כשרואים את פניו לא חושבים על כל זה. נראה כמו זית, כמו שמן זית. זהב חאקי ירוק. כמו הארץ, בלי הבטון. כמו הארץ כשתגמר – מה יעשו עם כל הבטון, לאן הוא יילך, הבטון. בטון של חומות, בטון של יציקות. בטון של מדרכות. מה יהיה על כל זה. ציץ ועשב שוטה.
העשבים יינבטו מן הבטון. הבטון ייסדק תחתם. הבטון ייקבר כמו אטלנטיס, לאטלנטיס לא שמחה שהיתה. ברזלים יצוצו מתוך תל, שיירי בנייה עוד דבוקים עליהם, מסמנים חרבה.
זה הנוף. זה הסוף הטוב, שלו הוא מייחל. אין אדם. רק שקט ורוח על פני גבעות הבטון הקבור בכורכר. אולי קצת ערבים, הרי הם כמו הנוף. לא אנשים. לא היו אנשים קודם שבאנו, ולא אנשים עכשיו לאחר שהלכנו.
כשהגיע לארץ לא חשב על כל זה. חשב על מעשים, חשב על השתייכות לעושים ולמעשיהם. חשב על צבא, למשל. הו, כמה טוב היה בצבא. בשדות המוריקים בצהריים הארוכים. בזבובים המקרקשים סביב פחיות השימורים. בסירחון הגברים היבש. במדים.
מפקדו האהוב לובש גם הוא שמלת בטון עכשיו. נולד ללבוש אותה.
הוא בקושי זוכר את הדברים. אחר צהריים מהביל מרוב חום בשבילי היישוב המאובק. שלושה קילומטרים מן היישוב הוא נקבר. הוא נזכר שלא הלכו רובם, אלא נסעו לשם ברכב. וגם הוא אתם נסע. הוסע. הוא לא ידע בדיוק היכן הוא. הוא זכר ריבוא אנשים. הוא זכר אם בוכה. הרוסה ככותל. הוא זכר אב צולע. צולע מאז שהיתה לו תאונה. הבן המת דמה לאב הצולע, אלא שהיה מוצלח ממנו בכל היבט. היה יפה ממנו, גבוה ובוהק. האב הצולע היה אפור ומר. האב הצולע שרד את התאונה, הבן הקבור לא. חטף כדור בראש, כך שמעתי.
אני נזכר ביום ההוא שהכתה בי ההבנה. אז עוד לא מת, אבל אני הבינותי את הפוטנציאל של הסיפור הזה, שלא לומר את ההכרח, כמעט. הרי מוכרח היה מישהו למות תמיד. בכל הסיפורים. אחרת מה הקטע. מישהו צריך למות, זה ברור. בטח ובטח שבסיפור הזה על אטלנטיס לא שמחה ששוקעת. אבל אז טרם הבינותי את זה עד תום. עד שהבנתי שזה חל עליו, הסיפור.
"אני נזכר ביום ההוא שהכתה בי ההבנה". אורין מוריס
***
הייתי במקום שנקרא עולש, בגזרה הצפונית של ישראל. היום מקום זה כבר אינו חלק מן הארץ הקבורה. כבר אינו חלק מאדמותיה. הוא הושב לאדמות הלאום של לבנון, כי התברר כ"החרגה" של ריבונותה של אטלנטיס במרחב. גניבה יהודית קלה של אדמות שכן לא טוב. אבל אז באו התיקונים האחרונים שלאחר הנסיגה אל הגבול הבינלאומי. מצחיק. הרעיון היה למשוך את השטיח חתת לרגלם.
זו לא היתה נסיגה של תבוסה, אלא נסיגה של תרגיל מלחמה אחרון. מה שעד כה צבאית לא הצלחתם לקיים, אמרה הנסיגה, עכשיו לא תצלחו בו פוליטית. הרי המלחמה היא המשכה הטבעי של הדיפלומטיה, ובמקרה זה, היתה הדיפלומטיה המשכה הטבעי של המלחמה. הכל הרי הפוך אצלנו, ראש ורגל. תלויים מעץ עם הראש למטה, כמו הסמל המפורסם של האיש התלוי מקלפי הטארוט. מסמן מה, לא ידוע.
הנסיגה היתה משונה. הרי אני אז כבר בביתי הייתי, שותה קפה אל מול עיתון "הארץ" בבית הוריי, פחות או יותר. והוא על מקומו האופקי, קבור בשלמת הבטון, כמה שנים לאחר אותו אחר הצהריים מהביל, מחוץ לאדמות הקיבוץ של בקעת הירדן. אבל כל זה שנים ספורות אחר כך, ואילו עכשיו רצינו לספר באותו יום שחרי אפור, שההכרה נחתה עלי. כיצד זה קרה שהבנתי את מותו בטרם עת. כך.
באותו בסיס בעולש, שאינו נמנה עוד עם אדמותינו הריבוניות, הייתי אחראי על סיורי גדר, כמות אלה שעשר שנים אחר כך לערך נחטפו והושבו מתים. היינו עולים על הבט"שית ונעים באטיות לאורך ציר הטשטוש, אותו שביל עפר ברוחב כמה מטרים שפרוס בין הגדר הטובה לכביש הצר.
הגדר רצה לכל אורכו של הגבול הצפוני, והכביש רץ בסמוך לה, מקביל אליה תמיד, לעולם לא נוגע. ביניהם אותו טשטוש עפר שמשמש את הגששים לשם זיהוי עקבות. ובכל שחר השכם היינו עולים על הבט"שית לבצע את הטשטוש. כיצד זה היה נעשה. היינו נוסעים אל הגדר ועולים על שביל העפר הצר. שם היה יורד הנהג ומחבר גרורות של שלשלאות מתכת לאחורי הרכב ואז היינו נוסעים לאורך הציר עם גשש מלפנים.
הקדם הקדם בבוקר והגשש היה מחפש עקבות בטשטוש מאמש, ולאורך כל הדרך היינו מטשטשים מאחורינו את עקבות הציפורים והתנים. קצת כמו החיים, היינו מסדרים את העבר, וצופים בחרדה לעבר העתיד, לגלות סימני חדירה. וסימני חדירה לא היו אף פעם, מחמת הגדר הטובה שהיתה טובה להפריד בין אנשי הנוף לאנשי אטלנטיס, אנשי הים, אנשי הלא-מכאן שהיינו אנו. והיינו נוסעים לאט לאט מאוד. ומטשטשים.
***
ובוקר אחד אפור, לאחר טשטוש איום ונורא, שבתי ופרקנו את שלשלאות הברזל מן הרכב. ועשינו מסדר קטן לחיילים, כולל תדרוך ירידה ממשמרת. שעות שינה, ציוד והכנה למשמורת שתבוא לטובה על הגדר בלילה הבא. ובוקר אחד אפור, מיד לאחר הטשטוש, ניגש אלי אחד – שלמה, מנצרת עילית – ואמר לי, שמע, יזהר נפצע. ומיד הבינותי. הבינותי אותו רגע משהו שמעולם לא הפציע בתודעתי. שהאיש פגיע. הרי נראה כה מחוסן תמיד. כה בוהק. ואותו רגע הבנתי שיכול למות. ואף אמרתי, בקול: "הוא יכול למות". וחברי איש נצרת אמר לי, אל תאמר זאת. ואני שבתי ואמרתי, הוא יכול למות. והוא סיפר שבכלל לא כך, שרק נפגע בראשו, והובהל לבית חולים בפנים הארץ, מפני שישב במוצב קדמי בתוך אדמות הלבנון. ושם, במוצבים החודרים, חיינו במה שנקרא בפינו "צוללות". מעברים תת-קרקעיים מבורזלים ומדופני בטון, שהגנו עלינו מפצצות המרגמה וממטרות עוינות אחרות שהיו ארגוני הלבנון ממטירים כדי לפגוע בראשינו.
והוא, המ"פ הקבור עתה בשלמת הבטון והמלט, רץ אז בצוללות. מחמת שהיה גבוה ויפה ונמרץ, נחבט בכוח נורא בעמוד ברזל נמוך שהיה תומך את תקרת הצוללת. וכמעט איבד הכרה מרוב כוח המכה, והובהל לבית חולים בפנים הארץ.
אבל אני את הסיפור לא שמעתי. כי אני הבנתי. הבנתי את מותו האפשרי של המסופר. הבנתי לרגע את התפקיד, ואת סופו של הסרט. ולכן אמרתי, הוא יכול למות.
אבל אז לא מת ולשמחתי עוד ראיתי אותו שבועיים קודם שמת ממש. והספקתי אף לומר לו דבר חשוב מאין כמותו. שהוא מצוין, ותמיד היה. ושאני טיפש, ותמיד הייתי. ושעל כך רוב סליחות, אני מתנצל בפניך. והוא אמר שטויות, על מה אתה מדבר. ונתן חיבוק לבבי וזר. כי מה לי ולו ולחיבוקים. אבל ניסה. ואני דווקא הצלחתי את הרגע נצול היטב לנצל, משום שבסוף השיחה המריא חזרה ללבנון, ושבועיים אחר כך על אדמותיה נפל מת מדמם.
והיה כעס גדול בהלוויה, כך שמעתי. כי לראות לא ראיתי את זה, רק את החום המכוער ראיתי, את אבק הרכבים, את האם השבורה והאב הצולע. ואף את האח המוצלח פחות וקפוא משהו, דומה יותר לאב הכבוי מלאח המת הבוהק שנתון עכשיו מתחתנו בשמלת הבטון. וגם את האחות ראיתי, והיא דווקא דמתה לו מאוד מאוד, היתה הוא כמעט, אלא שעל אישה השמלה ישבה טוב פחות מעל הגבר. היו לה את פניו היפים של הגבר. ואז עוד היתה לי הפנטזיה כאילו אם אתחתן אתה אהיה למעשה אתו, וכך אצבור את זוהר האתוס של הגבר המת בשלמת הבטון בפאתי הקיבוץ בקיץ המהביל הנורא שבעמק העצוב המאובק.
אבל היה שם כעס, כך שמעתי. כי מפקדיו כעסו על שמת. כה אהבו אותו במובהקותו. טוב יותר מכולנו הוא היה, בזה כמעט אין עוררין וספק, ואף שאני עצמי מעולם לא כיבדתיו, היה מוצלח ממני בהרבה, ובכל פרמטר אפשרי. והכעס היה על שמת לשווא, מת סתם, במשימה מקושקשת במיוחד. מת בסריקות יום בסוג'וד, ומשמת, נשאלה השאלה, מי סורק את סוג'וד ביום, ולשם מה? הרעיון היה למצוא מחבלים, ואלה אכן נמצאו, או נכון יותר מצאו הם את הסורקים, והוא שהלך בראשם, נורה בראש מטווח קצר מאוד, ונפל מת מהר מאוד, אם לא מיידית. והמחבלים ברחו, והכוח זרק רימונים והמ"פ מת במקום.
והיה כעס גדול על שמת. על שמת לשווא, על שהלך בראש שלא כנהוג. אלא שהוא לא רצה על ראשו אף אחר שיהיה להרוג ולכן העדיף להיות ההרוג בעצמו. וכך היה. ולכן במידת מה כל זה כבר היה כתוב קודם שקרה. כי כזה הוא היה, די גיבור. די רגיל. וצפוי ותפור בשלמה של בטון כמעט מיום שנולד, יש לשער.
והכעס היה על שאיש כה מצוין נפל בנסיבות כה גרועות, ואף שמעתי שכאשר ניגש מפקדו הוותיק לארון, שלו היה שומע במקרה על משימת האיוולת שלה יצא, היה צורח ומקלל ולא נותן לדבר שהיה שיהיה, כי היה שומר חיי חיילנו כמטמון, שנא את המוות בכל מאודו, והורג היה באויב על פנינו.
וכשניגש האלוף בעל פני הנשר, אז מג"ד היה, תפס את כומתתו האדומה והשליך לתוך בור הקבר. השליך ובכה. וכעס ובכה, ואחר כך הלך וקילל כל מי ששלח את בנו הצבאי היפה, כי בן טיפוחיו היה, וקילל את כל מי ששלח את בנו היפה למות. כה כעס וקילל: בני זונות, בני שרמוטות מזדיינים מטומטמים. בני זונות, הרגו לי את הבן בגלל הזין המסריח והמטומטם שלהם שרוצה קידום בדם מחבלים. תעוזה מטומטמת, כוס אימם, שימותו הם תחתיו, למה הוא. למה הוא, למה הוא. למה הוא דווקא, דווקא בני האהוב, מכל הבנים בני הזונות. כך הוא קילל, כי אהב לקלל, ובמיוחד בעת שמישהו מת. אבל כך הוא קילל כי כאב. כאילו הוא עצמו היה האב, כך קילל. על שום זה שמטומטמים הרגו לו את הבן. ולכן זרק את הכומתה לקבר כי כאב, כי כעס, כי עצב מאוד בלכת הבן היפה היפה.
אורין מוריס נלחם בלבנון ב-1996-1997. היום מבקר ספרות ב"מקור ראשון" ו"הארץ"
עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":
- מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב
- הרשוש לא חזר / יואב קרן
- כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
- "אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק
- החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ
- בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ
- הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס
- חזרה לראשי
[mc4wp_form id="1006521"]