צילום אילוסטרציה: sima dimitric
״אני חיה בבית עם שני הורים סיעודיים. אבא חולה פרקינסון, שהוא סיעודי כבר 10 שנים, ואמא שהתעוורה לפני שנתיים, והפכה גם היא לסיעודית. הם רוצים להמשיך לחיות בבית ושם לסיים את החיים ואני מנסה לאפשר להם את זה", סיפרה השבוע אסתר, שביקשה להישאר בעילום שם, בכינוס של השדולה לשוויון בבריאות, השדולה למען הבריאות הציבורית, האגודה לזכויות האזרח וארגון ״כן לזקן״ בנושא ביטוח סיעודי. "בעשר שנים האחרונות״, אמרה אסתר, ״הגעתי לשתי מסקנות קשות: אני לא רוצה להזדקן, ואני מרגישה בדידות איומה כאזרחית שצריכה לטפל בהורים שלה״.
החיים של ההורים שלנו ארוכים יותר משל הוריהם, ואלה שלנו יהיו ארוכים משלהם. אבל כיום ברור שהיכולת להזדקן בכבוד לא תואמת את התארכות החיים- כל מי שנפגש בזיקנה יודע ומכיר את המורכבות ממקור ראשון. חלק מהמורכבות הזאת הוצגה השבוע בכנסת במסגרת הכינוס.
שר הבריאות, יעקב ליצמן, הכריז כבר ב-2011 על רפורמה בתחום הסיעוד. כשנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1994, נותרו שלושה נושאים מחוץ לחוק: בריאות הנפש, בריאות השיניים ותחום הסיעוד.
הרפורמה הייתה חלק מההסכם הקואלציוני האחרון, ויהדות התורה דרשה שתיכנס לתוקף כבר בינואר 2017. דרישה שאפתנית, אך לא בלתי סבירה, שכיום נדמה שמימושה רחוק מתמיד.
צילום אילוסטרציה: sima dimitric
"הגיוני שאחליף לאבא שלי חיתול?"
רבע מהקשישים בישראל, כמאתיים אלף בני אדם, מוגדרים כסיעודיים. אחזקתם עולה סכום דמיוני של 13 מיליארד שקלים בשנה. אבל כספי המיסים מממנים רק מחצית מהסכום- את המחצית השנייה אנחנו משלמים מכיסנו, בתשלום לביטוחים הפרטיים. ולא רק זה, אלא שמספר הקשישים הסיעודיים עולה בקצב מדאיג 20-30 אלף לשנה.
מכיוון שהתחום פרוץ, כך גם הסמכות והאחריות עליו פרוצים. אין גורם אחד שאחראי על הנושא, הביורוקרטיה מסובכת ומורכבת – גם בעלי תארים מתקדמים במדיניות ציבורית לא יצליחו לפסוע בכל משעוליה. היקף הכיסוי הציבורי נמוך, הנטל על משקי הבית עצום, והתשתיות אינן עונות על הצרכים.
שקף מתוך מצגת של משרד הבריאות שהוצג בכינוס, מספר את הסיפור כולו: המדינה מממנת טיפול סיעודי מקסימלי בבית עד היקף של 3 שעות ביום. שלוש השעות האלה תלויות לא רק במצבו התפקודי של הקשיש הסיעודי, אלא גם בהכנסתו; אם הכנסתו גבוהה מתקרה של 9,300 שקלים לחודש, מקצץ הביטוח הלאומי את מכסת השעות בחצי. וכך, אדם צריך להיות נזקק ברמת עוני כדי לקבל את מלוא השעות.
אבל גם מי ש״זכה״ לקבל את מלוא שלוש השעות היומיות רחוק מלקבל את המענה הנדרש. אסתר הסבירה, "זה כרוך בבעיות ברמה היומית של התמודדות עם הביורוקרטיה- אני מוצאת את עצמי עובדת אצל המדינה. שעתיים-שלוש ביום אני עסוקה בביורוקרטיה במשלוח וקבלת פקסים, במילוי טפסים והעברה שלהם. אני צריכה לוודא שגורם אחד קיבל את הטפסים ששלח גורם אחר, ואם הטפסים לא הגיעו אני צריכה לדאוג ששני הגורמים יתקשרו אחד עם השני.
"ההורים שלי הם אהובים מאוד", אמרה אסתר בכינוס. "אני רוצה לטפל בהם. הם לא ״בעיה״. אנחנו, המשפחה,לא רוצים להעביר אותם למדינה שתטפל בהם. הם שלנו, זה מובן לנו לעומק. אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. שעות הסיעוד שמקבלים הן מעטות ובלתי הגיוניות. האם זה הגיוני שאני אחליף לאבא שלי חיתול? זה קרה לא פעם ולא פעמיים, כי בשעות שצריך להחליף לו חיתול אין מטפלים. או שיש מצבים שאני צריכה לנסוע מירושלים לרמלה כדי לקלח את אימא שלי. זה הגיוני?
"על המשפחה המטפלת בהורים יש לחץ הנפשי שלא נגמר. אנחנו נמצאים במלחמה. אנחנו דרוכים ומתוחים לקראת הצרה הבאה שתגיע. אנחנו מפעילים יצירתיות אדירה כדי להמשיך לטפל בהורים, ולפעמים אין לנו פתרונות. בגלל שאנחנו רוצים לטפל בהם בבית, אנחנו נענשים בביורוקרטיהומורכבות – זורקים אותנו מאחד לשני. ואמפתיה לא מספיקה פה".
למרבה הצער, סיפור זה אינו יוצא דופן. כל מי שמלווה הורים זקנים נתקל בדיוק באותו מנגנון מעגלי: ההורה הופך סיעודי, המשפחה מגישה בקשה לביטוח הלאומי, שדוחה מחצית מן התביעות. וגם אם זכתה הבקשה למענה חיובי, הקצבאות אינן מספיקות. כדי לקבל סיוע נרחב יותר, נערכים למבקשי הקצבה מבחני הכנסה. אלה כוללים גם את הכנסות הילדים, ולעיתים גם את ההכנסות של החתנים והכלות. ההתנהלות מול הביטוחים הפרטיים מתישים ונמשכים לעתים שנים, והתשובה לפעמים מגיעה אחרי שההורה הסיעודי כבר הלך לעולמו.
רק 59% מהתביעות הפרטיות מתקבלות בממוצע, ושלושה רבעים מהתביעות במסגרת הביטוחים הקבוצתיים. ורק לאחרונה, הוגשה עתירה לבג״ץ בשם 150 אלף בני אדם שחברות הביטוח החליטו באופן חד צדדי לסיים את תוכנית ההתקשרות איתם והם נותרו ללא ביטוח סיעודי, למרות ששילמו כדין במשך שנים. מדובר במחדל מתמשך של המפקח על הביטוח.
עדיף כבר בית אבות
בשנים 2012-2014 ביצע הביטוח הלאומי פיילוט, שבמסגרתו ערכו רופאים את בדיקת הזכאות לקשישים הסיעודיים. הניסוי הראה ששמונים אחוזים מהנבדקים קיבלו אישור לזכאות, בעוד שבדיקות של בודקי הביטוח הלאומי, נדחות מחצית התביעות. הפיילוט נגמר ומבדקי הזכאות חזרו לידי הביטוח הלאומי.
משפחות רבות נאלצות לקחת הלוואות כדי לממן את הטיפול בהורה הסיעודי והמעגל אינו מסתיים.
כל הגורמים המקצועיים מסכימים שהדרך הנכונה והטובה ביותר לטפל בקשיש הסיעודי היא בבית, אבל המערכת לא ערוכה להעניק את רשת הביטחון והטיפול המתאים למטפל העיקרי של הקשיש הסיעודי.
כמה פעמים לקחתם יום חופש כדי לקחת את אמא שלכם לקופת החולים? כמה פעמים נעדרתם מהעבודה כי היה מקרה חירום בבית וההורים לא הצליחו לפתור אותו? גם אם ההורים מתפקדים ברמה בסיסית, החיים יוכלים להתהפך בן רגע; קשיש עצמאי ומתפקד, יכול לפתח בעיה פיזית ולהמתין חודשים ארוכים בהמתנה לניתוח. בינתיים הוא מתקשה ללכת ונופל, ונהפך לסיעודי. לו היה הניתוח מתבצע מוקדם יותר, ניתן היה למנוע את ההידרדרות הפתאומית במצב.
צילום אילוסטרציה: Ulrich Joho
באופן אבסורדי, למשפחות בעלות הכנסה נמוכה, משתלם יותר לאשפז את הקשיש הסיעודי במוסד, מאשר לטפל בו בבית, כי הטיפול בבית גובה מחיר כבד הרבה יותר; עלות הטיפול הסיעודי נעה בין 5,000 ל-15,000 שקלים בחודש. יש חוסר אחידות בקריטריונים: מי שזכאי להנחה משמעותית באשפוז, לא יהיה זכאי למלוא שעות הטיפול הסיעודי בקהילה. וזו רק דוגמה אחת. וכל זאת מבלי לציין את הקשיים הכרוכים במגורים תחת אותה קורת גג לצד ההורה הסיעודי.
למרבה הצער, לא נכחו בכינוס נציג של משרד האוצר, או נציג של המשרד לשוויון חברתי ואזרחים ותיקים. עם זאת, הנתונים היבשים מראים שניתן לממן את הביטוח הסיעודי האוניברסלי לכלל האוכלוסיה בהעלאה של כחצי אחוז של מס הבריאות. זה אולי יעלה לנו יותר במיסים, אבל במקביל נוכל לחסוך כסף רב בביטוח הפרטי שאנחנו משלמים כעת, כך שבחשבון הכללי זה מצב שבו כולם יכולים להרוויח.
ואי אפשר להתעלם מהפן המגדרי: 70% מהסיעודיים הן קשישות, ומרבית בני המשפחה שנושאים בנטל הטיפול בסיעודים הם בכלל בנות משפחה. כמו כן, רוב האנשים שעובדים בענף הסיעוד הן נשים, כך שנשים משלמות גם בתחום הזה מחיר כבד הרבה יותר.
