דודו מבקר בארץ, מוזמן להופיע ב"ממני", מחלק הוראות לכל דיכפין, והטקסט של עופרה רודנר בסוף!
6.4.1986
אהלן אביב , קומון סבתא?
את הסיפור "3 מטבעות" מאת י.ל. פרץ אכתוב, אם בכלל, בפעם אחרת. את עיקר הפרטים אתה כבר מכיר – מטבע 10 (עשרה) פרנק במונית, הישג שסוגר את תקופת המטבעות סופית ומעביר אותנו לחיפושי הנייר (מינימום 20, מקסימום 500), ביום המעבר ל[רחוב] פסקל נמצאו (ותאר לך באיזה לחץ של יום) 3 מטבעות של 5. האחת ב[רחוב] ST ANDRE, בגשם שוטף, עם ארגז גדול ביד. השנייה בקצה הדוכן בסופר, לאיפה שהקופאית דוחפת את הסחורה, והשלישית ברו פסקל החדש והטוב, בפתחו של באר. בטח איזה צרפתי דופק את הראש בקיר ונשבע לא לשתות עוד לעולם.
אך את החלק המרכזי בסיפור אתן בלשונו של הסופר הגלותי הנודע: "הולך לו רבי דוד ברחובה של מטרופולין, וחושב בליבו: איי איי איי, מהיכן יבואו גפילטע-פישין למשפחתי הענייה, לבתי היתומה ולאלמנתי הבוכיה? עודו פוסע, ראשו באדמה וכתפיו שמוטות, והנה צליל צלצול מנקש מולו. מרים רבי דוד את עיניו והנה למולו פייגעלה חביב עטור צעיף ורוד, מניף הפייגל ידו בעדנה ומארנקו נשמט לו מטבע חמישית הדינר על מרצפת האבן. אץ רץ לו הפייגל לרכבת התחתית, התכופף רבי דוד היקר והרים 20 סנטים ששלח לו האלוהים לארוחת קבלת השבת. חפז רבי לשוק וקנה גבינה עם אגוזים, נקניק שינקען טוב ובאגט, ושילם סך הכל 57 פרנק".
***
אני מעביר לך הוראות שימוש בנעמי. כידוע הנ"ל נושאת ברחמה את עתיד האומה, שילוב של זרע גברי מלא בכרומוזומים יצירתיים וביצית חכמה x-38 בעלת תכונות מצ'פצ'פיות אחלה בחלה. בדרך כלל היא קמה עם בחילה ומצב רוח רע. תפקידך להגיש עם פקיחת העיניים שני קרואסונים וקפה, לשעשע את תמי, להלביש ולקחת לגן. לנעמי אסור לסחוב שום דבר! אם יש בעיה תשכור את האח הבריון של חדוה.
אשר לתמי, מדובר בילדה אנרגטית, עם נטיות תוקפניות פה ושם. תשתדל לא להגיע לעימות חזיתי שלא יושפל האגו הרופף שלך. לפני השינה – סיפור חצי שעה מינימום. מצטער, היא התרגלה לסטנדרט גבוה. תשתדל לנבור בספריות בשעותיך הפנויות. (הגיבור, אגב, הוא סבא דולפי הי"ד ומלחמתו בדבורים). אני מנסה לרמוז לך שתיקח חופשה ללא תשלום בשלושת השבועות עד שאני מגיע. על תשלום אין מה לדבר (לי זה עלה יותר!).
חוץ מזה, זה שאתה לא מגיע באוקטובר זה מכה מתחת לחגורה. כל התכנונים איך להכריח אותך לאכול שרימפס (במסווה של צ'יפס בנוסח וייטנאמי) נזרקו לפח. שרשרת המסעדות שחיכתה לך – נסגרה (כולם היום בוטיקים). נותרו לי שלושה שבועות בדד. כל הכסף שמצאתי בפינות הרחובות, חצאי פרנקים שתחבתי ידי בערימות של חרא של כלבים מוכי עצירות, חמישיות שהרמתי בלי בושה מתחת לשולחנות של אנשים מנומסים, כל זה ירד לטמיון בלי שיכולתי להראות לך בגאווה. אני הולך לספור את זה עכשיו.
גלונג! 83 פרנק, לא כולל מטבעות בלגיים, סקנדינביים ועצם מבנגלדש (כן כולל רמאות של 15 פרנק). מה אתה אומר על זה? מיד רצתי לקנות 8 כרטיסי הגרלה "טקוטק", כך שביום ד' נפתרות כל צרותי הכלכליות. בגלגול הנוכחי.
שוב אני משביע אותך לטפל בנעמי כבביצה רכה! להיות סבלני עם תמי!
כבר סידרו ל הופעה ב"ממני" שבועיים לאחר בואי, נעשה קצת צחוק מעצמנו.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
***
בגינה (לפרסם אחרי מותי)
בפינת הקורוויזר עומדת לה גינתנו הקטנה והחביבה. ארגז חול גדול במרכזה, נדנדות אדומות, מגלשות וכל מה שילדים אוהבים. משחקת לה תמי בכף ובדלי, פה מפטפטת עם ילדה צרפתייה ושם מסתובבת בקרוסלה הכתומה. יושבים מסביב הורים בני המקום, יש מי שקורא בספר, אם אחת סורגת כובע חביב לחורף, עוקבת אחרי בנה הפעוט המשתעשע בדשא כשחיוך על פניו הסמוקים. אט אט גולשת ידה הבשרנית, מבלי משים, מגרדת את הברך, מקרצפת את פנים הירך, ואז, כאילו יש בה חיים משלה, מתרוממת לה הקמיצה, מרימה את שולי התחתונית הוורדרדה וחומקת פנימה, אל הלחלוחית המהבילה. צוחק לו פייר, בנה הפעוט שעל הנדנדה, וגם הזקנות החביבות מנידות ראשן בנחת. ככה זה כשצעירים, אצלנו כבר חרב המעיין.
מה אופטימי מה
עופרה רודנר
נפגשנו במערכת עיתון "העיר". הוא היה דודו גבע ואני הייתי כתבת מושתנת. באותה שנה חטפתי אפנדיציט. דודו התקשר וביקש דו"ח אפנדיציט. הסביר שזה לצורך תחקיר. הוא רצה לעשות קומיקס על שהיד אפנדיציט, שנמאס לו לחיות משאריות והוא מחליט לפוצץ את עצמו. כתבתי לו דו"ח אפנדיציט ונהיינו חברים. הוא עשה את הקומיקס (שפורסם בגיליון הראשון של חוברת "ספרות זולה") אבל שינה ורסיה: השהיד היה לתולעת, שנשלחת לתוככי האויב הציוני ומתפוצצת מתוך הכוס של שרה בכירה בסיור אווירי.
תולעת השהיד מתוך "ספרות זולה 1"
עוד לפני זה יצר את התולעת ל"חבורת החור" – שיתוף פעולה פראי עם תמיר שפר וזאב אנגלמאיר. התולעת הדליקה אותו. הוא חשב להחליף את הגיבור שלו הברווז, בתולעת. לצורך זה השתעשע בדרכים לחסל את הברווז. העמוד שלו ב"העיר" היה בסכנת סגירה. גם שם תיעד את ניסיונות החיסול של הברווז על ידי האווז. השער של "ספרות זולה" 6 (עם הכותרת "הברווז חוסל"), חוברת שהוצאתי אחרי מותו, היה בעצם שער שדודו עיצב לחוברת בהקמה.
שער "הברווז חוסל" מתוך "ספרות זולה 6"
אפשר להגיד שדודו הכין את עצמו למטמורפוזה אל החוליה החלשה בשרשרת. לא שהברווז שלו היה אי פעם בראש הרשימה, אבל עדיין היו לו זכויות של ברווז. התולעת היא ללא ספק טעם נרכש, אם בכלל. אבל יש בה אמונה, עיוורון וזעם, כמו שרק לתולעת יכולים להיות. היה בזה קסם מסוים. הוא התלבט. על הקיר מעל שולחן העבודה תלה כותרת מהעיתון: " בני האדם חולקים יותר ממחצית מהגנום עם התולעים". בין לבין התגייס לפרויקט A4, המציא את החזון שלו לשיפור העיר תל אביב, הקים את הוצאת הברווז (איתי ועם עוד כמה חברים) והחליט ללכת עד הסוף על הוצאת חוברות עצמאית, שיהיה בהן מקום לאמנים אלמונים, פרועים וחתרנים.
דודו גבע היה שמאלן אופטימי. גם אחרי שהודח מהמדור שלו ב"העיר" הוא לא ייבב ולא האשים את החברה הישראלית שאין לה כבוד לתרבות, או את תרבות הסלבים הפושה, או את העם שהוא מטומטם. הוא חשב שיש פה דווקא כבוד לתרבות, ושלא כל מה שמסחרי הוא זבל, ובוודאי שלא כל זבל הוא טומאה (להפך, זבל זה מצוין. תישאר, זבל). גם את שוקן לא האשים. הוא נפגע, אבל הבין את מכבש הלחצים.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
הוא כן הצטער על חוסר התעוזה. לדעתו עתיד הפרינט תלוי בתעוזה ללכת עם הנייר עד הסוף – במקום להוריד את הקומיקס, להוסיף עוד כמה. להביא אמנים צעירים עם אש בתחת, טורים סופר-אישיים וסופר-פוליטיים, לעשות גרפיקה יצירתית, לאייר שירים. אלה חומרים שדורשים זמן קריאה אחר, אטי יותר מזמן הקריאה במחשב ולכן מצדיקים נייר.
לפיכך נלחם על האלטרנטיבה עד הסוף. הוא הפסיד, בגלל שהעיתון של השמאל נמצא "במצב", ודודו גבע לא היה ברצפט שרשמו לו המומחים. כמה דודו גבעית היא הטעות הפרוזאית שעומדת מאחורי פיטוריו – שיקול דעת רשלני של מומחים. ומי היו המומחים אם לא אווזים בינוניים חסרי דמיון – עורכים קצרי ראות, גאוני מיתוג ומיצוב, אלה שיודעים מה הולך. סחים שחושבים שהמגניבות זורחת להם מהתחת. בעיניים כלות ראה איך האווזים הופכים לפלא חי. איך ברגל גסה הם מכחידים את האג'נדה הפוליטית מכל מה שהוא לא המדור הפוליטי, את האמביציה לנסות דברים נועזים ואת האווירה היצירתית בפינת הקפה.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
לפי אמונתו של דודו, זה רק טבעי שהעיתון של השמאל יהיה "במצב", כי השמאל "במצב" והכל פקקטה, ומה שהשמאל צריך זה קצת מצב רוח טוב, קצת יותר תעוזה, וקצת יותר ברגש. לפעמים אני חושבת שזאת היתה הרגשנות הברווזית שהרתיעה כל כך את האווזים החמצמצים. והאמת היא שדודו החזיק באמונה הנדירה, שכל הבולשיט הזה על מה הקוראים רוצים יצא לגמרי מפרופורציה.
אבל גם אם נניח היה בהכחשה, ואמנות אנטי-ממסדית לעולם לא תמכור (הוא לקח את זה בחשבון), דודו האמין שאי אפשר לקיים תרבות בלעדיה. בלי לבטל את כל השאר. להפך. בידור וזבל היו בעיניו יצורים בעלי חשיבות עליונה במאזן האקולוגי של התרבות. שוב ושוב הזכיר איך אורי אבנרי מכר שערים צהובים בשביל לממן תחקירים רדיקליים. אופנה, אוכל, החיים הטובים וכל מה שנוצץ וכוכבני היו בעיניו חלק בלתי נפרד מקלות הדעת הבלתי נמנעת, כמו עונות השנה.
כל אלה לא היו נחותים בעיניו יותר מקומיקס, בטח שלא האויבים. האויבים היו האווזים שפלשו מתחום השיווק והמיתוג אל המבצרים האחרונים של העיתונות החופשית והעשייה היצירתית והפוליטית. הם עלו על פטנט – לשכפל את עולם הערכים הכוכבני והמצליחני, לייצר חיקוי אינסטנט מסונתז, לעתים מריר, מודע לעצמו ומלא רגשי נחיתות, לעתים תחת המסווה של פולמוס בעל חשיבות. זה היה מעבר לקביעה, שאמנם האווזים האמינו בה, שרק את זה העם רוצה. זאת היתה אמונה כמעט דתית במצליחנות כערך נשגב וחסד עליון. מה שלא מביא תועלת כלכלית מהירה הרי עלול להדביק את סביבתו בחוסר מזל. הכסף הוא אלוהים, האווזים הם הכוהנים הגדולים.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
היום אני מבינה עד כמה צדק. מאז האווזים שיכללו את התורה שלהם. הם עדיין הכוהנים הגדולים ועכשיו העם הוא אלוהים. אבל העם שלהם הוא עם שהם המציאו בדמותם, ועד היום לאיש אין הוכחה שהוא באמת כזה. כבר מזמן הם לא מוכרים רק מצליחנות וחיים טובים. הם מוכרים מפלגות, מנהיגים, אידיאולוגיה, שנאה, זהות, ציונות, ימין ושמאל (בלי להגיד שמאל). והכל בדמותם הסחית, הקרטונית, האווזית. ומה שיפה – הם עדיין עושים את זה כאילו הם מוכרים מוצרים. זה בעצם מצחיק, כל האווז הזה (אם כי לא מצחיק להיזכר שביבי, בנט ואיילת שקד הגיעו מתחום השיווק). לפעמים נדמה שהמנהיגים והפוליטיקאים והעם בעצמו, כולם התרגלו להאמין שהעם הוא באמת חתיכת אלוהים מטומטם וכל מה שהוא רוצה זה סלוגנים קליטים, דף מסרים של אנשי תדמית, ושלא יערבבו לו את הלכלוך של העוני ומחנות הפליטים עם הפרפראות, לכל הרוחות, שהוא יוכל לבחור.
אבל דודו, שדווקא הבין עם מה יש לנו עסק, ראה הרחק מעבר לזה. ישראל, בראש שלו, היתה נווה מדבר שמחכה להתממש. הוא היה סוציאליסט בנשמה ולהאמין שהעם מטומטם לא היה בארסנל שלו. תוציא מהשקפת העולם השמאלנית את "העם מטומטם" ו-90 אחוז ייאוש הלך. זה הלך הרוח האווזי, שצריך לסלק ולא לשפוך את הברווז עם המים. והכי חשוב להיות בתנועה, גם אם תצטרך לרדת למחתרת. כי תמיד השינוי חותר תחת מה שנראה מקובל ובלתי ניתן לשינוי.
ברור שהאופטימיות של דודו היתה גם אסטרטגיה של לחימה (בלי אמונה אין נקיטת פעולה), אסטרטגיה של שכנוע (תדליק ת'ניצוץ, מי יודע), ואסטרטגיה של התנגדות. אבל זאת היתה לפני הכל אהבת אדם. אהבת אדם שאין בה הכחשה של הטיפשות והגיחוך שבאנושי, אלא דווקא קבלה, אפילו תשוקה. חולשות אנושיות פשוט נגעו ללבו, הצחיקו אותו, העבירו בו רטט של חיבה וגם ריתקו אותו. אפשר לראות את זה בדמויות האנושיות שיצר. הוא אמר לי פעם שהוא היה מת אם היה עוזב את הארץ. "החומרים הכי טובים פה. אין, אין עוד מקום עם חומרים כאלה". בסוף הוא מת בלי לעזוב את הארץ. חלפה לי כמה פעמים המחשבה, אילו חיים היו לו אם היה, נניח, בלגי. בוודאי היה לו קהל גדול יותר וחייו המקצועיים היו משגשגים גם בגיל 55. אבל אני חושבת שהוא התפוצץ מגאווה על זה שהוא חלק מהסיפור השרוט על הארץ השרוטה. חלוץ קומיקס בארץ ישראל, איש מחתרת במלחמה נגד האווזים, שמאלני אופטימי.
מתוך "ספרות זולה 6"