פטריוטיות: רגש אהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה בה הוא חי, הנובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות למקום.
בזמן שהאווירה הפוליטית, החברתית והכלכלית שוברת לא מעט מאיתנו, יש שמאמינים שדווקא עכשיו, יותר מתמיד – יש מה לעשות. מאבקים על המקום מגיעים במגוון צורות ופנים, הם לא מתמיינים לתבניות המוכרות והשגרתיות של אהבת הארץ. בניגוד לסיפורי המסירות והגבורה המוכרים לעייפה, פה לא תקראו על ייבוש ביצות, חפירת שוחות או קפיצה נועזת על רימון חי.
לרגל יום העצמאות, פנינו אל עשרה אנשים שבוחרים להמשיך ולהיאבק על המקום הזה. דרך עבודה בשולי החברה או במרכזה, באמצעות עיסוק ברוח ובגשמיות, ועם מבט מפוכח ואמיץ על המציאות המורכבת בה אנחנו חיים, הקטעים שלפניכם אומרים בלי להתבלבל: כן למאבק על ישראל, כאן, עכשיו.
תומר פרסיקו: מיואשים, קחו מנוחה ותחזרו
אני יכול להבין את המיואשים, כי המצב אכן מייאש. ואם להסתכל על מגמות שמתגלות בדור הצעיר, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, נראה כרגע גם שהעתיד לא מבטיח טובות. ועם זאת, אני רוצה לתת שתי סיבות מרכזיות למאבק למען הדמוקרטיה בזמן הזה ובמקום הזה.
ראשית, הכל עובר. זה תמיד מה שקורה בסוף, אבל זה לא מספיק ספציפי. התקופה הזו תעבור גם בגלל נסיבות מאוד נקודתיות למקרה שלנו: נתניהו לא יכול למלוך לעד, האופוזיציה לא תהיה לנצח אוסף מסכן של חדלי אישים פתטיים, ובעיקר, הסטטוס קוו המדיני הוא פשוט בלתי ניתן לתחזוק. אם בהדרגתיות ואם אחרי קטסטרופה – השינוי חייב לבוא. ואנחנו חייבים כבר היום, להכין את הקרקע למה שיבוא מחר.
שנית, יש פרטנר. יש עם מי לעבוד ויש על מה להיאבק: החברה הישראלית היא חברה בריאה, מלאת חיים, שוקקת ומוסרית. אנחנו חיים במדינה שרק שנים בודדות הפרידו בין יום הקמתה, לבין טראומה שגורמת לחלק לא קטן מהקולוניאליזם המערבי להיראות כמו לא יותר מיום שיער רע. בשנים ספורות הקמנו מדינת רווחה דמוקרטית, שגם אחרי 68 שנים של סכסוך מתמשך, מעוניינת להמשיך להתקיים כדמוקרטיה. חיים פה אנשים שאכפת להם, שאופי החיים כאן חשוב להם, שהזולת משמעותי עבורם, ובעיקר: אנשים שרוצים להיות טובים.
בסקר של מכון Pew שפורסם לפני חודשיים, אמרו 47% מהיהודים הישראלים, ש"חיים מוסריים" הם מרכיב הכרחי בזהות היהודית שלהם. אז נכון שיש ויכוח על המשמעויות הדבר, אבל עצם העובדה שקיים שיעור גדול כל כך של אזרחים שקושרים את זהותם, את נימי נפשם, בחיים מוסריים, הוא לא פחות ממופלאה בעיניי.
מיואשים, אנחנו מחכים לכם פה, אחרי שתשובו מהמנוחה.
אמל איוב: הגיע הזמן להשתחרר מטרומפלדור
דעות אינן יכולות להתקבל אם אין הזדמנות להילחם למענן,ועכשיו זוהי ההזדמנות הטובה ביותר.
דווקא עכשיו נמאסו עלי כל הדעות הרווחות, אלה שאני קוראת, על כמה אנחנו, הפלסטינים, מסכנים וכמה אנחנו מופלים לרעה וכמה אנחנו קורבנות של הכיבוש. וברור שנמאסו עליי הדעות על כמה אנחנו מחבלים ובוגדים וטרוריסטים ותוקעים סכין בגב.
ובעצם על מי הן לא נמאסו? את מי הן עדיין מעניינות ולא משעממות?
אז מה שנותר לי לעשות הוא בעצם חשבון נפש עם העם שלי. החשבון הוא ארוך ומייסר ואין מספיק מקום כאן לפרוש את כולו אבל אחת המסקנות החשובות שנבעו מתהליך חשבון הנפש הוא שאין קול שקורא אצלנו לשינוי הדרך, לשינוי התפיסה. אין אף קול ששואל: למה הגענו עד כאן ועל מה?
האם לא הגיע הזמן שנשתחרר מהרעיון של טרומפלדור שטוב למות בעד ארצנו?
מאז ומתמיד הרגילו אותנו לחשוב שאנו לא אשמים. "הציונים" , "האויב", "הכיבוש" הם האשמים. צר לי לאכזב אתכם: גם אנחנו אשמים. זו המסקנה שהגעתי אליה בעקבות הדברים שראיתי בפעילות החברתית במהלך שש השנים האחרונות שלי כמנהלת בית ספר ישראלי במזרח ירושלים.
במקום להפנות את האנרגיה להסתה, לשנאה, לגזענות, אפשר וצריך להפנות אותה לחלומות, הישגים, הצלחה, התפתחות אישית וחברתית. כי מה השגנו באמצעות הדרך שבה אנו הולכים? הצלחנו להשיג גדר ארוכה, גבוהה, אפורה ומייאשת. הצלחנו להשיג דעת קהל עוינת הרואה אותנו כמחבלים ולא כבני אדם. הצלחנו להשיג מאות הרוגים משני הצדדים, חפים מפשע , שגרמו לעוד ועוד דם, דמעות, כאב וצער.
אני מסכימה עם שקספיר שאמר שאנו יצורים שמביטים קדימה ואחורה, ובעיניי מוזר הדבר שאין אנו מביטים סביבנו לראות את הנעשה מתחת לחוטמנו. אני מאמינה בלב שלם שאם היינו יכולים, כל אחד מצידו, לקרוא את תולדותיהם הנסתרים של אויבנו, היינו יכולים למצוא בכל אדם צער וכאב כה רב המספיק להשבית את כל השנאה.
שלומית הברון: סקס בברלין? מעדיפה את חולון
אני נאבקת בשביל המין. כן, אני יודעת שיש מין גם במקומות אחרים. אומרים לנו שיש סקס (גם במקום) אחר, אבל חינוך למיניות בריאה הוא עניין מקומי. אני לא באמת יכולה להיכנס לכיתה של מתבגרות ומתבגרים בדרום קרוליינה, ולדבר איתם מיתוס הבתולין, אני גם לא יכולה להיכנס לכיתה של מתבגרות בברלין ולדבר על הפעם הראשונה. אני גם לא יכולה להיכנס לכיתה של מתבגרים באדינבורו ולדבר על פורנוגרפיה. הסיבה לכך היא שגם אם אצליח להתגבר על מכשול השפה – חינוך למיניות בריאה עושים איפה שנולדת, איפה שגדלת, בתוך התרבות בה את חיה ושאותה את מבינה לעומק.
אני נאבקת על כאן, כי רק כאן אני יכולה לתת בראש. להשפיע על נערות ונערים, מבוגרות ומבוגרים. לשנות את השיח, למזער אלימות מינית. לתת מעצמי כדי לשפר את החברה בה אני חיה ונושמת. רק כאן אני יכולה להביא את תפו-תפו-תפו-תפוזינה לחדר המורות, ולפתוח דיון שלם על דימוי גוף, דיון שבסופו של דבר יעשה את דרכו לכיתות, לעולם.
אני לא יודעת להדריך הורים איך מדברים על הריקודים ה'סקסיים' של בנות השמונה שלהם בלי לדבר על אסקימו לימון, מציצים ואלכס חולה אהבה. אני לא יודעת לדבר על מניעת אלימות מינית בלי לדבר על צה"ל, על משפט קצב. אני לא יכולה להסביר על אונס בלי להסביר על השכיחות הנמוכה של אנשים כמו בני סלע. ואני לא יודעת להרצות על מגדר בלי לדבר על אורית קמיר, ויקי שירן, קבוצת הפייסבוק שיח פמיניסטי ועל מדליקת המשואה, רותם אלישע.
אני יודעת לעשות את זה רק כאן ואני רוצה לעשות את זה רק כאן – כי עם כל הכבוד לנערות בברלין, הן לעולם לא יחליפו עבורי נערות מחולון.
רונן גיל: מרקסיסט, ציוני, אופטימיסט חסר תקנה
"לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל," אנחנו שרים, ולא לחינם. לאחרונה איבדנו את ד"ר אליעזר רונן, חבר יקר, ממובילי הסוציאליזם בישראל. אילן גלאון ספד לו במליאת הכנסת וציין את עמוד התווך במורשתו רונן: האופטימיות, העומדת בלבו של הרעיון הסוציאליסטי.
אני נאבק למען זכויות אדם ואזרח של אנשים עם מוגבלויות, ואם לפרט קצת יותר, עם אנשים בעלי מוגבלויות קוגניטיביות ואוטיזם – מוגבלות שלעתים קרובות אינן ניכרות במבט ראשון, או בכלל. המצב במדינת ישראל אף פעם לא היה מזהיר עבורם ועבורי, אבל אפילו בתוך הקדרות הבלתי נסבלת והייאוש שפושה בכל מקום, אנחנו רואים הצלחות, התקדמות ושינוי. אנחנו רואים אותו אך ורק מכיוון שאנחנו מחוללים אותו.
גם אני, כמו אליעזר, אופטימיסט חסר תקנה. אין לי דרך אחרת להסביר למה אני ממשיך לפעול במרחב שהיה אמור מזמן לייאש אותי. האינטרנציונל הוא אחד משני ההמנונים לפיהם אני חי. כשם שאני מרקסיסט ופעיל חברתי בלתי נלאה, כך אני גם ציוני בלתי נלאה. אני עדיין חי את סיסמת עיתון "המשמר", שבשנות התבגרותי קראתי יום-יום: "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים".
כל עוד נשמה באפי, לא אסכים לאבד את התקווה למחר טוב יותר. כמה שהיום יהיה שחור יותר, כך אשאף למחר בהיר יותר.
איריס אוחיון: אני לא אמות בלי שיידעו שהייתי פה
בכל 45 שנות חיי, אני לא זוכרת דבר אחד שלא נלחמתי עבורו. נולדתי בבית של דיור ציבורי וגדלתי בו. כמוני גם בעלי. כשהתחתנתי, הבחירה הטבעית היתה לקבל דירה של דיור ציבורי. לא ידעתי ולא הכרתי משהו אחר. אפשר לומר שמחשבה על רכישת בית מעולם לא היתה אפילו ברקע.
אין לי כלום. לא ביטחון כלכלי, לא נכס שיבטיח לי להזדקן בכבוד. פשוט כלום. 45 שנה לקח לי להבין את מה שאנשים שחיים בבית משלהם, מבינים עוד לפני שהם מתחתנים. רק היום, כשאני פוזלת הצידה, לראות מה פיספסתי, אני מבינה הכל – עמוק עמוק ורחוק רחוק. ופתאום אני מגלה ששכנתי, שעובדת איתי ומשתכרת כמוני, יכולה לקנות בית ואוטו, בשעה שאני לא מצליחה לגרד כסף לשלם על נסיעות לעבודה כל יום.
את המאבק על הדיור הציבורי התחלתי בקבוצה שקמה בבאר שבע, לאחר צאת סרטו של דורון צברי, "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי." חצי מהחיים שלי העברתי בגידול וחינוך ילדיי, ובעבודה לא מתגמלת שלא הביאה אותי לדבר, מלבד זה שהכניסה אותי עמוק יותר לעוני. את החצי השני של החיים שלי אני מעבירה יחד עם הכלים שרכשתי, אותם אני מפעילה לטובתי. מיום הקמת הקבוצה, דברים התעוררו, וגיליתי שיש עוד כמוני אלפים – ואפילו במצב גרוע ממני בהרבה. עד אז, לא ידעתי אך להסביר מה זה אומר שאני גרה בדירת "עמידר".
כשאני שואלת את עצמי אם אני חיה במעין ניתוק מהמדינה, או דווקא מגדירה את עצמי כמי שנאבקת בכל הכח, אני חושבת שהתשובה היא: גם וגם. לא פעם שאלתי את עצמי, בשביל מי? ובשביל מה? התשובה המורכבת היא, שכאן נולדתי, וכאן נולדו לי ילדיי. זו התשובה כיחידה שיש לי. ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני נלחמת על כל דבר: על זה שהילדים ייצאו לטיולים למרות שלא שילמתי. על זה שילכו לצופים למרות שזה אומר לוותר על משהו אחר. אני נלחמת על להגיד לילדים שלי בכל יום שהם הכי יפים בעולם, ושאין יותר מקסימים מהם. גם זו המלחמה שלי.
ניסיתי בכל כוחי לומר לעצמי, שאני לא רואה את הפערים האלה, אמרתי לעצמי פעמים רבות, שיש אנשים שיש להם, ושיש כאלה שיש להם פחות. אבל בכל פעם נתקלתי בטעמו המר של אי הצדק, שפועל תמיד לרעתי. הפער גדול מאוד הוא הופך לכואב ומזיק יותר.
ילדיי עדיין גדלים ואני דואגת להם לכל מה שהם צריכים, אבל היום אני גם פועלת כי אני נזכרת שכשהייתי ילדה, ולא היה אוכל בבית, הייתי אומרת לעצמי תמיד: אני לא אמות בלי שיידעו שהייתי פה.
בנצ'יאמלק סלמסה: להוריי אין שפה שתגן עליי
היום אני מעלה את השאלה: מה עליי לעשות? אחי, יוסף סלמסה, עליו השלום, נמצא מת במחצבה לפני שנתיים. מאז, המשפחה שלנו נאבקת קשה בגוף שאמור להגן עלינו, במשטרת ישראל, מוסד שמפורר את החיים שלנו. יש רגעים בהם נדמה לנו שאי אפשר יותר. ואני שואלת את עצמי: לברוח? או להישאר, להתמודד ולשנות?
הזעקה החלה לתקתק כמו פצצה כבר מזמן, והתפוצצה במהלך השנה האחרונה. כש-40% מיושבי כלא אופק הם אתיופים, המצב שלנו גרוע. כשאשה מזרחית אמרה לי "גם אנחנו עברנו את זה", לא האמנתי למשמע אוזניי. אנחנו עוברים את זה, ומשלמים מחיר. אלה אנחנו. זו אני, זה עתיד הילדות שלי.
אני רוצה להגיד שאני אתיופית ישראלית גאה, שווה בין שווים. זו הארץ שלי, זו המדינה שלי, אליה הגיעו הוריי בזכות. אבל להורים שלי אין כאן ממון לעורך-דין בשבילי, אין להם את השפה שתגן עליי. לא בחרתי להיאבק כי אני רוצה – אני אם חד הורית לשלוש בנות שלעתידן אני דואגת, ושלהן אני מאחלת שיוכלו לחיות בשלום וברעות עם בנות שכנתי, ולא להיות אויבות.
אנחנו חושבים מה יהיה הלאה, מה יהיה על הילדים, על משפחות אחרות? אנחנו מנסים לעשות את השינוי כדי למנוע את הקורבן הבא.
אני רואה שהמסע עוד לא תם, הוא ממשיך מכאן.
חובב ינאי: ח״כים וח״כיות לא יכולים להסתתר מאחורי ססמאות ריקות
החברה הישראלית זקוקה למקצה שיפורים דחוף. הכלכלה משרתת את בעלי הכוח, הפערים החברתיים והבין דוריים מתרחבים והולכים, הנוער מתחנך לערכי גזענות, אנחנו חווים הקצנה תחת איומי הכחדה, והשליטה בפלסטינים משחיתה אותנו.
אבל דווקא הדחיפות של מקצה השיפורים הזה מאפשר כר נרחב לפעילות. אין כמעט תחום בחברה הישראלית שלא זוכה למענה על ידי החברה האזרחית. לא מדובר בעמותות הממלאות את מקומה של הממשלה, אלא בארגונים בעלי אג'נדה שמאתגרים את המדיניות הממשלתית ומשפיעים לא פחות מאשר הפתק בקלפי.
כבר נרשמות הצלחות: אם בעבר רעיונות של אזרחים היו מחוץ להישג-יד, הרי שהיום הם מכתיבים את סדר היום הציבורי. שרים, חברי כנסת ואישי ציבור מוקעים מהזירה הציבורית בעקבות הטרדות מיניות; הנושאים הכלכליים הגדולים כבר לא עוברים בלי דיון ציבורי ובמקרים רבים גם לא בלי שינויים מהותיים; ואפילו ארגוני ימין מתבססים, גם אם באופן ציני, על עתירת ארגוני שמאל כדי להתנגד לעינויים בחקירות שב"כ.
המשמר החברתי, הגוף בו אני עובד, מביא בכל שבוע עשרות אזרחים/ות פעילים/ות לכנסת, כדי לראות מקרוב מה חברי הכנסת באמת עושים, ואיך הם באמת מצביעים בנושאים חברתיים וכלכליים. הנוכחות האזרחית מעמידה מראה מול חברי הכנסת, שכבר לא יכולים להסתתר מאחורי סיסמאות ריקות.
הסיכוי לשינוי טמון בחברה האזרחית, אבל הוא לא יגיע בעצמו. הוא דורש מאתנו לפעול כדי להוציא את החברה הישראלית ממצדה. אז אפשר יהיה להרגיש כאן חלק, ולשמוח על כך.
אור-לי ברלב: הפקרנו את הבית, אבל זה נגמר
אני לא אוהבת מאבקים. זה אולי נשמע מוזר כשזה בא מפי מי שמאבקים חברתיים הם במרכז חייה כבר חמש שנים, אבל זו האמת, אני לא אוהבת מאבקים. מעולם לא היה לי שום חלום לקום בכל בוקר ולהיאבק, הייתי מעדיפה לעשות דברים יותר משמחים.
אולי זה הזעם מבפנים, אולי זו האמונה שאפשר אחרת, אבל אני לא יכולה לעמוד מנגד. אני לא מוכנה להעביר את ימיי בידיעה שהבית שלי נבזז ומוחרב ואני לא עושה דבר. אני לא מסוגלת לעצום שוב את העיניים, אחרי שראו מקרוב את הלבן שבעיניי ההון-שלטון. לא מוכנה להתהלך בשקט כשאני יודעת שקבוצה קטנה שולטת, מעקמת ומעוותת את הכלכלה, את הדמוקרטיה ואת החברה כולה, לצרכיה שלה. והרי זו אינה גזירה משמיים.
כאמא, אני מרגישה שאנחנו המבוגרים עשינו מלאכה איומה ונוראה בשימור הבית שלנו. הפקרנו את הטיפול בו, הורדנו מעצמנו אחריות ואפשרנו לכוחות אחרים להשתלט על הבית. כאמא, אני מרגישה שעבור הילדים שלנו, אנחנו צריכים לסדר את הבלגן הזה. לקחת מחדש אחריות אזרחית.
כשיצאנו לפני כמה שנים למאבק הגז, אף אחד לא היה מוכן להקשיב לנו, אף אחד לא חשב שמשהו יצא מהמאמץ הזה. אבל זה הבית שלי. זה הבית שבו נולדתי, זה הבית שבו ילדתי, אני חולמת בעברית. זה הבית ש ל י. ושודדים, וגזלנים, ואינטרסנטים השתלטו על הבית שלי. ואני לוקחת את זה אישית.
מסתבר שכשקמים מספיק אנשים, אפשר להזיז דברים. לא צריך את כולם, אגב. צריך רק מספיק. זה בהישג יד.
אביגייל ביטון: על סף ייאוש, הפריפריה מתעוררת
זה הזמן להגיד: די.
בזמן שאנחנו עסוקים בהישרדות היומיומית, קשה למצוא את הפנאי למאבקים חברתיים חשובים. אבל דווקא בתקופה הזו, בה נעשים מאמצים רבים להסיח את דעתנו מהצדק החברתי; בתקופה בה הולך ונעלם מעמד הביניים והפערים החברתיים ממשיכים לגדול; בתקופה בה הקרעים בחברה הישראלית עמוקים יותר מאי פעם – בין מרכז לפריפריה, עניים לעשירים – דווקא עכשיו הוא הזמן לאחד כוחות ולומר, די.
תושבי הפריפריה משלמים את המחירים הכבדים ביותר בתחומי הבריאות, החינוך, והביטחון. אנחנו צריכים להפסיק לקבל את המצב הנתון, בו תושבי עוטף עזה משמשים מגן אנושי במצב ביטחוני רעוע וחוסר הסדר מדיני, תושבי הנגב ממשיכים לחיות פחות שנים מתושבי המרכז, וילדי היישובים העניים ממשיכים לגדול לתוך דיכוי שבו לא ניתנת להם הזדמנות שווה להשכלה ולצמיחה.
השינוי הזה צריך לקרות עכשיו. כדי שהמצב לא ימשיך כך או אפילו יידרדר, אנחנו, האזרחים, חייבים לקחת את גורלנו בידיים שלנו ולמחות נגד אי השוויון בכל צורה ופנים שהוא לובש. עלינו להתקומם כשמדכאים אותנו. בני המקום בערי הפריפריה כבר מבינים שיש יד מכוונת, ומכאן נותר רק להצמיח את הכוח להתאחד ולחולל שינוי.
אז לפני שיהיה מאוחר מידי, לפני שנאבד לחלוטין את האפשרות לחיות במדינה מתוקנת ושוויונית– מיואשים יותר, מיואשים פחות – אמרו, די.
ספא אבורביעה: הנכבה חיה בין קירות ביתי
נולדתי פה, בזמן הזה. הסכסוך עיצב מאז ומתמיד את ההוויה התרבותית שלי, הנכבה נכחה בבית ילדותי, ונשזרה בערגתה של אמי לכפר העקור שלה בלובייה, ובביקורים לכפרו הלא מוכר של אבי בכוחלה. הזיקה שלי למקום נבנתה ממקום של כאב, עצב, אבדן.
זה המקום שלי. זהו הבית. האדמה כאן חרוכה בסבל בני עמי, בהדרתם מהמרחב הפיזי-גאוגרפי, ובהתכחשות התודעתית אליהם. זהו המקום בו צחקתי, בכיתי, התגעגעתי, נפצעתי, התחשלתי. הבית האו המקום בו למדתי לדבר את שפות הסכסוך, ולדברר את העבר להווה, תוך הנכחת בני ובנות המקום שאבדו בהיסטוריה הרשמית ובשיח היומיומי.
הבית הוא המקום בו למדתי להיאבק על מה מותר, ובעיקר – על מה אסור. כמו חוויות רבות נוספות, המאבק שלי על המקום מעצב את הזיקה שלי אליו.ולו בכדי לעצב את זהות הבית מחדש, ולמצוא לו מקום במרחב האבוד. למדתי איך להילחם באסור ולהרחיב את גבולות המותר. איך לדבר את השפה החזקה, בבירור, כשאני עומדת זקופה.
הבית הוא המקום בו אני לא מתנצלת, על היותי ערבייה, פלסטינית, בדואית ומוסלמית. על היותי משכילה, ובעיקר על היותי אישה. לא בזכותך ולא תחת חסדי ערכיך הנאורים. לא חיכיתי שתגאל אותי מתרבותי בכדי שתלמד אותי משהו על העולם הזה. יש לי עבר עשיר, זיקה למקום, ושורשים חזקים. זה המקור שלי.
זה הבית, אליו אני שייכת בין אם ארצה ובין אם לאו. ואני פה כי יש לי אחריות, לבנות את הגשרים לעבר, ליצוק לפה את הכפר העקור ולהיאבק על מנת להפוך את הלא מוכר למוכר. אני פה כדי להשמיע את קולות המדוכאים והמוחלשים, לזעוק את זעקת המושתקות, לפעול בכל כוח למען יחיו חיים טובים יותר.
אני פה, במקום הזה ובזמן הזה, כי בחרתי. והבחירה בחיים היא כדי לשמר את הבית וליצור אותו מחדש; להתחבר אליו ולדחות אותו; לעצב אותו כך שיכיל אותי בלשון נקבה, בשפת האם, בזעקה, בדמעה, בעצב ובשמחה. כדי שיכיל את ריבוי השייכויות ואת היעדרן, את הזיכרון ואת השכחה.
זהו הבית, בו נרצה לצחוק, לדמוע, לשמוח ולהתעצב. כי המאבק על המקום הוא הוא חובתנו המוסרית, כלפי עתידו וכלפי נשותיואנשיו. כדי לממש את חיינו המלאים בו, כדי שיוכל להכיל גם אותי, כי המקום הזה הוא גם שלי.
אני פה, במקום הזה, בזמן הזה, כי הבטחתי לילדיי עולם טוב יותר.
חנה רדו: כשקורים פה דברים רעים – אני פועלת
בעיניי, מצפה רמון הוא המקום היפה בעולם, עם אויר טהור ושמיים נקיים מלאים בכוכבים. במקום היפה הזה, אפשר לקטר (ובצדק) על בעיית התעסוקה בנגב בשיחות סלון של טרקליני ליל שישי, אבל אני בחרתי להיאבק על המקום, לקחת אחריות ולהביא לנגב את התעסוקה – בנחישות, בתשוקה ובאהבה ללא גבולות. למה? כי כאן ביתי.
אני חיה בישראל כי אני ישראלית. אני חיה בישראל כי שפתי היא עברית. כבת להורים ניצולי שואה, ברור לי שאין לנו ארץ אחרת, ושאני צריכה לעשות המון כדי להשביח אותה. כשקורים פה דברים רעים – אני פועלת, כי דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים. מהמקום הזה, בחרתי בעשייה חברתית כמנוף לישראל טובה יותר.
בשנים האחרונות הקמתי שני מיזמים עסקיים חברתיים במצפה רמון: "מקאן וואלי" – משרד פרסום דיגיטלי, ו"מדבר תשעשרה" – שירותי אאוטסורסינג לעסקים. מתוך אהבתי למקום ומתוך ההבנה שאני אחראית להמשך קיומו, הקמתי גם את SUPERSONAS – ארגון חברתי שפועל ליצירת נוכחות נשית שוויונית ומאוזנת בצמתי השפעה והחלטה בישראל. מאז הקמתו לפני שנה – עושות איתנו דרך למעלה מ-1,100 נשים ישראליות מישראל, ניו יורק ולונדון. עבודה רבה לפנינו בדרך להשגת איזון מגדרי ואנחנו עושות אותה יחד, מתוך אמונה.
יותר משאני בוחרת בישראל – ישראל בוחרת בי. ועל אחריותי להצדיק את הבחירה שלה בי, בכל יום מחדש.
הפקה וליווי פרויקט: קרן שמש. צלמים: לינור אללוף, ניב חכלילי, דפנה טלמון ואבירן בן מוחה
