צילום: דן חיימוביץ'
ביולי 2011 הייתי בת 49. בניגוד לצעירים הנלהבים שהקיפו אותי, לא עלה על דעתי שהמחאה החברתית "תצליח". לא עלה על דעתי ששבע הקפות של העיר, שבע הפגנות מסעירות ככל שיהיו, אכן יפילו את חומות האטימות המקיפות את השלטון הישראלי.
שכרון הכוח המופלא שהתעורר לשמע הקריאה מ-ה-פ-כה, לא השכיח ממני לרגע את החולשה הקיצונית של המחנה שקם, גם אם היה חסר תקדים בהיקפו ובהרכב שלו: ידעתי שאני עדה, ואף שותפה, לשמחתי, לרגע היסטורי. ידעתי שכדאי לנצל את הרגע הזה עד תום, להשליך כמה שיותר קיסמים למדורה; אבל לכל אורך הקיץ המסחרר ההוא נערכתי נפשית לרגע שאחרי, לרגע שבו "מחאת הקיץ" תגיע לסופה, רגע שאפשר היה לחזות באותה ודאות שבה חוזים את חילופי העונות. לאחר כמה שנים של ייאוש מכל סיכוי לשינוי, נדרתי בלבי לא להתייאש עוד. להמשיך ולעשות גם כשהחגיגה תיגמר, ולחכות באורך רוח לרגע ההיסטורי הבא.
אמנם קל יותר לנדור מלממש, אבל בכל זאת, מיד אחרי הפגנת המיליון, התחלנו, בן זוגי, דני, ואני לחשוב על הרגע שאחרי. ואולי בגלל גילנו המופלג, חיפשנו את הדרך להפנות את האנרגיה הכבירה הזאת אל מסדרונות הכנסת. סביבנו היו רבים שדיברו בעיניים בורקות על עולם ישן ופוליטיקה ישנה – כאילו די בנסיגה חד-צדדית מהמשחק המלוכלך כדי לכונן מציאות חדשה. אנחנו בחרנו בדרך אחרת, ופרסמנו קריאה בפייסבוק: "החורף לא עוזבים את הכנסת". הרגע הנדיר של שלהי קיץ 2011 זימן לנו שותפים נהדרים למימוש הרעיון הזה, שמהר מאוד זכה לשם "המשמר החברתי".
אי אפשר היה להקים את המשמר בלי אמונה יוקדת, שהיתה אולי אחת המתנות הגדולות של המחאה: אמונה בכוחם של אזרחים לקום ולעשות, אמונה בחובתם לקחת אחריות על גורלם. הקמנו את המשמר מתוך מחויבות עמוקה לערכים האלה, אבל הקפדנו להוסיף עוד שתי מלים לסיסמת הצדק החברתי שהרעידה את רחובות ישראל: שוויון אזרחי. לא יכולנו להשאיר מקום כלשהו לאפשרות, שהצדק החברתי יחול רק על חלקים מסוימים של החברה הישראלית, ויהפוך לאי-צדק משווע.
המשמר קם בספרינט מטורף: ב-6 באוקטובר 2011 נפגשנו לראשונה בגן הוורדים מול הכנסת עם אותם אנשים שנענו לקריאה שלנו. ב-31 באוקטובר, כשהחל מושב החורף, כבר ישבנו בכל ועדות הכנסת, עם תדריכים שהוכנו במיוחד למשקיפי המשמר, עם אוהל מבקרים בגן הוורדים ואפילו אתר בשלבי התפתחות ראשונים.
הספרינט התפתח מאז למרתון, שעודנו בעיצומו. המשמר גדֵל בלי הרף, השפעתו גדלה – במסגרת האפשר. המשקיפים שלנו אכן שינו את הנוף במשכן, הפרסומים שלנו אכן השפיעו על השיח, כפי שייחלנו. לא פתרנו את בעיית הפערים בישראל; לא פתרנו את בעיית האטימות השלטונית; לא הפכנו את ישראל למדינת רווחה. אבל יצרנו מנגנון חסר תקדים להשפעה אזרחית על השלטון.
ליה ובן זוגה דני
וזה אולי המסר העיקרי בתום חמש שנים למחאה: אל תסתכלו רק בתוצאות שעל פני השטח. מנגנוני הכוח מבוצרים מכדי שאפשר יהיה למוטט אותם בטווח הקרוב, ואולי אפילו בטווח הבינוני. שאו עיניכם אל הציבור, אותו ציבור שמכרו לו את הספין הציני על כישלון המחאה. שאו עיניכם אל הכנסת, אל העיתונות, הקשיבו לשיח הציבורי: שתי מערכות בחירות מאז 2011 נסבו באופן חסר תקדים סביב שאלות חברתיות; מושגים כמו טייקונים, הפרטה ופירמידות הפכו לנחלת הכלל.
השינוי שחוללה המחאה הוא שינוי עמוק, שינוי שהזיז לוחות טקטוניים, הנעים מטבעם באיטיות רבה; השינוי הוא שינוי תודעתי, שאת תוצאותיו איש אינו יכול לצפות בוודאות: אבל את מה שנלמד אי אפשר להשכיח, והוא בא – ועוד יבוא – לידי ביטוי במקומות המפתיעים ביותר.
הנה סיפור קצר להמחשה ולסיום: בקיץ 2012, כשעדיין ניסינו להחיות מחדש – בלי הצלחה רבה – את המחאה של 2011, שמעתי ראיון בתוכנית הרדיו של גבי גזית. אב מנתיבות סיפר על קבוצת רכישה שארגן, 2000 הורים שקנו במרוכז – ובהוזלה ניכרת – את ספרי הלימוד לקראת שנת הלימודים הקרובה. "איך בא לך הרעיון הזה?" שאל אותו גזית. "בעקבות המחאה החברתית שנכשלה", ענה לו האב שהפך לאקטיביסט מבלי משים.
זו, חברות וחברים, התשובה הכי נוקבת לכל מי שהספיד את המחאה: קיץ 2011 הגיע לכל קצות הארץ; פעוטות צעדו אז בסך ברחובות העיר ופעו: "העם דורש צדק חברתי". ראיתי אותם במו עיניי, אוחזים בחבל של הגננת. חכו חכו: אחת הפעוטות האלה תוביל את המהפכה. עלינו מוטל להכשיר את השטח.
—
ליה נירגד היא יו"ר המשמר החברתי, שאותו ייסדה יחד עם בן זוגה, דניאל דור
