קראו להם "בוגדים" האשימו אותם שהם "תוקעים סכין בגב האומה", חיטטו להם בפחי האשפה כדי לחפש ראיות מפלילות – והם לא מתכוונים להפסיק.
מי אתם, ארגוני השמאל? מי החיילים שלכם? מאיפה המימון? מה הקווים האדומים שלכם? מה מפחיד אתכם? האם אתם חושבים שהצלחתם או נכשלתם?
"המקום הכי חם בגיהנום" יפרסם בשבועות הקרובים סדרת ראיונות עומק עם האנשים שעומדים בראש הארגונים שנאבקים על דמותה של המדינה.
Click here to read this article in English
ביום ראשון השבוע הצליחה עו"ד גבי לסקי לשחרר ממעצר את תחקירן "בצלם" נאסר נוואג'עה. יום לאחר מכן, במועצת העיר תל אביב יפו, העלתה חברת המועצה גבי לסקי הצעה לסדר: תכנית עירונית לצל והצללה במרחב הציבורי. למעט המילה "צל", קשה למצוא משהו קיצוני או מקומם בהצעה סביבתית שוחרת עלים, סככות וטוב, אבל אלה לא ימים למשחקי אור. שני האירועים, שחרור פלסטיני איש "בצלם" ודיון על סככת צל, נגמרו באווירה מאד דומה.
"אחרי שהצגתי את התכנית נשארה לי דקה מהזמן", מספרת לסקי, "אמרתי שאני מבקשת מכל חברי המועצה שבכל במה שנדבר מעליה, שנגיד שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה ושפוגעים בחופש הביטוי ובחופש ההתאגדות, ושאם אנשים חושבים אחרת קוראים להם בוגדים. ואז המשנה לראש העיר וראש סיעת הליכוד בעירייה, ארנון גלעדי, פתח עלי פה והתחיל לצעוק: 'אתם גיס חמישי' ו'את בושה למדינה'. וזה בישיבת מועצת העיר, זה לא מקום שקורים בו דברים כאלה. חברי הסיעה שלי ממרצ התחילו לריב אתו. חוץ מאתנו אף אחד לא הצטרף, לשום צד. ראש העיר שתק. בעיניי, בימים האלה מי ששותק תומך ברוע".
ארנון גלעדי, מה אירע?
"לצערי גברת ליסקי, לסקי קוראים לה? מתבלבלת בין הנושא הלאומי למוניציפלי. אולי היא רוצה להגיע לכנסת על גבם של תושבי תל אביב, אבל אחת שפעילה וחברת עמותה ב'שוברים שתיקה' אין לה זכות לבוא להטיף מוסר בישיבת מועצת העיר על סגירת פיות. הם הולכים ומסגירים את חיילי צה"ל לגורמים זרים, מערערים על אושיות מדינת ישראל בעולם, אז אל לה להטיף לנו מוסר מהו צדק ומהי דמוקרטיה. גם דמוקרטיה צריכה להתגונן בפני מי שמנסים לחבל בה. מישהו כאן מנסה לשנות את תוצאות הבחירות באמצעים פסולים, זה מיעוט מבוטל בישראל שהולך וחותר תחת מדינת ישראל בקרב אומות העולם".
לא מוגזם להגדיר כמה משפטים על במת המועצה "ניסיון לשנות תוצאות בחירות"?
"אני הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, וזה הם אלה שסותמים פיות וחותרים תחת הדמוקרטיה ותחת אושיות מדינת ישראל. חוץ מזה היא דיברה על זה שקשה לה להסתובב בשמש, שהיא רוצה שתל אביב תהיה כמו קיבוץ, לא הבנתי מה היא רוצה".
גבי לסקי, אולי מועצת העיר היא לא מקום להביא אליו דאגות כאלה?
"דמוקרטיה זה עניין אזרחי ומרכזי לחיים שלנו, ואין ספק שפורום של נבחרי ציבור הוא פורום מתאים ומתבקש לומר בו מה שאמרתי. אני אמשיך להגיד את זה על כל במה אפשרית ואני מציעה לכל מי שחושבת וחושב כמוני לעשות אותו הדבר".
זה ייגמר בלי כתבי אישום
לסקי, 49, אם לשניים, בעבר מנכ"לית "שלום עכשיו" ופעילת זכויות אדם ותיקה ומוכרת, אינה מכחישה לרגע שהמקום שהייתה באמת רוצה להיות בו היום הוא הכנסת. בבחירות האחרונות הייתה מספר 7 ברשימת מרצ, ולרגעים זה אפילו נראה ריאלי. "אני מאד מצטערת שאני לא שם", היא אומרת, "חברי הכנסת שלנו עומדים בקו האש הראשון של ההגנה על הדמוקרטיה בגבורה מעוררת השראה. יש לי הרבה זירות למאבק, אבל אני מרגישה שבנקודה הקשה שהגענו אליה המקום שהייתי יכולה לתרום בו הכי הרבה הוא בוועדת חוקה, לחשוף את האמצעים החוקיים שבהם השלטון הזה מנסה לשנות את כללי המשחק ולפגוע בכל אפשרות לבקר אותו או להביע דעות אחרות".
ב"מעצרי עובדה", שלושת המעצרים המהירים שנעשו בעקבות הכתבה ששודרה בתכנית ומתבססת על עבודת שטח של ארגון הימין "עד כאן", ייצגה לסקי את נוואג'עה, התחקירן הפלסטיני והעצור האחרון בפרשה. עזרא נאווי, החשוד העיקרי, מיוצג על ידי עו"ד לאה צמל ואת גיא בוטביה מייצג משרד סמדר בן נתן, על ידי עו"ד אנו לוסקי ומיכל פומרנץ.
נאסר נוואג'עה. צילום: "בצלם"
למרות שלא שמעה ממנו מילה על ההסתבכות האחרונה, לסקי מכירה היטב את נאווי וכבר ייצגה אותו בשלושה תיקים שונים, כולם קשורים בהתבטאויותיו, או לדבריה "הפה שלו". פעם אמר לקצין בכיר שעבר תפקיד "כלב בא כלב הולך", במקרה אחר קרא לקצין "פושע מלחמה", ובתיק השלישי אמר לאחראית במנהל האזרחי: "אתם מתנהגים כמו הנאצים". נאווי זוכה בכל התיקים הללו או שהאישומים נמחקו (הוא הורשע לאורך השנים בעבירות אחרות, ביניהן ביצוע מעשה סדום בקטין, לא בייצוגה של לסקי). ניכר שלסקי אינה מתרשמת במיוחד מכושר הביטוי של נאווי או מהדרך שבה הוא מנהל את ענייניו, אבל התנהלות המשטרה בעניין מותירה אותה חסרת מילים בעצמה. אין לה כמעט ספק שגם הפרשה הזו תיגמר ללא כתבי אישום, וגם הכמעט הזה שייך לרוח התקופה ולא לראיות כפי שהיא מכירה אותן.
העובדות בקצרה: הפרשה נוגעת לשני מקרים, של אבו חליל המת ומוסא החי, הראשון סוחר קרקעות והשני הזדהה ככזה. לגבי אבו חליל, התרברב נאווי בפני השתול של "עד כאן" שהוא הסגיר אותו לרשות הפלסטינית כמוכר קרקעות ליהודים, ובהמשך טען שאנשים אלה מוצאים להורג, לאחר עינויים. אבו חליל אכן אינו בין החיים, אולם אין כל חשד שנרצח, ובני משפחתו טוענים שמת ממחלה במיטתו. הוצאות להורג אינן מתבצעות ברשות בעשור האחרון.
מוסא הגיע אל נאווי מיוזמתו, והציע למכור קרקעות של פלסטינים ליהודים דרכו. הוא תועד במצלמתו של השתול, ואז תועדו שיחות בין נאווי לבוטביה ונוואג'ה שבהן מדובר על פנייה לביטחון המסכל הפלסטיני לצורך דיווח על המוכר. למוסא לא אירע כל רע, הוא לא הוסגר והפרשה ככל הידוע הסתיימה ללא מעשים מלבד אותן שיחות טלפון.
עזרא נאווי. צילום: אורי זקהם CC BY-SA 3.0
ב-11 בינואר, ימים ספורים לאחר שידור הכתבה, נעצר נאווי בשדה התעופה, בוטביה נעצר כעבור כמה ימים ואז גם נוואג'ה. יוחסה להם שורת עבירות – מניסיון לגרימת מוות, דרך מגע עם סוכן זר וכלה בסל העבירות הרגיל של נאווי: החזקת סמים קלים, הסעת שב"ח והחזקת סכין.
נאווג'עה, שהוצא מביתו על ידי הצבא בשעת לילה מאוחרת, הועבר לידי המשטרה והובא לבית משפט להארכת מעצר, נחשד בשתי העבירות הראשונות (כולל מגע עם סוכן זר – למרות שהוא פלסטיני, כמו הגוף שאליו פנה). שתי ערכאות אזרחיות הורו לשחררו, מקבלות את טענתה של לסקי שאין להן סמכות לחקור אזרח לא ישראלי על עבירות שלא אירעו בישראל. בפעם השנייה ששוחרר ניצלה המשטרה עיכוב שנתן לה המחוזי לצורך הגשת ערעור, כדי להעביר את נוואג'עה – בניגוד לכל נוהל מוכר – לידי הצבא. הוא נכלא בכלא הצבאי "עופר" והובא בפני בית דין צבאי, שם הוארך מעצרו בימים ספורים שלאחריהם שוחרר, מאחר שלא הייתה התקדמות בחקירה ולא נמצאה סיבה להמשיך להחזיקו. שלא כמו חבריו, הוא אינו מוחזק במעצר בית.
היחידה האחראית על המעצרים והחקירה הקלושה היא ימ"ר מחוז ש"י, שחקרה את פרשת דומא, וחטפה בעת האחרונה הרבה זעם מצד מתנחלים. יכול להיות שזה מסביר את ההתלהבות שבה נחקרה התלונה שהוגשה, ככל הנראה, על ידי מישהו מאנשי "עד כאן". דובר משטרת ש"י התבקש להתייחס לטענה לפיה מאחורי מעצרם של השלושה עומדים שיקולים זרים ולא בסיס ראייתי יציב, אך טרם השיב.
לסקי משוכנעת שהמעצרים היו חסר ביסוס משפטי. "היה ניסיון להראות שיש 'קיצונים משני הצדדים', להגיד שיש עצורים על המתת חפים מפשע לא רק מהצד הימני. לנסות ולייצר הפללה הקושרת פעילים מהצד השמאלי לעבירות כאלה, ולייצר כתב אישום כנגד השמאל כולו. חלק מהמלחמה נגד השמאל היא שעושים שימוש במנגנונים שלטוניים שאמורים להית ניטראליים ולא כלי שרת".
הוגשה תלונה, העבירה נראית על פניה חמורה, מה הבעיה בעצם?
"כשיש תלונה חייבים לחקור, אבל לפני מעצרים יש עוד דברים שאפשר לעשות: לערוך חקירה מוקדמת של הראיות, למצוא תשתית ראייתית לשטויות שאנשים פולטים, לזמן אנשים לחקירה. במקרה של נאסר היה צריך לפי החוק אישור בכתב מהיועץ המשפטי לממשלה לשפוט אדם זר על עבירת חוץ. לא היה להם את זה, ועובדה היא ששופט אחרי שופט שחרר אותו".
אם את משוכנעת בהטיית המערכת , איזו סיבה יש לך להניח שאם יוגשו כתבי אישום, בית משפט לא ירשיע אותם?
"אני לא מסכימה עם כל פסיקה, אבל במערכת המשפט יש לי אמון. אני רוצה לקוות שגם במשטרה, למרות הלחצים, יעשו הערכה נכונה ואמתית של הראיות שיש להם וישימו סוף לפארסה הזאת".
אנשים חוששים, ההפחדה עובדת
"הסכר נפרץ", אומרת לסקי בשיחה השבוע, וברגע של חולשה היא מבקשת להניח לנושא טעון מסוים כי "אין לי כוח לעוד חזית עלי. יש לי את החזית של הריסות בתים, החזית של 'שוברים שתיקה', החזית על נאסר. אני קוראת לפעמים תגובות, אין לי את החוזק של זהבה (גלאון, יו"ר מרצ – ע"פ), להתעלם מאנשים שכותבים לי למה לא ריססו בפיגוע בדיזנגוף אותך ואת הילדים שלך. גם מנסים לפגוע במרצ דרכי, תראי איזה פוסט בפייסבוק על אחד ש'חושף' מי אני ויוצא נגד מרצ".
לא תצאי מזה אם תתבאסי מכל סטטוס
"אבל יש איזה 4,000 לייקים על השטות הזו! ואני רואה שלפוסטים שלנו אנשים מתחילים לחשוש לעשות לייקים, להגיב, ההפחדה עובדת. אנשים מפחדים. לא מרגישים בנוח. אנשים מבטלים אירועים, למשל של 'שוברים שתיקה', או מחליפים מיקום. מורידים את הראש ומקווים שהחושך יעבור. אני מאמינה שיהיו נפגעים בנפש. הרסן הותר לחלוטין, מכל הכיוונים, מראש הממשלה ומטה. עושים דה לגיטמיציה, לא מתבטאים נגד אלימות, וככה נותנים להם יד".
לפני שנתיים גם חששת מפגיעה בנפש?
"לא הייתי חושבת שזה יקרה. אני לא חוששת מוויכוח ומביקורת, אבל אנחנו לא באותה זירה כמו לפני שנתיים".
את עצמך פוחדת?
"זה לא פחד שישפיע עלי לא לומר את מה שיש לי לומר, אבל כן משפיע על הנפש וגם על ההתנהלות היומיומית. אני למשל מקפידה לנעול דלתות במשרד. עם הילדים עוד לא. אני דואגת לחברים שלי ומקווה שבגלל שהם נבחרי ציבור הם זוכים להגנה שצריך, כי כולנו חשופים. ואני בוכה הרבה. הנה גם עכשיו עולות לי דמעות. בוכה מעצב אמתי על מה שקורה פה ומתחולל מול העיניים שלנו. אני לא רוצה שההיסטוריונים של המחר ינתחו את המהלכים ואיך זה קרה. זה קורה עכשיו, אנחנו רואים את זה".
רוצים להוציא את מרצ מחוץ לחוק
אבל מה בעצם קרה? מה השתנה מהטענות הרגילות של השמאל?
"במציאות הישראלית לפעמים הימין שלט ולפעמים השמאל, אבל תמיד שיחקו באותה זירה עם אותם כללי משחק, שמאפשרים את הדיאלוג ואת תחרות הרעיונות, ואז אנשים יכולים לבחור, כמו בכל דמוקרטיה. מה שקורה עכשיו זה שמשנים את כללי המשחק. רוב פרלמנטרי דחוק משתמש בדמוקרטיה כדי לשים סוף לדמוקרטיה. מה הם עושים? ראשית, פוגעים ביכולת הצגת דעות הנוגדות את השלטון בכל מיני דרכים: לוקחים כספים מארגונים, לא נותנים תקציבים, יש פתאום דברים שאסור לדבר עליהם, כמו חוק החרם וחוק הנכבה. פתאום לדבר זו עבירה פלילית ואפשר לתבוע אותך. עזבי אותנו, אפילו לארגוני יהדות פלורליסטיים הם לא נותנים.
"בוכה מעצב אמתי על מה שקורה פה ומתחולל מול העיניים שלנו". צילום: עינת פישביין
"בשלב שני הם מנסים לשנות מציאות: על ידי שינוי ספר האזרחות, על ידי זה שמאפשרים לגופים תורניים להיכנס לבתי ספר חילוניים, ולהיפך לא. מצמצמים את הנרטיבים האפשריים רק לנרטיב השקרי שלהם. השלב הבא זה ליצור דה לגיטימציה מטורפת לכל מי שחושב אחרת – 'בוגדים', 'שתולים', 'אויבי העם', 'חסרי נאמנות'. כשמנתחים היסטורית – זו התשתית להפלת שלטון דמוקרטי ולכינונן של תנועות פשיסטיות. אני שומעת מאנשי ליכוד שצריך להוציא את מרצ מחוץ לחוק. זו תופעה שהתחילה מהקצוות ומגיעה למפלגת מרכז כמו הליכוד – גם מפלגה סוציאל דמוקרטית לא קיצונית כבר מפריעה להם".
את באמת חושבת שנתניהו רוצה להיות רודן פשיסט?
"נתניהו, איך שאני יכולה להבין את הלך הרוח שלו, עסוק בהימשכות שלטונו. וכדי לעשות את זה הוא מוכן לפגוע בערכים מכוננים של מדינת ישראל. אני לא חושבת שהוא ישב בבית והעתיק ממוסוליני או מפרנקו. לא. אבל בפועל, איך שהמדינה מתנהלת בהנהגתו, היא מייצרת דינמיקות שמאוד דומות למה שקרה בארגנטינה כשעלה שלטון הגנרלים. ספרים אסורים היו שם, ביניהם 'הנסיך הקטן'. הופכים ביקורתיות ושאלת שאלות לתכונות פסולות".
ומצד שני, זו הדמוקרטיה. הוא נבחר, הוא מייצג את בוחריו, אולי צריך לקבל את ההפסד.
"הדמוקרטיה היא לא רק מנגנון פורמליסטי של שלטון הרוב, היא מבוססת על הגנה על זכויות המיעוט ועל העקרונות שמאפשרים את השכנוע והביקורת. חופש הביטוי וחופש ההתאגדות, שהתפתחו לכיוון של זכויות חברתיות וקולקטיביות – וגם סביבתיות – זה חלק מהמארג של מחשבה דמוקרטית".
ואולי מדינת ישראל לא זקוקה היום להגדרה הרחבה שלך. רוצה לבחור מנהיג חזק, ולנוח.
"זה בסדר, אבל אלה לא חיים בדמוקרטיה. מי שבוחר לזנוח את הדמוקרטיה ואת הערכים שהיא באה לאפשר, זונח את הרעיון של מגילת העצמאות. אתם רוצים להגיד שעל זה ויתרתם? רוצים מדינה יהודית בארץ ישראל השלמה סביב חזון לאומני ומשיחי? סבבה, תגידו שזה זה. ואז רוב האנשים בישראל יתעוררו מטשטוש החושים ויגידו שלא. אין לי ספק בכך. משולמית אלוני למדתי לחזור תמיד למגילת העצמאות כדי להבין מה התכלית שלנו במקום הזה. יש לנו אמנה חברתית שעליה קמה מדינה, ואני משוכנעת שרוב האנשים רוצים לחיות במדינה דמוקרטית שמקדמת רווחה חברתית וערכים של פתיחות ושוויון. כשהדברים מנוסחים באופן כזה, כשלא מכנים 'בוגדים' את אלה שרוצים באמנה – נחזור למציאות. זה לא מבטיח שלטון שמאל, אבל זה מבטיח דמוקרטיה הגונה".
אני הראשונה להודות שלא הצלחנו
הנושאים שנגעת בהם חופפים את הכותרות ב"הארץ" בשבועות האחרונים. יכול להיות שיש כאן בחירה בדרך אחת לספר סיפור שאפשר לספר גם אחרת, ושזה משחק לידי השלטון כשהשמאל קופץ בכל פעם שחובטים בו? הרי לחבוט בשמאל זו האג'נדה המרכזית של הימין היום, וזה נהיה נורא קל.
"אני יכולה לנתח איך פעולות של השלטון הן הסחת דעת. נניח במחאה החברתית (לסקי ייצגה אז את מרבית העצורים, ביניהם דפני ליף – ע"פ) זה שעצרו את הפעילים והגישו כתבי אישום העביר את מוקד הפעילות והעניין הציבורי לבית משפט, ולא לסיבה שבגללה קמה המחאה. כל הדיון הלך לכיוון של חופש הביטוי, מותר או לא לשים אוהל ולמה הוגשו כתבי אישום – ואז כל האנרגיה מכוונת לשם.
"בהפגנות נגד מתווה הגז, גם שם אני מייצגת, התחילו מעצרים של מי שחתמו על האישורים במטרה להרחיק אותם מההפגנה. ואז שוב התחיל דיון על חופש הביטוי והמנגנון הפך את היוצרות ובמקום לדבר על נושאי הליבה דיברו על משהו אחר. אני מסכימה שהם טובים בספין הזה, אבל מה אפשר לעשות? להשאיר אנשים במעצר בלי שום עילה? להתעלם מהדברים שקורים ולתת לחוק העמותות ולפסילת ספרים לעבור בלי מאבק?"
אבל התכנית המרכזית של השמאל היא לא הספר של דורית רביניאן, היא שתי מדינות. והתכנית הזו התקבלה בקרב רוב הציבור הישראלי ומנהיגיו.
"זה נכון שהתכנית של שתי מדינות ניצחה, אבל זו לא האג'נדה של מי שבשלטון וזה מנוגד לעמדת הפרטנר העיקרי שלו, 'הבית יהודי', וגם לחלקים בתוכו כמו ציפי חוטובלי ומירי רגב. כשחוזרים לשאלה המדינית – יש העברת כספים להתנחלויות, המשך הבנייה, הטבות, ניסיון סיפוח כל הזמן דה פקטו בשטח. אנחנו מדברים על ספר אזרחות ורדיפת עמותות ורשימה של ספרים אסורים – ומתחת לרדאר הם מבצעים את כל הפעולות שהולכות לממש את סיפוח השטחים.
"המחשבה שנתניהו מושך זמן כדי לא להגיע לשתי מדינות שגויה, כי לא לעשות כלום מקרב לפתרון אחר: ככל שהזמן חולף יותר מתנחלים בשטחים, יותר יחידות דיור, יותר יצירה של איזורים פלסטיניים מבודדים ללא רצף טריטוריאלי. לדחות את הקץ מקרב דווקא את הפתרון של מדינה דו-לאומית/אפרטהייד, ולא לשתי מדינות. המחדל פה יוצר את הפתרון מועדף על 'הבית היהודי', ולא את הפתרון שרוב העם מסכים שיש ללכת עליו. כל חוסר מעש מוביל לשם. שתי מדינות זה פתרון אקטיבי. חייבים לשים גבול, אי אפשר לחיות בטשטוש הזה".
אין לך ספקות בצדקת הדרך? אולי התפיסה שלך של זכויות אדם מנותקת מהמציאות הישראלית?
"אני חושבת הרבה ושואלת את עצמי הרבה שאלות, ואני מגיעה עוד פעם ועוד פעם למסקנה שרוב האנשים הישראלים, היהודים, הפלסטינים, רוצים לחיות את החיים שלהם בשקט, לגדל ילדים בביטחון וברווחה. וכשאני בוחנת מה הדרכים שיאפשרו את החזון הזה – אני משתכנעת מחדש שזו הדרך הטובה ביותר. אנשים מתרגלים להמון דברים, אבל זה שהתרגלת לא אומר שזה החלום שלך עבור הילדים שלך. גם אם אנשים ויתרו על החלומות של עצמם – אין אחד שלא חולם שלילד שלו יהיו חיים טובים והגשמה. לא אני קובעת איך ילדים יבחרו את הדרך שלהם, אבל הרעיון שלי מאפשר הזדמנויות לכל הילדים – בלי קשר למצב כלכלי ולמקום מגורים – להיחשף לאמנות ביקורתית ולספר אזרחות שמעמיד את האזרח במרכז ולא את הזהות היהודית. שילד לא ייוולד למעמד של עובד קבלן או נתין של חברות הגז או כי"ל. אני מציעה משהו שפותח אפשרויות.
"חוץ מכל זה יש כאן מציאות ביטחונית קשה מאוד וחפים מפשע נהרגים, ותושבי עוטף עזה והצפון כל הארץ חשופים לפיגועים. ועדיין המענה היחיד שהשלטון נותן הוא לקרוא לשמאלנים ולעמותות – שמציעים אלטרנטיבה למציאות – בוגדים. הכעס שלי הוא על הניסיון לשתול שקר בליבם של אנשים, שלא יאמינו שאנחנו – האנשים שרוצים את הטוב – מהווים את הרוב. אנחנו יכולים על מי שלא, אבל צריך להקים קול ולהגן על המדינה, ובסוף ננצח".
העמדה הזאת לא תפסה כאן.
"אז אני הראשונה להודות שלא הצלחנו. היו לנו הצלחות מפוארות: חוק הדיור הציבורי של רן כהן, הנגישות של אילן גילאון. אבל כאן מגיעים לשורש הא-נורמליות שיש בפוליטיקה הישראלית: המחשבה שאפשר לנתק דגל חברתי ממדיני, האילוזיה שאפשר לקדם אינטרסים חברתיים כל עוד יש כיבוש ולא מקדמים פתרון מדיני".
את באמת מאמינה בניצחון?
"כן. יש לי ספקות לפעמים באפשרות אבל אני לא נשארת שם. מתעשתת מהר מאוד. זה מה שגורם לי ולאחרים כמוני להמשיך לעשות מה שעושים."
אפילו לא עברה לך בראש האפשרות של כישלון? שבעוד 10 שנים התחזיות הכי גרועות שלך יתממשו?
"אני לא מרשה לעצמי. לא נולדתי פה, עליתי לבד בגיל 15 ממקסיקו לפנימייה של עליית הנוער, משפחתי באה לכאן אחרי בכוונת מכוון, ואין לי כוונה לוותר. לא בשביל זה באתי".