הגיהנום הפרטי שלי הוא חדר מלא בילדים קטנים.
יודעים מה? מספיק גם ילד אחד.
הגיהנום שלי הוא מנוזל, צועק המון, ובדרך כלל מרוח באיזה סוג של אוכל.
מה שבאמת מטריד זאת העובדה שלא חשוב כמה הילד חמוד (ויש כאלה חמודים מאוד) או קרוב משפחה שלי, לעולם לא אצליח להגיב אליו כמו שהייתי מגיבה למשל, לחתול. כן, זאת ממש בעיה, כי לפעמים קשה ממש להסתיר שחתולים הרבה יותר מעניינים אותי מילדים ואפילו מוציאים ממני קולות חמודים, מלים לא ברורות והרבה חיבה כללית, דברים שילדים כנראה אמורים להוציא ממני, אבל נכשלים. גם אם אני מתאמצת ממש חזק, הדבר הכי קרוב שיצא לי יהיה איזה "חח, איזה חמודה", וליטוף מאוד מביך על פלומת השיער שתקועה על הראש הרך מדי שלה.
ילדים מפחידים אותי. מה עושים אתם? איך מתפעלים אותם? מה מותר להגיד להם? האם זה נכון שלא משנה מה נעשה, הם יצאו דפוקים כמונו? אני שונאת לנקות אבל בביקור אצל גיסתי בראש השנה העדפתי לטאטא ולשטוף את הבית בממוצע של ארבע פעמים ביום (כי הם גם לא נקיים כמו חתולים), רק שלא יתנו לי לשמור על הילדים.
ילדים הם גושים של חוסר אחריות, אנוכיות מהפנטת ומודעות עצמית וסביבתית לא קיימת. לפעמים נוסף קצת רוע טהור, רוע חסר אינטרסים, דת גזע או מין, רוע גולמי שיכול להיות רק לילדים, כזה שגורם להם להטביע נמלים בשלולית מים וממש ליהנות מזה. ילדים הם יצורים שמהווים סכנה לעצמם ולסביבה בכל רגע נתון, רק מעצם קיומם המרושל, והאחריות שיש למבוגרים, לשמור שלא יגזרו לעצמם אצבע או ישתו אקונומיקה היא, איך להגיד, גדולה עלי.
ויש כמובן את הציפייה של הסביבה, שיום אחד יהיו לי גורי אדם משלי. יום אחד אמרתי? התכוונתי ליום אחד ממש מזמן, בעבר, לפני כמה שנים. מבינים, אני בת 32, והרעיון להקפיא ביציות כבר עלה בשיחות טלפוניות עם אמי לא פעם. היא רק רוצה שלא אשאר בודדה יום אחד. אני מבינה אותה, אבל אני לא יודעת אם להביא ילדים לעולם זה הפתרון הנכון בשבילי. הרעיון שייצא לי מהגוף דבר כזה, עם ידיים ורגליים ופנים, מאוד מאוד מלחיץ אותי. אני גם לא מאמינה שכולנו אמורים להיות הורים. אוקיי, יש נטיה טבעית ורחם והורמונים והכל – אבל לא יכול להיות שחלק מאיתנו נועדו פשוט לחיות את חייהם, בלי להגדיל את צפיפות האוכלוסין על כדור הארץ?
אין כמעט שום נושא אחר שיש לגביו קונצנזוס כה עמוק, והגיהנום שלי מתעורר בכל פעם שמישהו אומר לי שאתחרט, שאצטער, שיהיה מאוחר מדי, שזה הדבר הכי מדהים ומשנה חיים שקרה לו אי פעם, ושחיי לא יהיו חיים בלי זה. אני מאמינה לו, מעומק לבי, שהיצור שמקיא עליו ומעיר אותו שש פעמים בלילה נתן לחייו משמעות. אני מאמינה לכולכם, אוקיי? לכל מלה. אבל זה לא משנה כלום. אני וילדים פשוט לא נועדנו להיות.
כן, אני נמצאת על הכביש המהיר לכיוון קרייזי קאט ליידי, סבבה? אני בסדר עם זה. שחררו גם אתם.