28.10.85 לספירת הצרפתים
הכל כאן על הכיפאק. לא הכל – הרוב לפחות. פיליפ ויעל גדולים, מגנים עלינו כמו מטרייה. אם פתאום בא צרפתי ושואל אותנו איפה מגדל אייפל – מיד הם עונים במקומנו. יעלי – המלאך בלבן. אם היא איננה – אנחנו נעמדים במקום ומחכים לה. גם פיליפ במיטבו – שילוב של גאון וחרא של בנאדם. קנה לנו מערכת ב-600 דולר, רק הוא יודע להדליק אותה. חוץ מזה עשינו פלקט ביחד (250 דולר). עוד לא גמרנו לעשות אותו – כבר הוא היה עטוף בניילון בפורטפוליו.
***
יום שבת, 15.8
עוד קולות הגריסה של אמי הולכים ומתרחקים מערבה (3 ארוחות ביום, יין בצהריים, וודקה עם מיץ תפוזים בערב וארגז בירות לנגנים), והנה פרצה לזירה עופרה. פקקי הבוז'ולה (לא יאוחר מבציר 83) נשלפים בקול פכפוך, דומינו סוער כל יום עד 2:00 בלילה, קולות הצחוק והשכחה מהדהדים עד גני הלוקסמבורג. אוגוסט חמים, פריס ריקה, תמי ללא גן (בשנה שעברה עשינו באיטליה) והבית כמרקחה, פשוט בית משוגעים. נעמי אפה תקוע בקטלוגים של חנויות רהיטים, מנהלת מגעים עם בעלי חברות הובלה וקונטיינרים, אני בוהה אל שולחן העבודה (חומרים גמורים עד נובמבר לעיתוני שוקן) ותמי משתוללת במדבריות הסלון. שום אורח לא נראה באופק, אין את מי לקטול, אין על מי לקטר, זוועה.
***
כבר יום שבת (25.1) ומסתמנת פשרה – אמשיך לכתוב את המכתב הזה בהמשכים עד שתגיע ואמסור לך אותו ידנית בשדה התעופה. אתמול הייתה פה ארוחה גדולה (יום שישי הקדוש). נכחו: פיליפ, יעלי, חבר לשעבר של אחות של יעל (מרק), מישקה ואיריס! היה על הכיפאק, חבורת ישראלים עליזה, שיכורה, צוחקת ומזיינת. אוכל טוב, יין ונשים – מי צריך יותר.
פיליפ אחלה גבר! קפריזי אמנם, אגוצנטרי וחרא של בנאדם, אבל בל נזלזל בחוש ההומור, האירוניה העצמית, הכישרון וכו'. נראה לי שבכל זאת הוא לא ינשור לליגה הארצית ותזכה לראות ארוחה ממנו כשתגיע במרץ. אנחנו עובדים יחד על הכיפאק ובינתיים לא ראיתי גרוש. חוץ מזה, התחלתי לשנס את מותני בכוחות עצמי ובראשי מתרוצצות תכניות גדולות. באופן כללי אפשר להגדיר את מצב הרוח כאופטימיות לא מבוססת, וחיי שגרה נעימים וטעימים.
קיבלתי מכתב מקובי. הוא מתכונן לבוא לפה בסוף פברואר ושואל אם אפשר לישון אצלנו שבוע-עשרה ימים. ראית דבר שכזה?! אני עונה לו שכנראה אתה מגיע בסוף פברואר, אז שים לב!!
***
יום חמישי, 13.11
והנה הגענו לנסיעה! כידוע חודש קשה ירד על כוחותינו. נעמי אכלה אותי מבפנים ואני מבחוץ, ככה הם החיים. רגע אתה אב ורגע אתה אב שכול. במקביל ירד כל המוסף של LE MATIN על שלל כוכביו. לפיליפ תוכל להגיד שעזבתי את העיתון כי הוא לא היה ברמה שאני מחפש. אבל הנה אנו מתאוששים והחיים שוב נפלאים בדרכם המיוחדת. קניתי מעיל "קאשארל" משהההו (300$) + 2 חולצות אדירות, ואני יפה כמו רפי רשף, לפחות.
***
6.4.1986
מה עוד חדש? לא הרבה. התכניות משתנות חדשות לבקרים. נעמי עדיין מתאוששת, ידה האחת בשואב האבק והשנייה בוחשת צלי עגל בשזיפים. הניתוח גילה שהכל בעצם היה בסדר, ואולי כל העניין היה מיותר. עכשיו המצב הרפואי מאוד לא ברור, הגידול – היה או לא היה? ואם היה, איפה הוא ברגעים אלה? ואם הכל בסדר, למה אנחנו לא נכנסים להריון? הבדיקה הרפואית הוכיחה שהזרעים שלי הם מן הסוג המעולה ביותר והם הוכיחו דבקות במטרה, זריזות במעבר להתקפה וראש נפץ חודר חלודה. אצל הצד שכנגד המצב לא כל כך אי אי אי – שחלה לא שחלה, חצוצרה לא חצוצרה, ביציות לא ביציות. אני, כמו גבר, לוקח את האחריות על עצמי, כמובן, אבל משאיר לך את הברירה להבין מהנאמר באיזה צד מרוח הלחם.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
***
21.6
איך שהזמן רץ. רפי ונורית באים ב-24.7 (בזמן של אבא של נעמי, איזה מפגש דרמטי!), ופתאום מי פה אם לא שוקן, אירית, רוני (לא ארן, הבן) ונורית (הבת?). ארוחת ערב מפוארת (5 מנות), טיולים, בתי קפה, מסעדות ולונה-פארקים. אני ועמוס יד ביד, אחלה גבר, בחיי. נחמד לאללה! רק כשמדברים על כסף הוא מתכווץ. הזמינו אותנו לאנטרקוט. מחר בא רשף האב – מסעדת שרצים יוקרתית, אח"כ ציפה (שוב אנטרקוט?), ואז הצום הגדול. בי נשבעתי שרפי לא יראה עלי גרם מיותר.
ובכן, רשף עבר פה (האב מייסד השושלת), השאיר אדמה חרוכה, מעולם לא נגרסה כמות כזו של שרצים (כל הקופה!) בתערובת כזו של אלכוהול ובמחיר מופקע, כמובן! ציפה בוודאי תרחיב את הדיבור. אם היא תנסה להתחמק שאל אותה על הקטע שאשר נשכב עליה(!), לחך את אוזנה (!!) במלמלו דברי אהבה כבושים.
***
6.7.87
האורחת עדיין אוכלת כמו תותח. זה חוסך את ניקיון הפריג'ידר המסורתי כיוון שהיא גורסת גם קרח בפריזר.
ביום ו' מגיעים השוקנים והאופר שלהם ואני מקווה להשלים את הדפיציט באיזו העלאונת חביבה. שני וישים במקום הנכון והכל מסודר.
***
ספר לכולם שאנחנו גרים בדירת חדר טחובה ושכל מי שמתקשר אלינו מסתכן בזה שנבקש ממנו הלוואה שלא תוחזר לעולם.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
***
19.5
המון קרה מאז שכתבתי מצדו האחורי של עמוד זה. קודם כל באו קובי ואורנה, אח"כ רון רשף ורעייתו. נעמי זינקה על אורנה בסלו-מושֵן, ואם לא הייתי מתערב היו הלשונות שלהן מסתבכות לנצח. השניים החלו מיד בתהליכי העברת המזון מהפריג'ידר שלנו למערכות העיכול שלהם. קובי סיפר לי על הצלחותיו הגדולות, בקושי התאפקתי שלא לספר לו את גובהה המדויק של משכורתי. העבודה איתו היתה בסדר, למרות שעדיין אני לא מתפעל מהמוח הבינוני שלו. ברק, למה אין לו ברק, לעזאזל?!
ואז צלצלו הרשפים. אחלה בנאדם רון, ואשתו גם על הכיפאק! הם יישארו פה עוד יומיים ונעשה איתם חיים.
ואז צלצל הטלפון – סמדר באה ממחר לשבוע (כולל שינה!), טוב, הסכמתי לנעמי כך שאין לי מה להגיד, אבל בלי קשר – תאמין לי שהולך ונהיה קשה להתרכז בבית הזה, ואני עוד אמור לבצע פה פריצות דרך אמנותיות! הפריצות היחידות שאני מצליח לעשות זה לכיוון המטבח והשירותים (וחוזר חלילה).
הצום הגדול אחרי שנסעו הוריי עשה את שלו וחזרתי לממדי הטבעיים, למרות רפיסות בולטת באזור החגורה. כמה משחקי כדורגל יחזירו את שריריי למצבם המתוח והקפיצי.
הגיעה סמדר, חברה של נעמי שתחיה, שתחיה פה שבוע. היא בסדר (הביאה וודקה) אבל כל הסיפור מתחיל לעלות על העצבים. אין לי רגע לצייר או לעבוד, וזה די מתסכל. כולם גם שואלים: אז מה אתה עושה פה, אבל אני לא יכול להגיד שאני לא עושה כלום כי אני מדריך תיירים כל הזמן.
בכל זאת אליה וקוץ בה (כוונתי לקוץ מיוחד המובא מדרום צרפת ומבושל בחמאה) אני אוכל כל הזמן במסעדות על חשבון התיירים. הייתי עם רון ב"אסייט דה בֶף" ומחר שוב ב"אנטרקוט" הישן והטוב. אכלנו שם עם הניבים, ומחר עם הרשפים – הסלט מצוין, את הסטייק שיפרו מאוד מאז הביקורת שלך ואת הטוליפ קצת הגדילו (קצת יותר מדי גלידה, תותים וקצפת לטעמי).
מחר יבוא בן-חורין עם בקבוק קוניאק מעולה ונבדוק מה יש לו להגיד על החיים, בספטמבר תהיה בעיה, גם רפי ונורית רוצים לבוא וגם מישל אופטובסקי.
***
ב-7:00 בבוקר יצאה האורחת האחרונה. נעמי תפסה רגל ואני עוד רגל (תמי משכה באמצע) וכך הצלחנו לחלץ את הפריג'ידר מציפורניה. החוט של המנורה נקטע בקול תלישה, ברגע האחרון נתפסה הציפורן בפירור גבינה שנשמט מהטריקה – וזהו. ריק לחלוטין. אני הולך להפשיר דולרים לקראת האורח הבא. תוך כדי פעולת ניקוי המטבח עשינו תרגילי התחמקות לאיזו מישהי ששלחה אירית. המדובר בגברת כבת 40+ ונודניקית משהו משהו. כל יום שני טלפונים (רוצה להכיר אותי, שמעה עלינו הרבה) ובעלת כושר ספיגה אדיר. רמזנו לה שנעמי עוברת ניתוח אבל שום דבר לא עזר. בסוף ניתקנו את הטלפון והד קלוש של צעקותיה מן הרובע ה-20 עבר את התריס המוגף.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
זה מביא אותי לחלפון. גם עופרה וגם קובי מזכירים אותו במכתביהם, נראה שבואו עשה גלים בביצה. אירוח קורקטי, הא?! מה הוא רצה בדיוק, שניתן לו לזיין את תמי? אני הייתי מנשק את הרגליים של מי שהיה מארח אותי ככה, ושאני לא בדיוק מכיר אותו או חבר שלו. שתה לי את הפסטיס כמו סוס צמא, אכל את הקרואסונים שהבאתי לו בבוקר, טרף את העגל ברוטב שמנת של נעמי, ישן פה כמה לילות, בלבל את השכל וזה קורקטי, הא?
הפיליפינים הגיעו לפני 10 ימים, התחמקנו מהם שבוע, ואז טלפנתי ואמרתי לו – שמע, בוא נשב ונוציא את החרא על השולחן. למחרת – חגיגיים, הטחנו איש ברעהו האשמות עטופות בצמר גפן, אחרי חצי שעה של פנים קפואות נפרץ הקרח והושגה פשרה – כל אחד הודה שהוא איש קשה אבל גם השני מטורף, ואז פרצו החוויות הבלתי נמנעות מהטיול שלהם למזרח הרחוק, בהן עמדנו 3 ימים רצופים (זה היה עונש זדוני, בלי שנתנו לנו לפתוח את הפה על הטיול הנפלא שלנו לאנטרקוט). נפרדנו חבוקים ומאושרים. הקטע הקשה חלף עבר לו, וכנפגש בתל אביב יישארו רק זיכרונות טובים.
קובי שם לי קטע, אבל אין לי כוח להגיב. בנאדם עייף ומשעמם, שאפילו בלריב איתו אין כיף. ביקורה של ציפה עמד במקום השלישי ברשימת הביקורים המעייפים (אילת 1, קובי ואורנה 2). היא נחמדה וחברה טובה, אבל עיניה בורקות רק כשמדברים על העיתון. אפילו כשמראים לה חולצה טון-סור-טון – מבט כבוי כמו של חנוך שרואה בדיחה מצחיקה במיוחד.
***
מה עוד קורה פה? מתהדקים הקשרים עם מישקה ואיריס החביבים. מישקה אחלה בנאדם, וגם איריס התרככה לאחרונה. אין סוף לעדויות האופי על פיליפ, כל פעם נזכרים במשהו חדש ונעים. האם פיליפ הוא דמיאניוק? האם נשפט בירושלים אדם חף מפשע? תמהני.
***
ובכן הגענו לרפי. יום אחד אני פותח את העיתון (?) "חדשות" ומוצא במדור הרכילות קטע משעשע המלמד אותנו המון על החיים, ובו מסופר על השדרן האינטליגנטי העושה פעמיים בשבוע התעמלות מכשירים, והנה בהרימו משקולות פרצו כל הנוכחים בחדר בצחוק בריא ורענן, כי ראו שאשת השדרן, שהיא זמרת מפורסמת בפני עצמה (העובדת כיום על תקליט) שמה לו בארון גרב אחד אדום וגרב אחד כחול. "ככה זה בחיים" – חייך ר.ר. את חיוכו המפורסם – "אני מאוד עסוק בקידום הקריירה שלי, ואין לי זמן לשים לב לשטויות".
מיד גזרתי את הקטע ותליתי מעל השולחן, כדי שכל חברי יוכלו לקרוא, ליהנות וללמוד.
ואפרופו אנשים מפורסמים, כתבה לי אמא מיקה שקובי גורף שם בארץ ביקורות רעות על "קרמבו בעורף האויב" (האם צריך להתרגז שזה דומה ל"מגוחך בעורף האויב", הלהיט הגדול?). אם תוכל לצטט או לשלוח כמה מהביקורות האלה, רצוי הרעות ביותר, הרי שאשמח לתלות אותן לצד קטע הגרביים הנפלא.
טוב, אני הולך לעשות מרק שעועית. להתראות בקרוב.
איציק רנרט, מתוך הספר "עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע" בהוצאת זמורה-ביתן (להשיג בחנויות הספרים)
***
אגב, האם מסרת כבר מחמאות לרוטהולץ? תיקח הכל בחזרה. הכתבה על ברודי היתה בצלמו ובדמותו של טל, יובש אבסולוטי!
***
בינתיים אני עובד עם פיליפ על הכיפאק. סובל בשקט את זה שהוא קפריזי, מפונק, אגרסיבי, חסר טקט, אגואיסט, אמביציוזי, לא לארג', לא ג'נטלמן, לקלק, מתחסד, ועוד ועוד (את הקטע הזה אתה מבשל עם ביצה ואוכל בתום הקריאה), אבל חייב לציין שבתחום העבודה הוא גדול וגם שיש לו רגעים של חסד. לסיכום, אחלה גבר.
***
פיליפ, חרא של בנאדם! היום נוספה לתיק ההוכחה האחרונה, הנושא סגור, לא להתווכח! לפני יומיים הוא צלצל אלי וביקש שאבוא אליו מהר לעזור לו במשהו. באתי, הצלתי את חייו, והלכתי. הנידון היה איזו מודעה נורא חשובה שהוא נתקע בה, ואני חילצתי אותו. אז, במצבו הנואש, נפלטה ממנו התחייבות שאקבל קרדיט על זה. והנה היום, כשהמודעה נשלחה לדפוס, שאלתי אותו – שמת קרדיט? – "אוי, ענה הנבל, שכחתי!! אני מתנצל וכו' וכו'". טעות אנוש, יאמר הספקן, לכל אחד זה יכול לקרות, אבל בפעם השלישית בחודשיים?! אני קורא בזעם… טוב, שטויות, אף מילה שלא תצא ממך! להכניס לבצק עלים וללעוס טוב!
גמרתי זה עתה מכתב לרפי שנעמי התחילה. 90% מהמכתב תיאורי אוכל, רק על איזו גבינה מרחתי שם 3/4 עמוד, רק שלא יגיע לפה ויבקש את הגבינה הזו. זה סתם זבל, תאמין לי.
***
בשבוע שעבר ביקר פה אסתרון עם אשתו. דווקא היה ערב נעים בו התגלה יואל בממדיו המדויקים – פולני שאומר לאשתו כל הזמן: מה אמרתי לך? או הערות מהסוג: אל תראי את דודו ככה, את צריכה לראות איך הוא מחליף עקיצות עם אביב, אפשר להתגלגל מצחוק.
הייתי מופתע מזה שאיש זה, שנחשב פעם לאימת העיתונות המקומית, הפך לפודינג מהלך. מה מצאנו בו? בכל אופן לאכול הוא עדיין יודע בלי עין הרע, והוא ניקה את המקרר יפה יפה (אגב, הודעתי לו שהוא לא מבין מהחיים שלו בכל מה שקשור לאסתטיקה וטעם טוב. אשתו: מה אמרתי לך?! ושהוא עשה את טעות חייו בעניין שלי. הנ"ל קיפל את הראש ובלע עוד ביס גבינה עם הרוק שלו).
***
היה לנו שבוע איום ונורא, שבסופו הגיע אלינו גיליון "מוניטין" בו מצולם קובי (בצבע!) כפרסומת לעיתון העלוב "חדשות". זה היה הקש! שוב צפו ועלו הזיכרונות – הדיבור שלו, צרות העין, המרירות, הדריבל האיום שלו והגולים שהוא חטף בין הרגליים, הפנדלים הטיפשיים – כל אלה צפו ועלו והזכירו לי שפעם עבדתי עם האיש הזה ואפילו עשינו יחד את הספר הדבילי הזה, ואודה על האמת שדי נבהלתי מעצמי. איזה פשרות הייתי מוכן לעשות בזמנו וכמה חרא אכלתי.
ואז… רק אז… צפה ועלתה התקווה, כמו שמש בין העננים, כמו שושנה בין החוחים – ראיתי את אשתי הנפלאה ובתי הממזרה, ראיתי את הקרואסונים של פריס, את הנוטר-דם, ראיתי את האור הגדול ושוב הפציעה התקווה. כן! החיים יפים! אסור לאכול את הלב! הכל יהיה בסדר! אתה תהיה בסדר, הוא יהיה בסדר, כולנו נהיה בסדר!
ליאב צברי, מתוך: "עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע" – תערוכה: גלריה ויטרינה לעיצוב, HIT, מכון טכנולוגי חולון, פתיחה ב-15/02/2015.