"אני אוהבת להכיר מקומות דרך הרגליים"
שמך קרני בן יהודה
גילך 40
מקום מגוריך תל אביב
אופי תחבורה ראשי ברגל ובאוטובוסים
מאיפה את באה ולאן את הולכת? בשדרות חן, ליד הבית.
אורך המסלול היומי הממוצע אני פרילנסרית אז אין לי מסלולים קבועים.
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אוטובוסים, תל-אופן וגט טקסי בהתאם למרחק, לשעה וליום בשבוע (מישהו אמר תחבורה ציבורית בשבת?).
למה ברגל? רוב מה שאני צריכה נמצא קרוב אליי. כשמזג האוויר לא גיהינומי, אני אוהבת ללכת ברגל עד כמה שאפשר, והרבה פעמים אני נוסעת למחוז חפצי באוטובוס וחוזרת הביתה ברגל כשיותר נעים.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? אופניים שועטים ובמיוחד חשמליים. כשגרתי כמה שנים בארה"ב מאוד אהבתי לנהוג, אבל בארץ אני מעדיפה להימנע בגלל תרבות הנהיגה העוינת. כשהייתי נוהגת בארץ הייתי בחרדה מתמדת מהנהגים שחותכים, עוקפים ונצמדים. ליוותה אותי תחושה תמידית שאשכרה מנסים להרוג אותי, ובסוף מכרתי את הרכב. עכשיו התרבות הזאת הגיעה גם למדרכות תל אביב ואי אפשר ללכת בשקט למכולת בלי לפחד ממה שעלול להגיח מעבר לפינה, או בלי שיצפצפו, או יצעקו לי מאחורה שאני מפריעה.
מי האויב? המדיניות הטיפשית של העירייה. ברגע שהחליטו לצייר שבילי אופניים על המדרכה, יצרו נורמה שמותר לרכוב על המדרכות, במקום שהיה מיועד על פי החוק להולכי רגל בלבד. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור (הא!), הולכי הרגל ורוכבי האופניים נאלצים לחלוק מרחב משותף וזה פשוט לא מתאים ולא הגיוני. לסלט הזה הצטרפו האופניים החשמליים שלא מצריכים אפילו רישיון והנה מתכון בטוח לתאונות.
מה הפתרון? למחוק את כל שבילי האופניים שצוירו על המדרכות ולסלול אותם מחדש על הכבישים כמו במדינות מתוקנות (ראו ערך אמסטרדם). נשמע קיצוני? אני מבטיחה שזה יעבוד. נשמע בלתי אפשרי? כשחולדאי רוצה, דברים נוטים לקרות.
התנועה האידאלית בעיר… לא תגרום לי להתקפי חרדה.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך… אני תל אביבית במקור, וגרתי בהרבה מהשכונות בעיר. אני מכירה ממש טוב את כל השכונות שגרתי בהן, על דרכי הקיצור והמעברים בין הבניינים. אני אוהבת להכיר מקומות דרך הרגליים ושונאת להיות תלויה בווייז, גוגל מאפּס וחבריהם. לפני שנתיים שוטטתי במשך שבוע בברלין בלי מפה, ולטיולים לנקודות מרוחקות כתבתי לי מראש הוראות הגעה ושמות של תחנות רכבת כי הנייד שלי גסס ולא יכולתי להסתמך עליו בעת צרה. אני אוהבת לגלות ככה בתי קפה, חנויות יד שנייה ופינות חמד ולהתחבר למקומות דרך הרגליים. יש משהו מעצים בלהרגיש שאני מתמצאת בסביבה, בכל מקום שלא אהיה. כנראה שבגלל זה יש לי קארמה משונה, וכמעט בכל פעם שאני יוצאת מהבית, מישהו עוצר אותי ומבקש הוראות הגעה. לפעמים אלה תיירים שמנסים להגיע ללא הצלחה למלכודות תיירים למיניהן, ולפעמים מדובר בתיירי פנים שצועקים אליי מהאוטו "איפה הירידה לאיילון?". מספיק שאני אוציא את האף מהבית כדי שזה יקרה. פעם יצאתי עם פיג'מה וכפכפים כדי להוריד את הזבל ולפני שהספקתי לחזור הצליחה לעצור אותי תיירת מבולבלת כדי לשאול איך מגיעים לעזריאלי.
"כשאני הולכת, אני נעשית אדם יותר מומלץ לסביבה"
שמך הדר בן-יהודה
גילך 38
מקום מגוריך במרכז ירושלים ובצפון תל אביב
אופי תחבורה ראשי הליכה ברגל. אוטובוסים.
מאיפה את באה ולאן את הולכת? מהעבודה בירושלים עם קאר–פול למחלף שפירים (תודה לדני ולמעיין!), ואז עם האוטובוס "סובב קריה" לקריה, ומשם ברגל, לשדרות ח"ן, ליד הבית של קרני אחותי. אורך המסלול היומי הממוצע: מתל אביב לירושלים ובחזרה (או להיפך), ואז עוד שלושת רבעי שעה לכל הפחות בתוך העיר.
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? לפני עשר שנים הייתה לי מכונית שחורה וגדולה שהנסיעה איתה על הכביש הייתה חלקה כמו חמאה. למדתי אז קונדיטאות ופעם אחת קבעתי עם חברות לארוחת ערב, ובאתי לאסוף אותן כשבאמתחתי 10 כיכרות לחם שאפיתי באותו יום. שעה ארוכה הסתובבתי וחיפשתי חנייה במרכז העיר ללא הצלחה, ובזמן הזה עברו הלחמים מיד ליד ואכלנו את כולם, כך שעניין ארוחת הערב ירד. אחרי זה מכרתי את האוטו, לא לפני שנעשה לשק החבטות של שדרות מוצקין. כעת רישיון הנהיגה שלי לא בתוקף כי החמצתי את המועד שבו היה עלי לעשות קורס ריענון נהיגה. וגם: אני לוקחת מוניות כשאני מאחרת וכשהמרחק ממש קצר. נוסעת הרבה במוניות שירות 5 ושונאת שכשרוצים שאעביר כסף לנהג, נוגעים בי בלי רשות ודופקים לי על הכתף (הרבה יותר נחמד לבקש).
למה ברגל? הכי כיף ברגל. כשאני הולכת, אני מרגישה שאני חיה ובריאה ומחוברת לעולם. יש לזה השפעה טובה על מצב הרוח שלי ואני חושבת שכשאני הולכת (ולא מנסים לדרוס אותי) אני נעשית אדם יותר מומלץ לסביבה. אני אוהבת להסתכל על הדברים שסביבי ולחשוב עליהם וגם אוהבת ללכת לאיבוד תוך כדי. אני, אגב, הולכת הרגל האטית ביותר במזרח התיכון. זה לא רק הצעדים הקטנים, אני באמת משוטטת מטבעי ומצליחה למהר רק לפרקי זמן קצרים. למעשה, כשאני צריכה ללכת מהר ולמקום מסוים ולתכלית מסוימת, הרגליים שלי מתחילות לכאוב ממש ואני מתחילה ללכת יותר ויותר לאט ואז מאחרת.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? חוסר הגיון – ספסלי רחוב ליחיד שנטועים באופן אקראי ומשמשים בעיקר כמכשולים בדרך (אני חושבת לעשות פסטיבל רחוב שבו יוצגו מחזות קצרים במיקומים הבלתי אפשריים האלה: על שפת הכביש, כיסא מול כיסא במרחק נגיעה, ספסלים ליד הירקון עם הגב אליו). וגם: תחנות אוטובוס באמצע שבילי אופניים ושבילי אופניים באמצע המדרכה, שבילי אופניים שנגמרים פתאום ואז מתחילים פתאום שוב אחרי בלוק, ההכרח לחצות את שבילי האופניים אם רוצים לחצות את הכביש, וגם: שבילי אופניים בין המדרכה למכוניות חונות שפותחות על רוכבי האופניים את הדלת בפרצוף.
מי האויב? רוכבי האופניים הם לא האויב. כמה מחברותיי הטובות ביותר הן רוכבות אופניים. הבעיה שלי היא עם רוכבי אופניים היא שמנסים לדרוס אותי או מצפצפים לי כי אני מפריעה להם כשאני הולכת על המדרכה להולכי רגל. ובכלל התחושה היא שיש עדיפות לרוכבי אופניים בעיר. אנחנו בעצם אחים לצרה, כי גם הולכי הרגל וגם רוכבי האופניים סובלים מחוסר התכנון של העירייה בנושא שבילי האופניים.
מה הפתרון? שביל ייעודי לאופניים על הכביש ולא על המדרכה. ועד שזה יקרה, להוריד מהמדרכות ומהשבילים שעליהן את המכשולים כמו תחנות אוטובוס וספסלים במיקומים הזויים.
התנועה האידאלית בעיר, היא…ברגל. בעצם, רק ליום אחד, ביום כיפור, העיר חוזרת להולכי הרגל. אין לדעתי שום צורך ברכבת קלה תחתית או עילית בתל אביב – תנועה במוניות שירות או באוטובוסים קטנים שיחצו את העיר תספק את צרכי העיר.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך…פעם הלכנו מרמת השרון לקצה-קצה יפו ברגל. זמן הליכה הוא זמן גנוב, מתוק ומומלץ. הוא מזמן מפגשים עם מקומות ועם אנשים שמפתיעים ומשמחים אותי בכל פעם.
"כשאני הולך אני יכול להתבונן על העולם"
שמך חיליק גורפינקל
גילך 50
מקום מגוריך תל אביב
אמצעי תחבורה ראשי ברגל ובתחבורה ציבורית
איפה אנחנו תופסים אותך? משוטט בירקון להנאתי
אורך המסלול היומי הממוצע 4-5 ק"מ.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אני משתמש בתחבורה ציבורית כדי להתנייד בעיר, כשאין לי כח או כשאני ממהר (מה שלא קורה הרבה). לפעמים משתמש ברכב פרטי לצאת לטיולים.
למה ברגל? בעיקר מכיוון שכך אני יכול להתבונן על העולם.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? אני, אולי. כי אני נוטה להזדחל ולהיעצר הרבה בגלל כל דבר כמעט, מה שמאריך מאד את הדרך, לפעמים קצת יותר מדי.
מי האויב? לא מכיר כזה. אולי רק נהגי המיניבוס שכשאני משתמש בו, לא מעט, יש לי הרגשה שיש להם משהו אישי נגדי והם מנסים לחסל אותי. אני עדיין מנסה לברר למה אבל זה קצת קשה אם לא מדברים איתם. ואני לא. יש לי גם נהג כזה בקו 14 שהוא הקו המגיע לשכונת מגוריי.
מה הפתרון? כמו בכל מצב בחיים – הידברות.
התנועה האידאלית בעיר, היא… להשתלב במזרח. ברגל.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך לפני חמישים ואחת שנה ומאז אנחנו לא עוצרים. אמא שלי אומרת שהייתי רץ אחריה בדיזנגוף ומתקשה לעמוד בקצב שלה. עד היום היא הולכת מהר. אני הולך לאט, אפילו כשאני מנסה לעשות הליכה ספורטיבית. לא כי איני מסוגל ללכת מהר – אם כבר, ללכת מהר זו היכולת הספורטיבית היחידה שלי – אלא כי אני שוכח להמשיך ללכת מהר כשאני מתחיל. המון דברים עוצרים אותי בדרך. בניינים מיוחדים, חדרי מדרגות אפלוליים ומסתוריים, שלטי הנצחה למשוררים מתים, פתקים על עצים, שלטי חוצות, בתי קפה, כרטיסי ביקור, חנויות בודדות, ציפורים נודדות, פרחים (יש פרחים בתל אביב), מים – לאו דווקא שלוליות, הירקון והים, צל נעים ולפעמים גם בני אדם. הליכה היא הדרך האידאלית להכיר מקום ולשמחתי, אחרי יובל שנים, עדיין איני מרגיש שאני מכיר את עירי האהובה תל אביב עד הסוף. לא רק בגלל שהיא משתנה. דווקא העבר עדיין לא נחשף לפני לגמרי. אבל אני עדיין מקווה.
"המסלול בהליכה גמיש יותר, אפשר לעצור להגיד שלום"
שמך הדר גת הדס
גילך 39 ממש תכף
מקום מגוריך לב תל אביב
אופי תחבורה ראשי ברגל
מאיפה את באה ולאן את הולכת? רחוב בר כוכבא. מול הבית. זו הדרך למכולת. עוד מסלולים: מהבית לכיכר ביאליק, מקום המפגש השכונתי. מהבית לבית הספר גבריאלי, ברחוב ספיר. מהבית לאשכול גנים ברחוב העבודה. מהאשכול לבית הספר. מבית הספר לאשכול. ועוד כמה מסלולים שמשתרעים, פחות או יותר, בין הקודקודים האלה.
אורך המסלול היומי הממוצע בערך שלושה קילומטר ביום. הולכת ברגל מבר כוכבא לבית הספר גבריאלי (רחוב אליהו ספיר), מבר כוכבא לאשכול גנים ברחוב העבודה ובמגוון מסלולים בין שלושת הנקודות האלה. באופן כללי, הולכת ברגל לכל מקום בתל אביב, בטווח של ים, אבן גבירול, ארלוזורוב ולוינסקי.
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? עד לא מזמן רכבתי על אופניים, והרכבתי אתי שני ילדים. כשעמרי נולד, חזרתי ללכת ברגל. כמעט ולא משתמשת באוטובוסים, בגלל העגלה והצפיפות. בעבר רכבתי על אופניים, אבל יש שני ילדים ותינוק, אז זה כבר לא אפשרי. לוקחת אוטובוס רק כשרחוק מדי, או מונית כשעייפים מדי/ממהרים מדי/אין קווי אוטובוס נוחים לאזור (למשל, למוקד של מכבי ביגאל אלון).
למה ברגל? אני אוהבת ללכת ברגל, חוץ מביולי ואוגוסט. המסלול יותר גמיש ככה, רואים דברים, אפשר לעצור להגיד שלום, לקנות קרטיב, אבל ברגע שאפשר יהיה להושיב את הקטן בכיסא, בטוח אחזור לדווש.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? שאלה טובה. יש המון מכשולים – מערימות של זבל על המדרכות דרך מכוניות וטוסטוסים ועד פחי האשפה שלא הוחזרו למקום. ויש כמובן גם את מעברי החצייה – ירידות ועליות לא נוחות ורוכבי אופניים שלא עוצרים באדום. ומכוניות שמשאירות לנו לנחש אם הן מתכננות לעצור או לא. אבל הכי מפחידים אותי האופניים, בעיקר החשמליים.
מי האויב? מאוד קשה לי לסמן את האופניים כאויב אבל כן, הם האויב. הרבה מהחברות שלי רוכבות על אופניים, גם על המדרכות מדי פעם, וגם אני נהגתי לרכוב על מדרכות. הייתי הכי זהירה ואיטית ומתחשבת, אבל עכשיו, כשאני שוב ברגל, אני מבינה שגם מה שנתפס בעיני כזהירות עשוי להיתפס כאיום כשאת הולכת עם ילד קטן, או שניים, או שלושה. ואני בכלל לא מדברת על אלה שהם פשוט סכנת נפשות, שטסים על המדרכה ומצלצלים ומתעקשים לעבור לצדי על מדרכה שבקושי מספיקה ברוחב שלה לאדם אחד.
מה הפתרון? מאוד קל להגיד אכיפה, אבל אני לא רואה איך זה קורה. יש המון חוקים גם לכלי רכב ועדיין נוהגים כאן כמו משוגעים, אז אין סיבה להניח שעם רוכבי אופניים זה יהיה אחרת. להעשיר את קופת העירייה או המשטרה בזכות קנסות לא נראה לי כמו פתרון אמתי. חינוך בטוח יעזור, אבל גם זה לא באמת ישים. אני כן חושבת שאפשר לעשות יותר, בחינוך, בתשדירי שירות, בשילוט. ולסלול עוד שבילי אופניים בטוחים והגיוניים, לא כמו אלה שיש עכשיו (שבילי האופניים שסלולים באמצע המדרכה באבן גבירול הם בדיחה לא מצחיקה, וזה שסללו ברחוב ריינס מעבר לקו המכוניות החונות, הוא מפגע. אני לא יודעת מה חשבו בעירייה כשסללו אותם). ותחבורה ציבורית טובה יותר. ועצי צאלון. יסלחו לי כולם, אבל הפיקוסים האלה מסריחים. וכבר החלקתי על הפירות שלהם כמה פעמים. עוד לא שמעתי על מישהו שהחליק על פרי של צאלון.
התנועה האידאלית בעיר, היא… אופניים, בכל זאת. אני גם באמת מאמינה שאופניים הם הפתרון המושלם לרוב בעיות הצפיפות והתחבורה בעיר, אבל כרגע אין כאן תשתיות סבירות, והמצב בלתי נסבל.
"במקום נסיעה באוטובוס, אני קונה תפוגזר בקופיקס"
שמך עדיאל כהן חדד
גילך 33 וחצי
מקום מגוריך תל אביב
אופי תחבורה ראשי ברגל
מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך? הייתי בפלאפל עם השותף שלי. אנחנו בדרך כלל מבשלים בבית, היום התעצלנו, הוא אכל שווארמה, אני אכלתי שניצל.
אורך המסלול היומי הממוצע: איכשהו יצא שרוב העבודות בהן עבדתי היו במרחק הליכה מהבית, 20 דקות בדרך כלל. פעם עברתי ראיון עבודה ברמת החייל, אחרי הראיון רציתי לבדוק אם זה הגיוני לחזור את הדרך בכל יום ברגל במקום באוטובוס. הדירה שלי בפלורנטין, לקח לי שעתיים. למזלי לא התקבלתי. למרות שאם הייתי מתקבל, יש מצב שבאמת הייתי צועד את המרחק הזה כל יום.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? ההורים שלי גרים בצפת, אז כשאני נוסע אליהם, אני מעדיף בדרך כלל לנסוע ברכב של אחי. אבל כשאין ברירה אני נאלץ לקחת אוטובוס ולהתפלל שלא יהיה לי פיפי באמצע הדרך. יש לי בעיה רצינית עם פיפי באוטובוסים. כבר קרה שנאלצתי לעצור את הנהג, לרדת ולהשתין כשכל הנוסעים לא מבינים למי הם מחכים, ולחזור בבושת פנים אחרי שלא הצלחתי להשתין מהלחץ.
למה ברגל? שונא לחכות ולהיות תלוי בגורם אחר. לילה אחד ירדתי מטרמפ בצומת גהה, חיכיתי 5 דקות לאוטובוס והוא לא הגיע, איבדתי סבלנות והתחלתי לצעוד הביתה עד פלורנטין. היה מדהים, שמעתי מוזיקה באוזניות וחסכתי 7 שקל, קניתי בזה תפוגזר בקופיקס ואת השנקל תרמתי לצדקה. מאז הספקתי לחסוך לעוד מלא תפוגזרים.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? אין מכשולים, גדלתי בצפת, שזו עיר עם עלייה אחת גדולה. אין לי מחסומים בכל הנוגע להליכות – לא גשם, לא שמש. ותל אביב כיפית כי הכל די מישורי, מזג האוויר מדהים ואני חובב לחות.
מי האויב? אני רזה, מאוד. וכמו בחלומות הרטובים של כל אדם עם עודף משקל, אני מאבד קלוריות מכל תזוזת אצבע, במיוחד כשאני הולך. רופאה אחת אמרה לי שאם אמשיך ככה אני בסוף איעלם.
מה הפתרון? להיעלם בסוף.
התנועה האידאלית בעיר, היא…סעו באוטובוסים, אני צריך שיהיה לי יותר מקום על המדרכה.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך… עוד בחטיבת ביניים, בתקופת האוטובוסים המתפוצצים, היינו מקבלים כרטיסיות מבית הספר. אבל הפחד שאתפגז מנע ממני מלהתקרב לתחנה המרכזית, וכך הייתי צועד מהוואדי הסמוך עד לביתי. עם הזמן הצטברו אצלי ערימות של כרטיסיות לא מחוררות. המחשבה הייתה שכשיהיו לי מספיק כאלה, אתחיל למכור אותן לחבר'ה בתיכון, ובכסף שארוויח אקנה קומיקסים של בטמן. בסוף התעריף עלה והכרטיסיות כבר לא היו שוות כלום. את הקומיקסים שלי מימנתי מניקיון מדרגות.
"הכי בזוי היה הניסיון 'לסכסך' בין רוכבי האופניים והולכי הרגל"
שמך אסף שוחמי
גילך33
מקום מגוריך הרצליה
אופי תחבורה ראשי רגל ורולר-סקייטס
מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך? מסיים סידורים בתל אביב, מחליף בין כלי תחבורה לטובת ניידות מקסימלית בתוך העיר הגדולה.
אורך המסלול היומי הממוצע תלוי בצורך ובנסיבות, אבל בממוצע 5 ק"מ.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? כן – אוטובוסים וטרמפים כשצריך להגיע למקומות רחוקים (יחסית) מהבית שהרבה נוסעים אליהם כמו ערים גדולות; אופניים לנסיעות זריזות בתוך העיר; כלי רכב כדי להגיע לעבודה והביתה מהר (כחלופה לאוטובוסים), לסחוב דברים גדולים, לטייל (כי אין תחבורה ציבורית בשבת) ולנסוע למשפחה בצפון.
למה ברגל? כדי לא להתנוון – מיליוני שנים של אבולוציה נתנו לנו כלי תחבורה חזק שיכול להביא אותנו ממקום למקום, לשמור על הכושר שלנו ולחזק את הגוף שלנו, וכעת גם לתמרן באופן מקסימלי במרחב הציבורי הצפוף של העיר.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? מדרכות חסומות – כמחליק על רולר-סקייטס, זה מצריך ממני לרדת לכביש ולהסתכן בנסיעה בקרב מכוניות שלא רואות אותי; כהולך רגל, זה מאט את דרכי ומצריך ממני לחשב מסלול מחדש; ובאופן כללי זה מבהיר לי מי שולט במדינה הזו באמת ומי הכי חשוב בפני מקבלי ההחלטות – מי שיש לו כלי רכב.
מי האויב? אף אחד, גם לא הממשלות השונות שלא דואגות לנו. אם נפסיק לראות את המצב כמלחמה מתמדת, אולי נגיע לפתרונות רלוונטיים. הכי בזוי בעיניי היה הניסיון "לסכסך" בין רוכבי האופניים והולכי הרגל בתל אביב, בפרסומות השמן והמים – אין אויבים. כל אחד בתורו הוא גם הולך רגל, גם נוהג ברכב, גם רוכב אופניים, גם נוסע באוטובוס. איננו אויבים.
מה הפתרון? התחשבות מקסימלית בכל מצב תוך הבנה שכל מצב תחבורתי אחד אינו מוציא מצב תחבורתי אחר – שבילי אופניים יכולים להתקיים בצד כבישים ובצד מדרכות; השארת המדרכות פנויות ככל האפשר; איסור חניה על כבישים ראשיים ואכיפתו ביתר שאת כדי לאפשר למכוניות להגיע מהר ליעד ולפנות את הכביש; והשקעה בתחבורה ציבורית תוך מתן עדיפות ותמריצים לנוסעים כדי להוריד כלי רכב מהכביש.
התנועה האידאלית בעיר, היא…שוטטות – ללכת ברגל, לדאוג לשנות מסלולים בצורה תכופה, להיכנס לחצרות בניינים ולהגיע בכל פעם לפחות למקום אחד שלא הייתי בו.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך…ואיני יודע לעולם לאן אגיע, אבל יודע שאגיע לשם בסוף.
"לפעמים זה נראה כאילו שיכור תכנן את שבילי האופניים"
שמך אפרת בר גיורא
גילך 34
מקום מגוריך הצפון הישן של תל אביב
אופי תחבורה ראשי רגליים
מאיפה את באה ולאן את הולכת? אספתי את הילדים מהגן, בדרך לגינה.
אורך המסלול היומי הממוצע משתנה כל הזמן.
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אוטובוסים, כשנוסעים רחוק או כשהילד איתי, ואז ההגדרה של "רחוק" משתנה. רכב בסופ"ש כשרוצים לצאת מהעיר.
למה ברגל? כי אני אוהבת ללכת. אתה הופך להיות חלק מהסביבה, מכיר אנשים ומקומות חדשים. בנסיעה ברכב לכל מקום יש משהו מאוד מרוחק וקר בעיניי. וחוץ מזה, זה הזמן שלי לעצמי, וקצת לעשות ספורט על הדרך.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? השמש. פשוט אין צל ללכת בו. בגלל זה דיזינגוף הוא הציר האהוב עליי בעיר, עם כל הפיקוסים. גם חסימה של המדרכה היא מכשול – תחנת אוטובוס שיושבת באמצע המסלול, קטנועים ורכבים שחונים על המדרכה, פחי זבל, ושבילי אופניים שתוכננו בזיגזגים איומים.
מי האויב? לא מאמינה באויבים. בסוף לכל מי שמסתובב בעיר יש אינטרס משותף – להגיע ממקום למקום בהנאה ובתקווה לא להידרס בדרך.
מה הפתרון? פיקוח ותכנון. צריך פקחים שידאגו לפנות מהמדרכה את כל מי ומה שלא אמור להיות עליה, וצריך לשבת ולתכנן כמו שצריך את הדרכים. לפעמים זה נראה כאילו שיכור תכנן את שבילי האופניים, וזה משפיע על כולם. שיישבו, יסתכלו מי משתמש בדרכים כאן, ויתכננו מחדש בצורה שמשלבת את כולם.
התנועה האידאלית בעיר, היא…ברגל.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך…ממש מזמן…
"אני מסתכלת על א-נשים לבושות יפה ועל חנויות מקסימות"
שמך גל הרמט
גילך 40
מקום מגוריך כרגע, העמק המרכזי קוסטה ריקה – אוניברסיטת השלום של האו״ם. בדרך כלל תל אביב, מרכז העיר
אופי תחבורה ראשי הליכה (לפעמים מוניות)
מאיפה את באה ולאן את הולכת? באה מביקור חבר לקניות, מחפשת ומוצאת את עצמי בעיר, נהנית מהרחובות הסלולים (בקוסטה ריקה אין מדרכות בכלל, הולכות על אדמה לצד הכבישים), מסתכלת על א-נשים לבושות יפה ועל חנויות קטנות ומקסימות, מתיישבת בבית קפה לנוח ושוב הולכת לי קצת.
אורך המסלול היומי הממוצע תלוי ביום 2-10 ק"מ.
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? מונית או רכבת כשחם נורא וכשהמרחקים ארוכים מידי. לאחרונה, בעקבות זה שאני מבקרת עכשיו בעיר ומשחקת אותה תיירת אני נוסעת במוניות הרבה יותר. החום הלחות והאלימות המילולית ברחוב הכניעו אותי בביקור הזה.
למה ברגל? כי זה כיף, בלתי אמצעי, מאפשר להסתכל, לראות, לחוות.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? אופנים חשמליים, מחסור בצל בקיץ.
מי האויב? אופניים חשמליים על המדרכות, הטרדות מיניות במרחב הציבורי.
מה הפתרון? שבילי אופנים שבאמת ניתן יהיה לנסוע עליהם, חינוך וסירוס כימי, בהתאמה…
התנועה האידאלית בעיר היא איטית, מוצלת, לאורך חניות ובתי אופנה מפעימים, ליד בתי קפה קטנים ונעימים.
"אני הולך כדי להגיע ממקום למקום ועל הדרך לעשות ספורט"
שמך עודד קרמר
גילך 45
מקום מגוריך יהוד-מונסון
אופי תחבורה ראשי תחבורה ציבורית + הליכה
מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך? אני גר ביהוד, עובד בשרונה. 12.5 ק"מ בקו אווירי
אורך המסלול היומי הממוצע 5-6 ק"מ.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אני מאוד אוהב לנהוג, אבל מתעב נהיגה בתוך העיר. הפקקים מוציאים ממני צדדים לא נעימים באישיות שאני מעדיף להדחיק, וגיליתי שהכניסה לעיר בתחבורה ציבורית היא הרבה יותר חיובית מבחינתי.
למה ברגל? מבחינתי הליכה היא עניין פונקציונלי. אני אדם שמן. זה המצב הטבעי שלי. בשביל לא להיות שמן מידי, אני חייב לעשות ספורט. הבעיה היא שאני שמן ולכן עצלן ושונא לעשות ספורט. הדרך שלי לשמור על כושר היא "הליכה פונקציונלית". אני הולך לא כדי לעשות ספורט אלא כדי להגיע ממקום למקום ועל הדרך לעשות ספורט. אני מגיע לעבודה בבוקר בתחבורה ציבורית וחוזר הביתה ברגל. לא את כל הדרך, כי זה עניין של שעתיים פלוס אבל אני משתדל ללכת לפחות 5-6 קילומטר ואז תופס אוטובוס עד הבית (עם הליכה של קילומטר לסיום, מהתחנה הביתה). סה"כ בין שעה לשעתיים כל יום.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? זה כמו לשאול את מי מהילדים אני אוהב יותר 🙂 יש כל כך הרבה. נהגים שחונים על מדרכות ומאלצים אותי לרדת לכביש, רוכבי אופניים חשמליים שנוסעים כמו משוגעים ומתעצבנים שחסמת להם את המדרכה. נהגים שמבחינתם מעבר חצייה הוא לא יותר מלכלוך על הכביש שמותר להתעלם ממנו. עיריות ששכחו שהולכי רגל הם תושבים ומזניחות את המדרכות. נשים עם עגלות, בעיקר של תאומים. לא חסר.
מי האויב? ילדים על אופניים חשמליים. בפער גדול. השילוב בין הכוח של הכלי הממונע לבין חוסר הבגרות שנדרש להשתלבות ראויה בסביבה מייצר תגובה אלימה ולא טובה.
מה הפתרון? שבילי אופניים מופרדים מפלסית כמו שיש בחלק מהרחובות (משה דיין, יגאל אלון). כל עוד הולכי הרגל ורוכבי האופניים יחלקו מפלס, גם אם יש עליו הפרדה גרפית, זה לא יעבוד. בואו נודה על האמת – אנחנו ישראלים. אנחנו מאוד אוהבים חוקים, אבל נוטים לשכוח שגם אנחנו צריכים לציית להם. מדרכות שמחולקות בין הולכי רגל לאופניים זה פשוט לא עובד.
התנועה האידאלית בעיר, היא… שילוב של אופניים, הליכה ותחבורה ציבורית. יש כאן ביצה ותרנגולת. עד שלא נפחית בצורה משמעותית את מספר המכוניות שנכנס כל בוקר לעיר, לא תהיה כאן לעולם תחבורה ציבורית ראויה שתאפשר להיכנס בלי רכב לעיר. אבל חייבים להתחיל איפה שהוא. כל הכניסות לתל אביב חייבות להיות עם נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית שתאפשר לאוטובוסים תנועה חופשית מפקקים, ועם שבילי אופניים מסודרים במפלס הכביש שיאפשרו כניסה לעיר על אופניים.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך…הליכה היא הזמן הכי טוב שיש לי עם עצמי. זמן מחשבה מושלם. הטיפ שלי – לשים אוזניות שלא מחוברת לשום מקום. זה גם עוזר להוריד את רמת הרעש, גם מונע מאנשים לפנות אליך והכי חשוב, זה מאפשר לך לדבר עם עצמך, בלי שמי שהולך ברחוב יחשוב שאתה לגמרי פסיכי.
"התפקיד של אוטובוסים הוא לנייד ייאוש מנקודה א' לנקודה ב'"
שמך לירון בארי
גילך 32
מקום מגוריך תל אביב
אופי תחבורה ראשי רגל שמאל, רגל ימין
מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך? מנקודה אקראית א' לנקודה אקראית ב'.
אורך המסלול היומי הממוצע 7-8 ק"מ.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אוטובוסים, אבל רק כשממש, אבל ממש-ממש אין ברירה אחרת. רק פיקוח נפש דוחה שוטטות רגלית.
למה ברגל? כי רכב זה יקר עד בלתי אפשרי בתל אביב; כי במוניות שירות פוגשים את האנשים המרתקים בעולם, אך גם את המחלות המאתגרות בתבל, ולא רוצה להעביר את הכסף לנהג – תקומו בעצמכם; כי התפקיד של אוטובוסים הוא בעיקר לנייד ייאוש מנקודה א' לנקודה ב'; כי אופניים חשמליים/רגילים זועקים, "תגנבו אותייי".
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? הולכי רגל שמתעקשים לעקוף אותך, ללכת ממש לפניך, ואז להאט בטירוף עד שאתה כמעט נכנס בהם כפי שמגיע להם!!! ומחבלים עם סכין.
מי האויב? ברנשים וחתיכות שמתעקשים/ות לפדל על אופניים במדרכות העמוסות של קינג ג'ורג' בשישי בצהרים, ואשכרה מצפצפים להולכי הרגל שיזוזו מהדרך.
מה הפתרון? עקירת הצופר ללא הרדמה.
התנועה האידאלית בעיר, היא…שוטטות ביפו מבלי להיקלע לחומוס לא מתוכנן; שוטטות בכרם בלי להיקלע למרק רגל לא מתוכנן; שוטטות בפלורנטין בלי להיקלע לטפטופי מזגנים לא מתוכננים.
הרגליים שלי ואני יצאנו לדרך…אבל אז ביבי ביטל את המשך הרחוב, אז חזרתי הביתה לקרוא "ישראל היום".
