שיחות המגדר וההעצמה הנשית, כי אני מרגישה שהוא לעולם לא יהיה הגבר הלבן הפריבילגי שהוא הסמל של דיכוי הנשים. בחברה שלנו, אפילו נשים שחורות במצב יותר בטוח ממנו, כגבר שחור. מנשים שחורות לא מפחדים ולא שמים אותן על הכוונת כמו שעושים לגברים שחורים.
ילד שחור הוא לא ילד לבן
בשכונה שלנו מעולם לא נתקלתי בגילויי גזענות כלפי ג'וזף, אבל אני חושבת שזה גם בגלל שג'וזף הוא ילד טוב ושקט שמתנהג בצורה מושלמת. אם היתה לו איזושהי בעיה התנהגותית, ולו הקלה ביותר, הוא לא היה זוכה לתגובה עדינה ומלטפת כמו שחברים לבנים לכיתה שלו מקבלים, גם מהורים אחרים וגם מהנהלת בית הספר. אם ג'וזף היה מתנהג כמו אחד החברים הלבנים שלו – ילד פרוע מאוד שמרביץ ומתחצף ולא מקשיב –הוא היה מיד מסומן ומתוייג ומנודה, פשוט כי זה מאשש איזו דעה קדומה וגזענות שהתחבאו שם כל הזמן ויוצאות בנסיבות כאלה, אפילו בסביבה הכי ליברלית לכאורה. אני לא מדמיינת: מחקר של משרד החינוך האמריקאי גילה שבתי ספר מענישים בחומרה רבה יותר ילדים שחורים מאשר ילדים לבנים.
אמרתי לג'וזף מגיל מאוד צעיר בצורה מאוד מפורשת: יש הרבה דברים שאתה לא תוכל לעשות או להגיד כמו החברים הלבנים שלך כי עליך יסתכלו אחרת וישפטו אותך בחומרה רבה יותר. אתה חייב להיות מושלם, כי אם תעשה או תגיד משהו פחות מזה, יתייגו אותך בתוויות הקלאסיות של גבר שחור ואלים, לא סתם ילד שובב. במדינה הזאת ילדים לבנים עושים טעויות וסולחים להם, אבל לך זה עלול לעלות בחיים. אם אתם משחקים ברחוב, ואתה הכי גבוה והכי כהה מכולם, זה לא רעיון חכם כל כך לרוץ עם הקפוצ'ון על הראש. או רובי צעצוע – ילדים לבנים יכולים לשחק בזה ברחוב ואתה לא, כי ילד שחור בן 12 ששיחק ברובה צעצוע נורה למוות על ידי השוטרים ואף אחד אפילו לא הועמד לדין.
הוא לא מרגיש חסר אונים ופאסיבי מול מציאות שרירותית. ג'וזף וג'ו
אתה תצטרך לעבוד קשה יותר מהחברים שלך כדי להגיע לאותו מקום. הם יכולים להיות טובים – אבל אתה חייב להיות מעולה. הרי אם אובמה היה גומר את הקולג' עם הציונים הנמוכים שג'ורג' בוש גמר איתם – הוא בחיים לא היה נבחר לנשיא. גבר שחור חייב להיות פי עשר יותר טוב רק כדי להגיע לאותו מקום של המתחרה הלבן שלו.
נכון שרוב ההורים לא מנהלים את השיחות האלה עם ילדיהם בני השש והשבע, בטח לא הורים לבנים, פשוט כי הם לא צריכים. חשוב לי שג'וזף יהיה ילד שמח ומאושר, אבל אני לא רוצה לשמור אותו בבועה מנותקת מהעולם. ועד כמה שזה עצוב לי שאני צריכה לנהל איתו את השיחות האלה, זה העולם שהוא חי בו ואני רוצה לצייד אותו בצורה הטובה ביותר להתמודד עם עולם שיהיה מלא דעות קדומות לגביו.
אני לא מרגישה שזה מפחיד אותו, דווקא כי אנחנו מדברים על זה ומפרקים את זה. אז אמנם הוא מפוכח יחסית לילד בגילו, אבל הוא גם מבין שיש לו קול ושהוא יכול לתרום לעולם בדרכו. למשל בקיץ האחרון שהשתתפנו בצעדה של Black Lives Matter ג'וזף עלה ודיבר מול הקהל, כך שהוא לא מרגיש חסר אונים ופאסיבי מול מציאות שרירותית. הוא יודע שיש לו כוח ועוצמה ודברים שהוא יכול לעשות, וזה מסר שמאוד חשוב לי להעביר לו.
מהעבדות ועד טראמפ
אני מאמינה שהשנאה שפרצה לפני השטח כשאובמה נבחר היא זאת שהביאה לנו את טראמפ, עם סיסמאות כמו "להפוך שוב את הבית הלבן ללבן" ופריחה מחודשת של הקו קלוקס קלאן בדרום. מיד אחרי שהוא נבחר התפרצה אלימות איומה כלפי מיעוטים בגלל שהבחירה שלו נתנה תוקף להתנהגות כזאת. הקמפיין שהוא ניהל, הדברים הגזעניים והמפלגים שהוא אמר נתנו אישור וקול לגזענות, אפילו מעין גאווה להציג ברבים את הגזענות והדעות הקדומות. וזה רק הולך להתדרדר במהלך הנשיאות שלו. הנזק בבחירה של טראמפ כל כך עמוק ומהותי שאין לי מושג איך יתבצע תיקון, אם בכלל.
מצד אחד זה מדהים ובלתי נתפס שטראמפ נבחר, ומצד שני זה נותן מושג מאוד ברור ומבעית על איפה אנחנו חיים. הנה זה, מול עינינו, בכל תפארתו הכתומה, מתיישב היטב עם ההיסטוריה הבכלל לא רחוקה של המדינה הזאת. ואפילו לא צריך להרחיק עד ימי העבדות: הלינצ'ים, חוקי ג'ים קרואו, ההפרדה, האיסור על נישואים בין שחורים ללבנים בוטל לפני חמישים שנה בסך הכל. זה לא פרה היסטורי, זו מציאות שאמא שלי חייתה כילדה בדרום ארה"ב.
כששידרו בטלויזיה את הסדרה שורשים הייתי ילדה בבית הספר היסודי, אבל אני זוכרת היטב איך כבר למחרת השידור הראשון האקלים השתנה. בבית הספר היתה תחושה אחרת באוויר, ילדים שחורים הסתכלו פתאום אחרת על ילדים לבנים. היה פתאום מין כעס שלא היה שם קודם, איזה זעם שהיה תוצאה של העיניים שלנו שנפקחו לפתע. ילדים לבנים פתאום הרגישו קצת מבוכה או אשמה, היה מתח ממשי באוויר. כי עם הדור שלי לא דיברו על העבדות באופן מעמיק, כל מה שידענו זה מהמעט שהיה בספרי הלימוד שלנו. היו עבדים והם שוחררו, סוף טוב הכל טוב, כמו אגדת ילדים. מי שבאמת רצה לדעת ולהעמיק היה צריך ללמוד במיוחד על ההיסטוריה האפרו-אמריקאית, כי אז זה לא היה חלק מהלימודים על ההיסטוריה האמריקאית.
אני התעניינתי אז למדתי, למשל, שתינוקות שחורים של עבדים שימשו כפתיונות לתנינים. אני זוכרת את הרגע שגיליתי את זה, לא יכולתי לדבר בכלל. ולא הצלחתי לגמור אף ספר של טוני מוריסון מרוב שהם קשים ומלאים בפרטים איומים ונוראים. חמדת… זה היה יותר מדי בשבילי. יש את הסצינה שהגיבורה חושבת שהלבנים חוזרים לתפוס אותה, והיא שוחטת את התינוקת שלה כדי שהלבנים לא יעשו את זה. וחשבתי "זו יכולה הייתה להיות אני". והייתי מדמיינת איך זה להיות שבויה ככה עם הילד שלך במכירה פומבית ומישהו לוקח לי את ג'וזף בגיל ארבע, קונה אותו מהאדון שלי ויותר אני לא אראה אותו. הייתי מעדיפה שהוא ימות מאשר יילך לקראת גורל לא ידוע. לחיות בלי לדעת איפה הילד שלך ומה עובר עליו ובלי להיות מסוגלת להציל אותו, זה הגיהנום. זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאמא. אני פשוט לא מסוגלת לתפוס את העובדה שכל כך הרבה אימהות חיו את הסיוט הזה.
יש המון כאב בין דורי לא מעובד עדיין מתקופת העבדות, אלה משקעים רגשיים כבדים שלא נעלמים כל כך מהר ובארצות הברית זה בכלל לא מוכר ולא זוכה להתייחסות הראויה.
עדיין לא כולם שווים
אנשים מדברים על הגזענות נגד שחורים כאילו זה נחלת העבר, כאילו "יאללה, צאו מזה, תתקדמו. תמשיכו הלאה, תפסיקו להשתמש בעבר בתור תירוץ". תתגברו? אתם צוחקים עלי? עד לפני ממש לא הרבה זמן היה אסור לי להיות בעלים של נכסים, לצבור רכוש, להתחתן עם מי שאני רוצה, להצביע. אין לנו הון משפחתי שירשנו מדור לדור כי עד ממש לא מזמן בכלל לא נחשבנו לבני אדם. והעושר שעבר אליכם במשך דורות ואפשר לכם להיות מי שאתם עכשיו נתפס כמשהו מובן מאליו. והניסיון לצייר איזה קו שרירותי שממנו והלאה כולם שווים והגורל של כל אחד תלוי רק בבחירות שלו ובמעשים שלו – זה פשוט לא נכון.
איך בדיוק אתם מצפים שאנחנו – אחרי שתקעו אותנו בפרוייקטים של דיור ציבורי ובבתי כלא מופרטים – נתקדם? אם בתי הכלא פועלים כמו עסקים פרטיים, כל אסיר הוא שורת רווח ויש תמריץ לעצור אותנו כדי להחזיק את העסק? אז בשכונות השחורות ילדים גדלים בלי אבות ונוצר מעגל קסמים של מצוקה והנצחת פערים. ואז באים ומצקצקים "אח, האנשים האלה, הם פשוט לא מסוגלים להתאפס על עצמם". זאת אמריקה.
וכשיש אפליה מתקנת, שנוצרה כדי לתקן משהו שבאמת דרש תיקון – אנשים מתלוננים שזה לא פייר, שצריך להתקבל לעבודה וללימודים בזכות, ולא בחסד. אתם באמת רוצים לדבר על זכויות? אתם ירשתם מדורי דורות את כל הזכויות שלכם והזכאויות שלכם.
האפליה והגזענות נמשכות עד היום. אפילו כאן בניו יורק, דברים קטנים שכבר רגילים אליהם כחלק מהחיים. למשל כשג'ו ואני מנסים לעצור מונית, אף אחד לא עוצר לגבר שחור גבוה. אחרי כמה זמן הוא תמיד לוקח צעד אחורה כדי שלא יראו אותו ואז כשרואים רק אותי ישר עוצרים, הוא בא ואנחנו נכנסים ביחד ואני אומרת לנהג לאן לנסוע, לא הוא ולא אנחנו עושים מזה ענין מיוחד.
או בעבודה, אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה אחרי שדיברו איתי בטלפון: "וואו, את מדברת כל כך טוב! וואו, כשדיברתי איתך בטלפון לא היה לי מושג שאת בעצם שחורה! וואו, את כל כך יפה, עם מה את מעורבת? לא יכול להיות שאת שחורה לגמרי". אני תמיד בשוק מהאנשים האלה ומאיך שהם מאמינים שלהגיד לי שאני נראית רק חצי שחורה יתפרש אצלי כמחמאה, כי ברור להם שלהיות שחור זה נורא ואיום והם פשוט מניחים שזה ברור גם לי. לא נראה לי שהם אפילו עוצרים לחשוב על זה. אם הייתי אומרת להם לחשוב על זה רגע הם ישר היו אומרים "לא, זה בכלל לא מה שהתכוונתי". אבל זה בדיוק מה שהתכוונת. מה שמשתמע מהדברים שלך הוא שלהיות שחור זה להיות מכוער ובור. וזה עוד אנשים שלכאורה אין להם שום בעיה עם שחורים.
הרבה לבנים סובלים מחוסר מודעות או סוג של בורות. דרליה הייז-סינגלטון
אפילו במעגלים החברתיים שלי אני נתקלת לפעמים בווייב המשונה הזה שנשים מתחילות לדבר איתי במין סלנג של שחורים, מין דיבור כזה שהם רואים בטלויזיה או בסרטים בין שחורים והם מפנים אותו אלי כאילו בקטע של קרבה, "יוֹ, גירל, ווסאפ", זה נורא תמוה בעיני ואני נותנת מין מבט נבוך כזה כי אני בכלל לא מדברת ככה. אני לא רואה בזה משהו מרושע, זה נעשה בתום לב אבל בכל זאת, לא כולנו מדברים אותו דבר, אתם יודעים. זה לא שאני ניגשת לכל בחורה לבנה שאני פוגשת ומתחילה "או מיי גוד, לייק, הלו…." כי זה הדיבור הסטריאוטיפי של בנות לבנות.
אני לא שונאת לבנים. אני כן חושבת שהרבה לבנים סובלים מחוסר מודעות או סוג של בורות, חוסר ניסיון להסתכל מעבר לחוויות האישיות שלהם ולהבין את המצב החברתי והפוליטי של קבוצות אחרות. כשאומרים שלבנים הם פריבילגים, הם ידברו על עצמם ויגידו "אני ממש לא פריבלגי" וייתנו דוגמאות ספציפיות מהחיים שלהם. אבל אני לא מדברת על פריבלגיה במונחים של חשבון הבנק של ההורים שלך או גודל הבית שגרת בו כילד. אני מדברת, למשל, על זה שכגבר לבן, אם אתה נוהג במכונית יקרה, אתה לא צריך לחשוש ששוטר יעצור אותך לבדוק שהרכב לא גנוב. וגבר שחור כן. זה קורה כל הזמן. זו הפריבלגיה שאני מדברת עליה. לא להיות מודע לצבע העור שלך ולחשוב כל הזמן איך הסביבה תגיב לצבע העור שלך, זו בהחלט פריבלגיה.