הגיהנום הפרטי שלי הוא מסדרון בצבעי פסטל. וגם בלי פסטל – מסדרונות זה משהו שמבחינתי יכול היה לככב בציוריו של הירונימוס בוש, לצד גוויות פעורות וקומבינציות פרוותיות של אדם וחרק. יותר מאש הגיהנום: מסדרון ממוזג מסויד בצבע פיסטוק. יותר מתופת הקלשונים: מסדרון ורדרד עם ציור של ירושלים. מה נורא יותר, מסדרון של ביטוח לאומי או של רופא שיניים? של היחידה הארצית לחקירות הונאה או של ענף שלישות במקחש"ר? בכולם אותו אבדון. מה יש במסדרונות הללו שמעורר אצלי פלצות וחרדה? אולי זו איזו טראומה שהדחקתי, אב שנפרד מעלי בחסות מסדרון כזה, בבוקר שרבי אחד, ואני נותרתי מבוהל, לפני דלת של כיתה. בדידות. מתח. אימה שמטופלת בידי תכנון אדריכלי יעיל, צינור בעצם, בצבע אפרסק.
אבל לב העניין הוא ההמתנה, וחוסר האונים שכרוך בה. המסדרון הוא ייצוג בתלת-ממד של מצב מעבר. בין לבין. הרי לא הגעת סתם למסדרון הזה. אתה לא יושב בו על כיסא וקורא גיליון "לאשה" משנת 1996 כי יש בו ראיון עם מיכאלה ברקו. אתה שם כי משהו עתיד להתגלות. או להינתן. יכול להיות שלא יינתן לך. אתה תלוי בחסדי המסדרון והזמן. והגורל, וטוב לבה של מי שעומדת מאחורי הדלת. אתה לא צועד במהירות במסדרון כי בפארק חם מדי וכי נגמר לך המנוי בחדר הכושר. אתה צועד כי שלחו אותך לחדר 23. אין לי ספק שקפקא נולד במסדרון. אולי החדרים היו מלאים, כמו תמיד במערכת הבריאות הכושלת של האימפריה האוסטרו הונגרית. אין לי גם ספק שאם היתה ניתנת בידי הבחירה, הייתי מוחק את כל מסדרונות העולם ומחליף אותם בנהרות. לפחות נשכשך את רגלינו במשהו ברגעים המזוויעים הללו. וכך גם נזכור כי אין אדם נכנס לאותו מסדרון פעמיים.