בקיץ שעבר גיליתי עולם חדש ונהדר – בריכת שחייה ותיקה במרכז העיר, בסמוך לים. יצא לי לבקר בבריכה מספר פעמים קודם, אך הפעם הגעתי לשם עם "מרשם" מד"ר סרנגה, האורתופד שלי, שחזר באוזניי שוב ושוב על צירוף המלים "אין כמו שחייה", עד שנכנעתי.
בגלל שהייתי בדיוק בטיים-אאוט מהעבודה, היו לי זמן ופתיחות לעשות דברים שבאופן רגיל משעממים אותי. בחרתי בבריכה שנמצאת לא רחוק מביתי ושנותנת איזו תחושה קלה של חופש אמיתי כזה, נופש-ים, דקלים ושמש. אבל כשניסיתי להבין מה הופך את המקום הזה למעוז האסקפיזם המושלם מבחינתי – כזה שאפילו שנמצא ממש קרוב לביתי וליתר המקומות בהם מתנהל היומיום שלי – עדיין מקנה תחושת ניתוק אופורי, הבנתי שזה לא קשור רק למים הקרירים, לשמש הנעימה ולים הניבט מולי עת אני שוחה, עם כל הרמה של הראש לשם לקיחת אוויר.
מה שהופך את הבריכה הזו לכזו נהדרת עבורי הוא ה'שקט הספורטיבי', נקרא לזה. האנשים באים לעשות את ה'בריכות' שלהם, כחלק משגרת הספורט שהיא מנת חלקם, לקרוא אולי כמה עמודים בספר עם מוזיקה באזניות תוך כדי שהם מניחים לגופם להתייבש ממי המלח, ואז לחזור לעולם שבחוץ. השלווה נובעת מהסרט הנע של שחייני חתירה במסלול – טך טך טך, יחד עם שקט, ציוצי ציפורים, ומבעד לקרני השמש – טור ארוך של צמדי זרועות ארוכות בקצב מונוטוני מכות במים – טך טך טך (בשעת שקיעה זה אפילו יפה יותר, הזרועות נראות כהות וכבר לא ממש מבינים שהן זרועות).
אני יכולה לבהות במחזה הזה מכיסא הנוח שלי משך דקות ארוכות, והוא מעיף אותי למקומות אחרים. יש משהו בתיאום הזה, בשקט הזה, בהנעה המסודרת הזו של האיברים, ושל אחד ביחס לשני, שעושה לי נעים. ספורטיבי נעים.
בעולם התזזיתי בהרבה שבחוץ, הייתי עד לא מזמן מוצאת כזה 'שקט ספורטיבי' בשבילי האופניים בהם הייתי רוכבת. עם השנים, החלו יותר ויותר אנשים בעיר להשתמש באופניים ככלי תחבורה – כזה שגם מביא אותם ממקום למקום, גם כרוך בפעילות גופנית מסוימת, מאפשר התרשמות נעימה מן הסביבה בה נעים, ובה בעת לא פוגע בכדור הארץ. אם להתעכב על הברור מאליו (לפחות מאז המצאת הגלגל), זה רעיון די מדהים להשתמש באנרגיה שהשרירים שלנו מייצרים כדי להגיע ממקום למקום (נכון, בדומה להליכה או לריצה לדוגמה, אבל באופן יעיל יותר). כמו הזרועות בבריכה, גם בשבילי האופניים נהניתי לראות את תנועות הרגליים הסיבוביות הסדירות של הרוכבים לפניי, תוך דחיסת הפדלים.
וככל שהתרבו רוכבי האופניים, כך התרבו בהדרגה גם השבילים המיוחדים עבורנו (כן, על אף שיש עוד הרבה עבודה בכיוון), והרכיבה התחילה להרגיש כמו פעילות קהילתית כמעט. אני, שלמדתי לרכוב באמצע שנות ה-20 שלי, הייתי אסירת תודה על כך שאני יכולה לקחת חלק בתזמורת הזו. רגעי התרוממות הנפש הרבים ביותר שלי נחוו תוך כדי דיווש – תחושת העצמאות, חוסר התלות, מגע הרוח על פניי, הנופים המתחלפים, והיותי חלק מקהילה – קהילת הרוכבים.
אבל אז, לפני זמן לא רב, כמו פטריות אחרי הגשם, ובקצב מסחרר, החלו להופיע ילדים חדשים בשכונה – האופניים החשמליים, ועמם רוכבי האופניים החשמליים – הבריונים שבאו להפר את השקט הספורטיבי. אנחנו, רוכבי האופניים הרגילים, הלכנו והתמעטנו (לא מזמן, בחור שעבר מולי על אופניו, כשאני על אופניי, שאל אותי איך מגיעים לאיזה מקום ואז אחרי שעניתי לו, קרא אחריי תוך התרחקות, "אני ואת האחרונים בעיר עם אופניים רגילים!").
אשים את הדברים על השולחן: החוויה שלנו – המעטים – מולכם, הבריונים הרבים – אינה נעימה. למעשה, אתם הפרתם את השלווה בשכונה. זו האמת. ואין לכם מקום על שבילי האופניים. בתור רוכבת אופניים רגילים, כמעט לעולם לא אוכל להגיח בהפתעה גמורה מול הולך רגל, מכונית או רוכב אופניים אחר כשאני משתמשת בשרירים שלי כדי להניע את עצמי (וטוב שכך). אתם, לעומת זאת, טרפתם את הקלפים ויצרתם מציאות שבה אני צריכה להיות ערנית וזהירה מפני מישהו שיגיח על שביל האופניים במהירות מסחררת ולא צפויה, ממש כמו מכונית או רכב ממונע אחר שמקומו על הכביש.
צילום: Richard Masoner / Cyclelicious
כשאני חוצה כבישים עם האופניים שלי, אני זהירה במיוחד, זה ברור, אבל אם אני נדרשת לדריכות כזו לאורך כל הרכיבה, אז משהו מההנאה וגם מהפונקציונליות שברכיבה קצת הולך לאיבוד (שלא לדבר על 'השקט הספורטיבי'). אני לא נכנסת לעובדה שאתם חוסכים מעצמכם פעילות ספורטיבית, ותורמים לכדור הארץ עוד זיהום אויר – זה עניינכם, אבל יש כאן עוד משהו עמוק יותר, חברתי או פילוסופי אם תרצו, שהוא בעצם הסיבה שאני כותבת את זה.
כי על סמך התרשמותי, אני יכולה לומר מספר דברים על ה"בריונים" (בימים אלה ועוד מהקיץ שעבר, אני די 'ילדת רחוב', אז תסמכו עלי שצוברת לא מעט התרשמויות, שהופכות מהר מאד לסטטיסטיקות אצלי בראש): חלק נרחב מרוכבי האופניים החשמליים לעולם יחזיק טלפון סלולרי וינהל שיחה ערה תוך כדי רכיבה, ו/או ירכב במסגרת להקה המונה שני אופניים חשמליים ויותר כשהם צועקים אחד לשני תוך כדי תנועה, ו/או (באחוזים גבוהים יותר), לא ממש יביט על מה שקורה מולו, מתוך הנחה זחוחה שכל העולם צריך להסתדר ולהתאים עצמו אל מול ההתקדמות שלו במרחב.
אם אתם אמהות או אבות מהוגנים שמשתמשים בכלי הזה לקחת את הילד מהגן, או בורגנים שמשתמשים בו כדי להגיע למקום העבודה, אני מניחה שהנדתם בראשכם בחוסר הסכמה לפסקה האחרונה, אבל העניין הבא אולי יגרום לכם לנוע בחוסר נוחות בכסא עליו אתם יושבים עכשיו, כי המאפיין הבא הוא הכי חשוב ונכון ביחס לכל הקבוצה: רוכב האופניים החשמליים לעולם ירכב 'על אוטומט' במהירות גבוהה מאד וללא שום היעזרות בפדלים, גם אם מדובר במישור הכי מישורי ונוח לרכיבה שיש.
וזו תמצית העניין מבחינתי. אם אין שימוש בפדלים, זה לא ממש אופניים. אופניים זה ב'גרוסו מודו'- גלגלים, פדלים וכידון, ושימוש בכל אלה. אם הפדלים שם בשביל היופי, זה לא אופניים! אם אתם מייצרים מהירות עם מנוע ללא כל קשר לאנרגיה שהגוף שלכם מייצר – אינכם רוכבי אופניים! אתם משתמשים בכלי תחבורה חדש כלשהו, שאמנם הפך את האופניים שלי להרבה פחות "גניבים" (ותודה עבור כל הפעמים ששכחתי אותם בשנה האחרונה ללילה שלם קשורים בפינות חשוכות בדרום העיר והם נותרו בחיים), אבל אין לו מקום להיכנס לאותה הקטגוריה של הכלי השייך לאנשים שעושים את המחול המסודר של רכיבה על אופניים (ואולי באמת כדאי לחשוב על כינוי חדש לכלי התחבורה הזה).
כשניסיתי להבין מה הכי מפריע לי בסיפור הזה, הבנתי שיש כאן איזשהו דפוס חברתי, דורסני וכוחני, שבא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בחיינו, של הפרט שרוצה למקסם את המשאבים העומדים לרשותו, גם אם זה אומר לשחק במגרש לא-לו ולפגוע באחרים, משהו כזה כמו 'ליהנות מכל העולמות' או אם להרשות לעצמי קצת דרמטיות – 'הרצחת וגם ירשת'?
מצד אחד, יש לרוכב האופניים החשמליים את האפשרות להיות מהיר כמו רכב ממונע אחר, לא להתאמץ ולא להזיע- להגיע הכי מהר לעבודה, לחצות את העיר מקצה לקצה בקצב שיא. אבל כל זאת תוך שהוא משתמש במרחב שמראש לא מיועד לו – הממונע – מרחב בלי פקקים, בלי רמזורים ובלי חוקי תנועה אחרים. היכולת להשתמש במרחב הזה היא בדיוק מה שנותן לכם את היתרון, כי השחקנים האחרים בו, רוכבי אופניים והולכי רגל, נחותים מכם וצריכים להתאים עצמם להתקדמות שלכם.
אז בראבו, השילוב של מהירות והתאמת הסביבה אליכם, באמת גורם לכלי שלכם להיות הכי יעיל מבחינת הגעה; אין לכם לא את מגבלות כלי הרכב הממונעים הנאלצים לעשות שימוש בתוואי הכבישים על חסרונותיהם, שתלויים בכלי רכב אחרים ושנתונים לחוקי התנועה, וגם לא את מגבלות הולכי הרגל ורוכבי האופניים, שעושים מאמץ רב יותר ומתקדמים הרבה יותר לאט מכם – זכיתם בכל הקופה, אבל במחיר רמיסת איכות החיים של מי שהשתמשו בשבילים האלה ושלהם הם מיועדים.
מדובר פה במירוץ חימוש המתבסס על המוסכמה החברתית המקובלת בחברה קפיטליסטית, לפיה אדם קם בבוקר ושואל את עצמו איך הוא יכול להיות טוב יותר – לא מוסרית, חס וחלילה – חזק יותר, מהיר יותר, גדול יותר, וכמובן, יעיל יותר לעומת הפרטים האחרים בחברה. מדובר במקרה מובהק בו הפרט בוחר בדרך האופטימלית שתביא אותו לתועלת המקסימלית, מבלי להביט ימינה או שמאלה (מילולית, במקרה שלנו).
במציאות הזו – אני, רוכב האופניים החמוד שהיה זקוק להכוונה, וכל היתר שמוכנים להיות קצת פחות מהירים וקצת יותר מתאמצים – מוצאים את עצמנו כסוג של 'משבשי תרבות', הקוראים תיגר על הקדמה באמצעים המיושנים העומדים לרשותנו, אך על אותם שבילים בדיוק.
רוכבי ה'לכאורה-אופניים' חשמליים, אתם כפרטים עכשיו יותר חזקים. דפקתם את המערכת, אבל הפכתם את החברה שלנו, את הקהילה שלנו, לחלשה יותר. עכשיו נחכה לראות מי הבא שייפגע.
