אין יותר גיבורים: לא הייתי טרומפלדור

איור: אילה טל

הייתי בן 18 וחצי כשהגעתי בפעם הראשונה ללבנון. מוצב סחלב שנחשב "חודר" – אבל הש"ג שלו היה בעצם בגדר המערכת ושימש כמקום מפגש עם ההורים בשבתות – היה מוצב בט"שיות שנסעו הלוך וחזור בגזרה שבין מוצב צורית למוצב נורית (בערך בין קיבוץ ברעם למצפה מתת). הבט"שית היתה אביר, קומנדקר צה"לי, שהרכיבו לו מא"ג מכל צד ועוד מא"ג אחד מקדימה, למפקד – ותפקידה היה "למנוע חדירת מחבלים לשטח ישראל".

שבועיים שלמים לתוך הקו התחננתי לעלות סוף-סוף לסיור על בט"שית. כמטוליסט, שמו אותי כל הזמן בכיתת הכוננות – מה שאמר שרוב הזמן הייתי תורן מטבח, רק כזה שלא יכול להוריד נעליים ובגדים בסוף המשמרת. התורנות אפשרה לי לבהות שוב ושוב בלוח תדריך המוצב שהיה תלוי בכל חדר אוכל בכל מוצב, הלוח שמעליו תמיד היה כתוב: "המטרה: ביטחון לתושבי הצפון!"

יום אחד הגיע החמ"ליסט ואמר לי שהיום אני לא במטבח – אני עולה לסיור בט"שית. קשה לתאר כמה התרגשתי מגודל המעמד: חשבתי על אלכסנדר זייד, על טרומפלדור, על אבא קובנר ועל אבא שלי שהיו לו אותות מלחמה מארבע מלחמות והתכוננתי לפגישה שלי עם ספרי ההיסטוריה של העם היהודי. שפצרתי את הציוד, החרשתי את המימיות והלכתי לתדריך, כשאני משוכנע מעל לכל ספק סביר שחיים הר-זהב הולך להציל הערב את תושבי הצפון מפני עשרות אלפי לוחמי חיזבאללה שבאים לטבוח בהם, ולהיזכר כאחד מגדולי הלוחמים של עם ישראל ששב למולדתו אחרי 2,000 שנות גלות.

קצת יותר מעשרה חודשים קודם לכן התגייסתי. ביום הראשון בבסיס הטירונים של הנח"ל בתל ערד אסף אותנו המ"כ שפיקד עלינו בטרום טירונות בחי"ת. הוא עבר אחד-אחד עם תמונת סטילס ואמר לנו להסתכל בה טוב. כשהוא הגיע אלי והסתכלתי ראיתי איש מוטל על הרצפה, עם מדים מנומרים, במעין תנוחה עוברית.

---

"אתם רואים אותו, צוות 8?" הוא שאל ומיד ענה: "זה חיזבאלון שהרגנו בהיתקלות בשנה שעברה. יום אחד אתם תגיעו ללבנון ותחסלו גם מחבלים". מישהו שאל אותו אם הוא חיסל את המחבל, והוא ענה במבוכה שהוא בעצם יצא הביתה באותו השבוע, אבל ההיתקלות היתה של חבר'ה מהפלוגה שלו, אז זה לגמרי נחשב.

ובכלל, כל הטירונות והאימון המתקדם היו סביב לבנון. כל הזמן לבנון, לבנון, לבנון. כשפישלנו במסדר המפקדים היו אומרים ש"זה מתחיל במא"ג לא נקי ונגמר במארב שנדפק בלבנון!". כשלא עשינו פזצט"א כמו שצריך בתרגיל, היו אומרים לנו "בלבנון זה יהרוג אותך!". כשמישהו רץ לאט (אוקיי, כשאני רצתי לאט) אמרו מיד: "איך תסתער בלבנון?! איך?! אתה תיהרג בהיתקלות הראשונה!"

לבנון. כל הזמן לבנון.

השירות בלבנון, טפטפו לנו יומם וליל, הוא פסגת השאיפות, מטרת קיומנו, סיבת הגיענו לעולם וסיכום כל החלומות לעתיד שראוי שיהיו לנו. לבנון היא הכל, והיא המקום שמבדיל בין ילדים לגברים.

לא ממש מפתיע, אם כך, שכשנקראתי לדגל (או יותר נכון – לרחבת התדריכים ליד פינת הסילור והניקוי של הנשק מחוץ לחדר האוכל) דמיינתי את עצמי כנצר למסורת מהוללת של לוחמים עזי פנים ועתירי ניצחון. הבט"שית התחילה לנסוע, ואני מגלה שהמא"ג שלי פונה לצד הלבנוני של הגדר. חיפשתי בעיניים את המחבלים שעושים את דרכם לגדר. סרקתי כל סנטימטר בצד השני כשאני אוחז במא"ג ומוודא נצירה כל הזמן עד שדני, המ"כ שפיקד על הסיור, אמר לי "אידיוט, תעזוב את המא"ג לפני שתפלוט לי פה כדור".

והמחבלים, מנוולים שכמותם, לא באו.

למעשה, הם אף פעם לא באו. בכל שלוש שנות השירות הסדיר שלי שחצי מהן לפחות ביליתי בתעסוקה מבצעית בלבנון, לא יריתי בנשק האישי שלי ולו כדור אחד בנסיבות מבצעיות. מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה, ומעולם לא יריתי על אחד כזה – אבל הם ראו אותנו וירו בנו, וזה קרה לא מעט.

חשבתי על אלכסנדר זייד, על טרומפלדור, על אבא קובנר ועל אבא שלי. חיים הר-זהב, נובמבר 1996

אבל הפצמ"רים המשיכו

שלוש השנים שלי בלבנון, אלה שבין 1996 לסוף 1998, היו השנים שעיצבו בדיעבד את התודעה הציבורית לכך שלבנון היא בעיה. זו היתה התקופה שבה לא דיברו על כך שאנחנו חוטפים על הראש, כדי לא לבאס את העם והאומה. אם היו יותר מהרוג או שניים ביום קרב, קראו לזה בשמות המכובסים "אירוע כרכום 2" או "אירוע בז" או "אירוע הנגמ"שים בעישייה". ואם היו ממש הרבה הרוגים אז היו קוראים לזה "אסון השייטת" או "אסון השריפה בסלוקי" (שלא לדבר על "אסון המסוקים").

זו היתה התקופה שבה היו מתפוצצים עלינו מטעני צד והיינו חוטפים פצמ"רים וטילים לעמדות במוצבים דרך קבע, וצה"ל היה מקפיד "להשיב למקורות הירי". המשמעות של הביטוי המכובס הזה היתה על פי רוב שהתותחנים ירו פגזי עשן כדי למסך את המוצב כך שכווני הסאגרים של חיזבאללה לא יראו את המטרות שלהם ויפספסו, והמון המון ירי ארטילרי על שדות נטושים או ואדיות ריקים שאיזה גנרל בבור של פיקוד צפון החליט שבטח יש בהם מחבלים באותו יום.

כשהיו לנו הרוגים לא היו מסתפקים בתותחנים, והיו מקפיצים גם צמד מטוסי אף 16 שבטח היו ממילא באימון איפשהו והם היו זורקים לוואדי התורן פצצות חצי טון שנשארו עליהם, כדי לחזור קלים הביתה ולהספיק לארוחת צהריים בטייסת. הפצצות שלהם היו מרעידות את האדמה ועושות בום גדול, אבל הפצמ"רים המשיכו לנחות על הראשים שלנו למרות המפגן הפירוטכני המרשים: ככה זה כשמפציצים סתם, בלי תכלית.

אבל צריך להודות שהפצמ"רים היו מפחידים רק כשנפלו עלינו כשהיינו מחוץ למוצב. המוצבים עצמם היו עשויים כל כך הרבה שכבות בטון, עד שנדרשה פגיעה ישירה בחלון העמדה כדי להרוג חיילים. גם זה קרה, אבל זה היה די נדיר.

למרות המשפט המפורסם "הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר" – משפט שהעיד על כך שלקראת השחרור מוטב לצאת כמה שפחות מהמוצב, כי רגע לפני האזרחות כבר יש ערך לחיים שלך וחבל להיהרג דווקא עכשיו – הפחד האמיתי של חי"רניקים בלבנון לא היה מהמרגמות של חיזבאללה. אמנם שנאנו לנסוע בשיירות האטיות מהגדר למוצבים כי המשאיות הכבדות היו מטרה קלה לטילי נ"ט, אבל שום פחד לא השתווה לפחד מהמטענים.

חיזבאללה הניח אין-ספור מטענים באזור הביטחון כדי לפגוע בכוחות שנמצאים בדרך למארבים, אז היינו מציבים מארבים במטרה לחסל את מניחי המטענים. זה אפשר לנו, כמה חכם, לעלות על המטענים שהם הניחו. מין שטות מעגלית שכזאת.

הכל נראה הגיוני בלבנון, ויש דברים שרק בדיעבד הבנתי את הטמטום העצום שהיה בהם. אחד התפקידים שלי, בתור מפקד צעיר שחזר זה עתה מקורס סמלים לפלוגה המסייעת, היה להיות חלק מהחוד המנווט. ארבעה חיילים שהולכים קדימה, לפני שאר הכוח (בדרך כלל שמונה חיילים נוספים). התפקיד המרכזי של החוד – ואין דרך לייפות את זה – היא לעלות על המטען לבד, כך שהחבר'ה האחרים לא ייפגעו ויוכלו להציל אותם.

בחלק מפתיחות הציר הייתי סורק תילים: התפקיד של סורק התילים היה לסרוק אחר תילים של מטעני חבלה ולהזהיר את הכוח. מכיוון שמדובר בחוט דק ולא מעט פעמים הוא היה כמעט שקוף, נתנו לנו דקר חבלנים (מעין מקל דקיק באורך 80 ס"מ עם ידית בקצה) שאותו היינו מניחים בצורה רפויה על אצבעות יד פשוטה קדימה ומנענעים קדימה ואחורה בעדינות לאורך כל ההליכה – מחווה למקלות ההליכה של העיוורים. ההיגיון הצבאי אמר שדרך הנענוע העדין הזה נרגיש את התיל כשהדקר יפגוש בו וכך נדע להזהיר את כולם מפני המטען.

אני זוכר שמשום מה לא עלתה על דעתי המחשבה על כמה זה הזוי לעשות את הדבר הזה. זאת אומרת – נגיד שהדקר פוגש את התיל, אז בעצם כל תנועה שאעשה עכשיו יכולה לסיים את חיי. זה מטומטם. זה הזוי. זה פסיכי.

וזה נראה לי נורא נורמלי בזמן אמת.

שום פחד לא השתווה לפחד מהמטענים. הדרך לבינת ג'בל, ברקע כפר דבל

מרד באמצע הלילה

לאחד המארבים יצאנו עם ד', מ"מ שהגיע למחלקת המרגמות במסייעת ממגלן. הפגישה בין הצנף מהיחידות המובחרות לבין הנחלאווים החפ"שים שהתגייסו בבקו"ם ורק רצו להגיע הביתה בשלום, היתה עניין לא פשוט מהרגע הראשון. הוא לא האמין בצעירות-ותיקות שהיו בבחינת קודש בפלוגה, אבל כן האמין בסדר וניקיון ובכך שהעמידה במשימה קודמת לצורך להכין נס קר. בקיצור: הוא והמסייעת לא ממש התאימו.

יצאתי למארב הזה כסגן שלו, בחוד המנווט. מצד ימין ושמאל שלי היו שני חיילים מהמחלקה שלי (מחלקת דראגון, כבוד!), ומאחורי קיבוצניק ממחלקת הסיור עם ההמצאה פורצת הדרך שהגיעה באותם ימים לצה"ל, ג'י-פי-אס. את הדרך לאוכף הבציל, שנמצא צפונית למוצב כרכום בגזרה המערבית, אני זוכר בעל פה גם היום, בחיי, אבל רצו שנשתמש בחידוש הטכנולוגי. קראנו לו "טטריס" על שם המשחק הפופולרי ביותר באותם ימים וגם מפני שהמכשיר, שכיום הוא לא יותר מפיצ'ר בכל סמארטפון, היה בגודל של טאבלט.

אחרי שיצאנו מישראל ועקפנו את כרכום מימין, בדרך לאוכף, ד' אמר לי בקשר לעצור. הוא עבר בריצה שפופה את 50 המטרים שהיו בינינו (כאמור, כדי שרק ארבעתנו נמות ולא כל הכוח). "הולכים מסביב ולא ישר. יש לי תחושה שזו הדרך שבה אנחנו צריכים ללכת", הוא פקד עלינו בשקט בגלל הלילה שמסביב.

"זה לא רעיון טוב", אמרתי לו, "הרי בכל התדריכים ומפות התיאום אנחנו מופיעים כמי שהולכים ישר". "זו פקודה וזהו", הוא אמר. הקיבוצניק מהסיור הראה לו בליל של מספרים ונקודות על הג'י-פי-אס, כדי להבהיר לו שהוא טועה, והתחיל לרטון ולכעוס. בינתיים שאר הכוח סגר את הפער, והחיילים של ד' ממחלקת המרגמות איימו במרד באמצע הלילה, באמצע לבנון.

"זו פקודה, ומי שלא יבצע אותה יאכל ממני משפט וייכנס לכלא לחודשיים", הוא אמר בתקיפות, והראה לי מאיפה הוא רוצה שאקח את הכוח. הלכנו מסביב, כמו שביקש, עם תפירה של 2 ק"מ בערך והגענו למקום המארב באיחור של שעה. בבוקר, כמו שהיה נהוג אז, נכנסנו לתוך השיחים הסבוכים שבוואדי שבו התמקמנו כשאנחנו מחופשים לעצים ולא זזים. חוץ ממני, אף אחד מהכוח לא דיבר עם ד', במעין חרם לא מוכרז. בלילה יצאנו מהשיחים בחזרה למקום המארב, אלא שלפנות בוקר קיבלנו הודעה להתקפל – ממארב מתוכנן של 96 שעות הפכנו למארב של לילה אחד בלבד. ההוראות היו לפגוש צוות של היחידה לסילוק פצצות כמה ק"מ דרומית לנו על ציר התנועה שלנו, לכיוון ישראל.

• עוטף לבנון – דני גוטוויין על הדרך שבה שינתה הנסיגה את חיינו

 אני זוכר שהבנתי שאני בטח לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת. עמדה במוצב תורמוס

כשהגענו לזירת המטענים המוהנדסים מהיחידה לסילוק פצצות כבר היו במקום עם כוח של גדוד 50. מסתבר שאיש צד"ל שעבר במקום ביום שלפני כן איתר זירה של עשרה מטעני קלימגור (מטען שיורה מאות כדוריות קטנות ברדיוס של 200 מעלות ובמהירות עצומה כלפי הכוח שמפעיל אותו – כנראה הרוצח מספר אחד בדרום לבנון). אם לא היינו עושים את העיקוף שד' דרש, היינו עוברים באמצע הזירה הזאת ומפעילים בוודאות את המטענים.

ד' לא אמר כלום כשלחצתי לו את היד כדי להודות לו על כך שתחושת הבטן שלו הצילה אותנו. הוא היה בעיקר חיוור מאוד. אחד מאנשי סילוק הפצצות, עם קסדה ושכפ"ץ ומשקפי שמש של גולשים, ביקש שאתלווה אליו.

"שים את זה על הגב", הוא אמר לי, "אני צריך שמישהו יסחוב את זה". הוא נתן לי פק"ל שהיה מין מכשיר מרובע בגודל חצי מטר על חצי מטר, שאליו מחוברת סוללה גדולה ומעליו אנטנה קטומה. "מה זה?" שאלתי. הוא שאל אם אני יודע מה זה שלגון. בטח שידעתי: שלגון היה מכשיר שהיה על כל כלי בדרום לבנון ושידר תדר משבש, כדי למנוע הפעלת מטענים באמצעות שלט רחוק. "זה שלגון חי"ר", הוא אמר, "וחייבים להפעיל את זה כדי שלא נתפוצץ בזמן פירוק המטענים".

הוא הראה לי איפה כפתור ההפעלה, הסביר לי שזה חייב להישאר מופעל עד שתסתיים משימת נטרול זירת המטענים, אמר שחשוב שאוודא שהאנטנה מופנית למעלה כל הזמן – ואז ביקש שאחכה עד שיתרחק ממני לפני שאני מפעיל את המכשיר. אני זוכר ששאלתי את עצמי "למה?" ואני זוכר שהבנתי שאני בטח לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אבל בכל זאת שאלתי. "זה פולט קרינה אדירה, ואני לא רוצה להיות ליד כשזה מופעל", הוא ענה לי בזמן שהוא מתרחק.

שלוש שעות ישבתי בין הסלעים במעגל ההיקפי שמאבטח את אנשי יחידת סילוק הפצצות כשאני עם רגליים מוצלבות ומוצמדות מעל הביצים, ועם שכפ"ץ שמונח על הירכיים מתוך תקווה להישאר בוועד הורים. ייתכן שעמוק בלב ביקשתי שאחד המטענים יתפוצץ כשהוא נמצא מולו.

ולא סיפרנו כלום לאף אחד, כי מי רוצה להלחיץ את ההורים וכי החברים לא ממש התעניינו והיו להם סיפורי צבא משלהם, וכי מאוד אהבנו להרגיש גיבורים. הרי פמפמו לנו שלשרת בלבנון זה הטופ ושאנחנו ולוחמי תש"ח זה כמעט אותו דבר, כי אנחנו מצילים את הגליל כאשר אנחנו עולים על מטענים באמצע אזור הביטחון.

היו לי חברים שנהרגו בלבנון, ויש לי חברים שנפצעו בלבנון, ואני לא מכיר אף אחד שהיה בלבנון ולא נשאר שם בצורה כזאת או אחרת ושהיא לא נשארה בו. אני חושב שכולנו הדחקנו אז ומדחיקים עד היום המון, כי זו הדרך היחידה להתמודד.

"אם תעלה על מטען גם ככה לא תדע מזה: בום, וזה נגמר". "מא"ג לבנון" בגדר המערכת

הדחקנו את המארבים של שלוש וארבע יממות, והדחקנו את השיירות, והדחקנו את התמונות של אנשים שנפגעו מולנו, והדחקנו את הקולות והדחקנו את הריחות והדחקנו את השקט שמופר ברגע, והדחקנו את מספר הפעמים שבהם אמרנו לחייל מפוחד את המשפט שאמרו לנו בעבר: "אם תעלה על מטען גם ככה לא תדע מזה: בום, וזה נגמר".

הדחקנו את הפחד למות.

הדחקנו את הפחד להרגיש ברגל "קליק" של פס דריכה שמפעיל מטען ואת הפחד לשמוע את הרעש של פצמ"ר שנופל ישר על הראש ונשמע אחרת לגמרי מכזה שפוגע "קצר" או "רחוק" מדי. הדחקנו את התחושה הקלאוסטרופובית של להיות כלוא בתוך משאית עם יציאה צרה אחת כשאנחנו עם ציוד כבד על הגב ופוחדים שלא נספיק לברוח בזמן כשאנחנו יודעים שהטיל בדרך לפגוע בה.

והדחקנו את זה שהיינו מעטים כל כך, לא יותר מ-1,500 חיילים בכל רגע נתון בלבנון, ובעיקר את זה שלאף אחד לא היה אכפת שיש חיילים בלבנון: שחוץ מהמשפחות שלנו אף אחד לא זכר שאנחנו שם, אלא אם היו הרוגים.

הדחקנו, כי אי אפשר אחרת.

הייתי בן 18 וחצי כשהגעתי בפעם הראשונה ללבנון. שלושה ימים לפני שהייתי בן 19 נפלו החברים הראשונים שלי. הייתי בן 20 כשנהרג חבר שלי מהתיכון וביום שבו השתחררתי מהצבא בן מחזור שלי נפצע קשה וחייל שלו נהרג.

ולא הייתי אלכסנדר זייד, ולא הייתי טרומפלדור, ולא הייתי גיבור כמו אבא קובנר וגם לא כמו אבא שלי, כי אפילו אות מלחמה לא חילקו על השירות בלבנון.

וגם את זה, כמו שאר הדברים, מזמן הדחקתי.

‎חיים הר-זהב שירת בגדוד 931 של הנח"ל מנובמבר 1995. היום כתב בתוכנית ״הצינור״ בערוץ 10 ובעל טור ב"מקום הכי חם בגיהנום"

עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":

• הרשוש לא חזר / יואב קרן
• כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
• "אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק
• החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ
• בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ
• הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס
• חזרה לראשי

[mc4wp_form id="1006521"]