איור: טל גרנות
באוקטובר 2012 נעצרה חברת מועצת העיר ירושלים לשעבר ענת הופמן בזמן תפילה שערכה עם נשות הכותל. על מה שקרה לה במהלך המעצר היא סיפרה לוועדת הפנים של הכנסת: "ברגע שהתעטפתי בטלית והתחלתי להגיד קריאת שמע עצר אותי המפקח… הוא תפס אותי בצד אחד ושוטרת תפסה אותי בצד שני. הם סילקו אותי מרחבת הכותל…. לטענתם, מה שהתברר לא נכון, עברתי עבירה מסוג פשע על חוק המקומות הקדושים בזה שאמרתי שמע ישראל בעזרת הנשים בכותל המערבי בשעה 22:00 לנוכח מאות חברות מ'הדסה'. כשעברתי את הסיבוב לתוך תחנת המשטרה המפקח תפס לי את הזרוע מאחורי הגב. אני בת 59, קיימתי כל דבר שהוא ביקש, התלוויתי אליו ללא שום בעיה, אני לא התכוונתי בשום דרך להתנגד לו, הוא תקע את היד מאחורי הגב כך שהייתי צריכה ממש לכרוע… כשהגענו לתחנת המשטרה הוא כבל אותי בידיים… הוא אמר לי שהסיבה שאני עצורה היא כי אני סירבתי להתלוות אליו. כשהוא ביקש ממני לעבור מכיסא לכיסא סירבתי לעשות את זה ואז הוא גרר אותי על הרצפה באמצעות הכבלים, דבר שגרם לי לפגיעה, היו חתכים בשתי הזרועות. הכבילה נעשתה באמצעות כבלים שהוא לקח מהשוטרת. היא חשובה כי היא היתה עדה לכל הסיפור. שאלתי אותו מה שמו ומה דרגתו, הוא סירב להגיד".
ההשפלה של הופמן לא הסתיימה בתחנת המשטרה. "בבית המעצר עברתי חיפוש גופני בעירום, לא היה לי תיק, היה לי רק טלית, לא היה לי שום דבר עלי, זאת אומרת, לא היה מה לחפש", היא העידה. "גם, כאמור, הייתי חברת מועצת עירייה 14 שנה, עבדתי עם המשטרה הרבה זמן, לא היה צורך בכל הדברים האלה. כבלו אותי בידיים וברגליים, ביליתי את הלילה בבית המעצר… כשביקשתי לדבר עם עורך הדין שלי בבוקר סירבו לאפשר לי את זה וכשהובלתי כבולה בידיים וברגליים במגרש הרוסים לבית המעצר הייתי יחד עם בחורה שהואשמה בשידול לזנות והיינו יחד באותו תא במשך 90 דקות. במהלך 90 הדקות האלה גברים בתא סמוך אמרו שהרוסייה שאיתי, בחורה ממוצא רוסי, הם יודעים איך להרגיע אותה ובמשך 90 דקות, כל אחד מיחידת נחשון שהיה שם שמע, הטרידו אותה ברמות שבאמת לקח לי הרבה זמן לנקות את האוזניים מזה".
בסיום דבריה אמרה הופמן: "אני יודעת להתלונן, הייתי חברת מועצת עיר… התלוננתי במח"ש ובמחלקה לתלונות שוטרים וכתבתי ליוחנן דנינו… אני אדם עם יכולת להתלונן ואם אני לא הצלחתי להשיג שום תשובה מה קרה למפקח חוץ מקידום, יש בעיה".
שני מטר ועשרים סנטימטר לאדם
תנאי המעצר הקשים במדינת ישראל, שעליהם העידה הופמן, הם בעיה שרוב הציבור מעדיף להתעלם מממנה מכיוון שהוא מניח ש"לו זה לא יקרה". המצב אף הולך ומחמיר לנוכח הנתונים על עלייה בכמות המעצרים והצהרתו של המפכ"ל יוחנן דנינו שהם "מציפים" את בתי הכלא.
ח"כ עדי קול, שניהלה מספר דיונים בוועדה לפניות הציבור בראשותה בנושא מעצרים ותנאי העצורים, סיפרה בדיון בפברואר 2014 על ביקור שלה בבית המעצר במגרש הרוסים: "עמדתי בתא שיש בו 12 איש. 12 איש שכולם עצורים, לא עצורים למספר ימים אלא עצורים לזמן ארוך. ממוצע השהייה שם הוא בין 30 ל-40 יום. 12 איש בתא. עשינו את החישוב וזה 2.21 מ"ר לאדם. אלו תנאי כליאה לא הגיוניים בשלב זה של המעצר".
בדו"ח של הסנגוריה הציבורית1 על תנאי המעצר בשנים 2013-2012 נכתב שבמגרש הרוסים "חומרת הליקויים שהתגלו במסגרת הביקור, ובראשם הפרת החוק ופסיקת בית המשפט העליון האוסרים על הלנת עצורים ללא מיטה, מחייבת לדעתנו כי הממצאים החריגים יובאו בדחיפות לידיעת הגורמים הרלוונטיים.
"ביקרנו בשבעה תאים בלבד, המצויים בשניים משמונת האגפים… כפי שיפורט להלן בארבעה משבעת התאים שבהם ביקרנו מספר העצורים ששהו בתא בלילה שקדם לביקור ובלילות האחרונים היה גדול ממספר המיטות… בקשתנו לקבל רישום על מספר העצורים ששהו בלילות שקדמו לביקור בכל אחד מהתאים ספציפית נענתה בתשובה כי בית המעצר לא מנהל רישום על התפוסה בכל תא ואף לא מנהל רישום אם לתא מסוים הוכנסו ללינת לילה מספר עצורים הגבוה ממספר המיטות… אין אפוא כל דרך לעקוב בעזרת הרישומים האם בתא מסוים היה בלילה מסוים מספר עצורים גדול ממספר המיטות, האם בתא מסוים ישנה צפיפות יתר הנמשכת כמה ימים או כמה שבועות והאם עצורים מסוימים שוהים בתנאי צפיפות קשים משך תקופות ארוכות".
עורכת הדין דבי גילד חיו מהאגודה לזכויות האזרח סיפקה את הנתונים לוועדה: "שטח המחייה בממוצע לאדם בכלל במתקני הכליאה הוא 3.1 מ"ר בלבד. 58 אחוז מכלל האסירים, 11,000 אסירים, מוחזקים משטח מחייה שהוא נמוך מ- 3 מ"ר. 4,000 מתוכם, רבע מכלל האסירים, מוחזקים בשטח שנמוך מ- 2.5 מ"ר.
"עמדתו המקצועית של השב"ס שהשטח המינימאלי צריך להיות 6.5 מ"ר, בפועל כשדובר על תכנון של בתי סוהר בעתיד דובר על 4.5 מ"ר. אפילו ה- 4.5 מ"ר אלה רחוקים מהמציאות הקיימת. אפשר להרחיב הרבה על ההשלכות הצפיפות על האסירים, גם על הבריאות, על ההיגיינה ועל היכולת שלהם לתפקד ולחיות ביום-יום."
עו"ד סיגל שהב מהקליניקה לזכויות חשודים, נאשמים, עצורים ואסירים במרכז האקדמי למשפט ועסקים אמרה: "לפי הנתונים שאנחנו אספנו בשנה האחרונה מדובר בתופעה ארצית, היא לא מיוחדת למחוז מסוים. רואים את זה לאורך השנים, משנת 1992 השטח הממוצע עמד על 2.9 מ"ר, בשנת 2002 עמד על 3.1 מ"ר לאסיר ובשנת 2009 שוב 2.9 מ"ר לאסיר."
רונית זר, רמ"ח האסיר בשב"ס, ביקשה שתתקיים אבחנה בין בתי מעצר לבין בתי סוהר. "בבתי מעצר מטבע הדברים התנאים בהם יותר קשים", הסבירה. "ראשית האוכלוסייה שם מתחלפת בקצב יומיומי, קשה לשמור ולשמר את השיפוצים ואת התנאים במקום כי יש גם וונדליזם וזו באמת מלחמה יומיומית של צבע, של שיפוץ ועבודה… דבר נוסף שאנחנו צריכים לקחת בחשבון הוא מספר האדיר של נקלטים במעצר. זה לא כמה עצורים יש לנו כרגע, אלא כמה נקלטים. עלו דיונים אחרים בכנסת על כניסות רבות של עצורים לשב"ס. זה חלק מתהליך אכיפה של עבודת המשטרה".
העיקר לייעל את השינוע
העלייה במספר העצורים יצרה קשיים לוגיסטיים לא מבוטלים והשב"ס נאלץ לפתח כלים חדשים לקליטה וטיפול בעצורים. לצורך כך הוקמה יחידת נחשון, המכונה בלשון השב"ס "בית סוהר על גלגלים", שתפקידה להוביל את העצורים והאסירים ממקום למקום (מתחנות המשטרה לבתי המעצר, לבתי המשפט, לחקירות שב"כ או משטרה ולבתי הסוהר).
עבודתה של יחידת נחשון היא אינטנסיבית ביותר. כ-350 אלף תנועות של אסירים נרשמות בממוצע בשנה על ידי היחידה, שבה כאלף לוחמים. כלומר, בין 1,300 ל-1,400 תנועות ביום. בכך כלולים כ-200 אלף דיונים בשנה בבתי המשפט שהם כ-500 דיונים ביום שיש להביא אליהם את העצורים/אסירים.
כדי להקל על עבודת היחידה ולפשט את הליכי ההובלה נוצרו שיטות עבודה מקוריות המאפשרות לאנשי היחידה להוביל קבוצות מרוכזות של אסירים. בדצמבר 2013 שלחו נציגות הסנגוריה הציבורית (שמתוקף תפקידן עוקבות באופן קבוע אחרי המתרחש בבתי המעצר) מכתב יוצא דופן בחריפותו לשרת המשפטים, ליועץ המשפטי לממשלה ולשר לביטחון פנים לאחר ביקור רשמי במתקן המעצר בבית המשפט המחוזי מרכז. "עיקרו של הדו"ח נוגע להשהייתם של העצורים בתנאים בלתי אנושיים בכלובי ברזל הממוקמים ברחבה החיצונית באזור מתקן המעבר של שירות בתי הסוהר ברמלה במשך שעות", כתבו הסנגוריות. "כלובי הברזל הללו העשויים רשתות ברזל, חשופים לפגעי מזג האוויר, מקורים רק בחלק הגג וחשופים ביתר צדדיהם, אינם כוללים מתקני שירותים, מחוסרי מקומות ישיבה מספיקים לעצורים הרבים השוהים בהם בצפיפות. העצורים שוהים בכלובים אלה לפנות בוקר בקור מקפיא ולמשך זמן רב… בין העצורים המוחזקים בדרך זו מצויים גם עצורים קטינים…. מעבר להחזקתם של העצורים בכלובי הברזל, נתקלנו בליקויים קשים נוספים, ובכלל זאת זמני הובלה ארוכים באופן חריג הכרוכים במניעת שינה למשך זמן רב, תנאים פיזיים קשים בניידות ההובלה של שירות בתי הסוהר וכבילה למשך שעות רבות".
בסיכומו של המכתב הארוך והמפורט כתבו כי "בהחזקה שערורייתית זו ישנה הפרה בוטה של חובות שירות בתי הסוהר לספק תנאי מחיה הולמים לעצורים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותם ובכבודם, וזאת בניגוד ברור להוראות החוק והתקנות… נראה לנו שמטרת הקמת כלובים אלו, שהינה ככל הנראה ייעול מערכת השינוע של יחידת נחשון, אינה מטרה ראויה דיה בכדי להצדיק פגיעה כה מהותית בכבודם של העצורים וחשיפתם לסכנות בריאותיות של ממש. זאת ועוד, מידי יום נרמסת בדרך זו גם זכותם החוקתית של העצורים להליך משפטי הוגן, מאחר ואנשים אלו מגיעים לדיון המשפטי בעניינם מותשים, ועם יכולת מוגבלת ביותר להיות מעורבים במתרחש באולם המשפט ולהבינו".
מעדיפים להודות רק לא לחזור לכלוב
המצב היום אינו שונה, ואולי אף חמור יותר. מ', שנעצרה ביפו, מתארת כיצד הוצאו העצורים מהתאים שלהם שעות לפני מועד הדיון בבית המשפט והובלו לכלובים שבהם ישבו עד שהועלו לפוסטות (רכבי ההובלה של השב"ס) והוסעו לבתי המשפט. אחרי ספירת הבוקר בבית הסוהר (בשעה חמש בבוקר) היא הובלה יחד עם שלוש הנשים שהיו איתה בתא. "שמו אותנו במין כלוב גדול. שני קירות ב'ריש' ושני קירות של סורגים", היא מספרת. "הכלוב היה בפנים. הוא נראה כמו הכלובים בחוץ. חיכינו אולי שעה, אבל זה הרגיש לי המון זמן. הוא היה גדול, הוא בתוך מסדרון ומול הדלת זו הכניסה של אבו כביר. כל הזמן היה לנו אינטראקציה עם הסוהרים. כי ביקשתי שיביאו לנו אוכל. אבל הם לא הביאו לנו כלום ולא התייחסו אלינו… אחת הנשים ישר נשכבה על אחד משני הספסלים ולא הצליחה לקום. היה צריך להוביל אותה לכל מקום… יכולתי לראות את החצר בחוץ וכל הגברים היו בחצר… אחרי שעה הובילו אותנו למשאית של נחשון. אותי חיברו בידיים וברגליים באזיקים לאשה ששכבה על הספסל והובילו אותנו למשאית. בחלק האחורי יש 22 מקומות ועוד שלושה תאים של זוגות. אנחנו היינו באחד התאים של הזוגות. נכנסנו אחרונות בזמן שכל הגברים כבר היו בפנים. העצורים לא הפסיקו להגיד לנו דברים מלוכלכים… המשאית היתה מלאה עד אפס מקום. הנחשוניסטים לא אמרו כלום בזמן שהעצורים דיברו אלינו" (עוד על היחס לנשים עצורות).
עדויות של קטינים שהובלו מבית הסוהר אופק2 אל מתחם השב"ס ברמלה בחורף 2013 קשות עוד יותר. הם סיפרו לנציגות הסנגוריה כי העירו אותם בשעה שתיים בלילה, הוציאו אותם מתאיהם והסיעו אותם בניידת מיוחדת למתחם. שם הוכנסו בערך בשעה שלוש וחצי בבוקר בכלוב ברזל חיצוני. "הקטינים תיארו שהות קשה ביותר בכלוב שנמשכה כשלוש שעות בקור מקפיא עצמות, גשם זלעפות ורטיבות מכל עבר. הקטינים השמיעו באוזנינו משפטים קשים ביותר המתארים את שעבר עליהם, כגון: 'הרגליים קפאו לי במשך הלילה, לא הרגשתי את אצבעות הרגליים בכלל', 'כל הלילה רעדתי כולי מקור, השיניים נקשו לי'". בשיחה שקיימו נציגות הסנגוריה עם מפקד יחידת נחשון בשפלה הוא אישר בפניהן את הפרטים.
הנסיעה מבית המשפט וחזרה עלולה להימשך אף קרוב ל-24 שעות. מכיוון שהאסירים צריכים להמתין בכלובי הכליאה שבבתי המשפט עד לדיון בעניינם ולאחר הדיון, אם לא שוחררו, הם ייאלצו להמתין עד לסיום כל הדיונים בשעות הערב. אז יוסעו בחזרה לכלובים בבתי המעצר ורק מהם יועברו בחזרה לתאים.על פי עדויות עצירים ועורכי דין, עצורים רבים מסכימים להודאות ולעסקות טיעון רק כדי לחסוך מעצמם את החוויה הטראומתית והמשפילה הזאת.
הכי גרוע בבתי המשפט
למרות התנאים הקשים שבהם נתקלים העצורים המובלים, כולם – אנשי הסנגוריה הציבורית, עורכי דין, חברי כנסת ואפילו אנשי השב"ס ונחשון – מסכימים כי המצב בתאי המעצר שבבתי המשפט עצמם הוא הקשה ביותר.
בדיון שנערך לפני שנה בוועדה לפניות הציבור בראשותה של חברת הכנסת עדי קול, העידה יושבת הראש בעצמה על ההתרשמות האישית שלה מהמצב בתאי המעצר בבתי המשפט: "אני לא יודעת אם הגיע נציג הנהלת בתי המשפט, הם ביקשו לא להיות. אני מניחה שגם לכם יש קשיים עם הנהלת בתי המשפט. לדעתי זו נקודה בוערת כאן. אם אני הייתי יושבת יותר מחמש דקות בתא המתנה במגרש הרוסים בתא של נחשון הייתי יורה לי בראש. חמש דקות, זה המקום הכי קשה, הכי נורא. קיבלתי את התשובות שזה מקום עם הרבה מאוד וונדליזם, השירותים שם מזעזעים ואני לא רוצה לתאר לכם. חבל שלא היתה לי מצלמה כי הייתי מצלמת. זה חנק וזה משהו שהוא לא הגיוני. לדעתי זה משהו שצריך לטפל בו מחר בבוקר. מחר בבוקר ולא יותר מאוחר".
סגן מפקד יחידת נחשון ענה לקול כי "בתי משפט הם (העצורים) תחת אחריותנו… ראית מה יש שם. אין לי יכולת לבנות שם עוד תאים, אין לי את היכולת לבנות שם שירותים, אין לנו יכולת… תראי מה קורה בבית המשפט. אתה מביא לשם 40 עצורים. הסנגוריה אומרת לי, אתה מחזיק עצור ברכב. אני אומר לכם שעדיף לשים אותו ברכב מאשר לשים אותו כל כך צפוף… יותר גרוע לנו שבבית משפט יושבים עשרה בתא שצריך להכיל ארבעה איש ולא יותר. אני אומר לפעמים גם לסנגוריה כשהם לוחצים לא לשים יותר בכלי רכב, 'אתם גורמים לעצירים יותר נזק'. אני בסוף קיבלתי החלטה… כשהם נשארים במעבר (בכלובים ובתאי ההמתנה לדיון בעניינם) הם כאילו בתת-תנאים".
על פי העדויות מהחודשים האחרונים של עצורים ששהו בתאים בבתי משפט שונים בארץ, המצב ממשיך להיות בלתי נסבל. "זו היתה החוויה הכי נוראית שהיתה לי בכל הסיפור הזה", מספרת מ'. "הגענו בשבע-שמונה בבוקר לכלוב בבית משפט. הייתי בכלוב הזה עד חמש-שש בערב. בסוף היום קצת שמחתי לחזור לאבו כביר בגלל החוויה בכלוב הזה".
התאים ממוקמים במעבר תת קרקעי מתחת לבתי המשפט ומ' שהתה בתא סגור שגודלו כמטר וחצי על מטר. "התקרה נורא נמוכה והאוויר דחוס ומסריח", היא משחזרת. "היינו שם ארבע נשים. מול הדלת יש ספסל בנוי על הקיר של מטר וחצי. יש גם דלת מתכת כבדה כחולה עם פתח עם סורגים צפופים ופתח תחתון שדרכו פותחים את האזיקים או שמים אותם ומשם וגם מעבירים את האוכל. השירותים היו מחוץ לתא. החוויה בתא היתה ממש קיצונית. לא כל כך בגלל הגודל. אלא למשל, בגלל שכל היום לא שתיתי מים. השירותים היו נוראיים. עם כל הדברים שהלכו שם העדפתי לא לחזור לשם. במתחם הכלובים היו עוד כלובים ואנשים צורחים כל היום. הנחשונים לא עומדים לידינו. לא רואים אותם. רק שומעים אותם. אפשר לצעוק להם אבל הם לא באים. לא אכפת להם. אם אני צריכה לשירותים, הם לא נענים לקריאות. הם לא איתי בכלל. הם רק מוציאים אותי אם אני צריכה לצאת לדיון. בבוקר הביאו לנו שקית עם גבינה, שתי פרוסות לחם ומלפפון. ועוד פלסטיק קטן עם שוקולד. בלי שתייה. פשוט לא שתיתי מים כל היום".
אחת הנשים שהיתה עם מ' בתא היתה נרקומנית בולמית. "היא בחורה מקסימה ומתוקה ומסכנה ואינטנסיבית", מספרת מ'. "הרגשתי ממנה כזה חוסר שקט פנימי שלא נתקלתי בו בחיים. היא צרחה לסוהרים כל הזמן, הקיאה איזה חמש פעמים במהלך היום והשתינה בתוך התא, כי לא באו להוציא אותה. היחס היה כל כך קשה, הם לא מסתכלים עליך. הם כאילו לא שומעים. מזלזלים. וכל זה קורה מתחת לבית המשפט".
בתאים אסור לעשן, אבל כל העצורים יכולים להריח את עשן הסיגריות של לוחמי נחשון שנמצאים לא רחוק מהתאים והריח משגע אותם. "אחת הנשים שנעצרה על זנות אמרה שבפעם שעברה שהיא היתה עצורה היא עישנה אחרי שהסוהר מנחשון אמר לה שאם היא תתפשט היא תקבל סיגריה. היא התפשטה, היו שם שני סוהרים שראו אותה ערומה ואז הוא נתן לה שתי סיגריות", אומרת מ'. "אחר כך היא השתמשה בזה ואמרה שהיא מתפשטת אם לא מביאים לה סיגריה… הנחשוניסטית הודיעה לנו שהיא לא מתקרבת כי התא מסריח וזה רק הלך ונהיה יותר מסריח. כשהיא התפשטה, היא ממש הסריחה. כל הבגדים שלה היו מלאי קיא יבש וכל הכלוב מלא בקיא ובשתן… לקינוח האישה חזרה מהדיון שלה והוחלט שהיא חוזרת לכלא. והיא לא הפסיקה לצרוח 'מתי לוקחים אותי לפוסטה'. אני כל היום כמעט עמדתי, כי לא היה מקום על הספסל מעבר לשלושתן".
טראומה לכל החיים
בדיון בוועדה לפניות הציבור בנושא מעצרים הדגיש ח"כ דוד אזולאי כי "אחד הדברים שצריכים לזכור ואותו אנחנו לעתים שוכחים. כשאדם נמצא במעצר, הוא חשוד והוא בחזקת זכאי עד שמוכחת אשמתו. יש לזכור דבר נוסף, ייתכן שלעצור הזה, לו זו הפעם הראשונה בחייו שהוא נעצר. נפגשתי עם אנשים כאלה, זו טראומה לכל החיים. אף אחד לא מפצה אותו כשהוא זכאי והוא הולך הביתה, הוא היה יום אחד במעצר, אתם יודעים איזו טראומה זאת? כאן אנחנו נדרשים לשנות מחשבה לגבי אותם אנשים… המגע הראשון של אותו אזרח עם המשטרה הוא מגע קשה שלעולם הוא לא ישכח אותו. לדעתי צריכים כאן לשנות פאזה ולמצוא את הפתרונות".
"אני אגיד לכם משהו שישמע לכם טיפשי וקנטרני, אבל אני מניחה שזה שחיקה של סוהרים", אמרה קול. "הייתי בתא של קטינים, היו שלושה קטינים פלסטינים ושני קטינים יהודים. נכנסנו ויצאנו, פותחים את הדלת, ומה שקורה שטורקים את הדלת. אני אומרת לכם ששמעתי טריקת הדלת בלילה, השינה שלי לא קלה, אתה מתעורר עם טריקה כזאת. תחשבו על הילדים האלה, קטינים ששומעים כמה פעמים ביום את הטריקה הזאת… לי זה נראה עניין לזכור שמדובר בילדים, שמדובר באנשים, שמדובר באנשים חפים מפשע הרבה פעמים".
רב כלאי קתרין בן צבי, קצינת אסטרטגיה במשרד לביטחון פנים שנכחה בדיון, ענתה לקול ש"זו חלק מחוויית המעצר. חשוב שגם חוויית המעצר תהיה חוויה מרתיעה ולא תהייה חוויה נעימה, כי אם היא תהיה חוויה נעימה נעלם כוח ההרתעה".
את ה"חוויה המרתיעה" בצורת שלושה ימים של חקירות, שהות בתאי מעצר וכלובי ברזל, מ' עדיין מנסה לעכל. אחד הרגעים הקשים, היא משחזרת, היה כשהובילו אותה לדיון בבקשת הארכת המעצר שלה אחרי ששהתה בתא התת קרקעי יותר משבע שעות. "הכניסו אותי דרך הקבלת קהל כשאני אזוקה בידיים וברגליים", היא מספרת. "אמא שלי, שחיכתה לי שם, התחילה לבכות". שבועיים לאחר המעצר קיבלה מ' הודעה לקונית שלא יוגש נגדה כל כתב אישום.
תגובת דוברת השב"ס
"שירות בתי הסוהר הגדיר את הטיפול בתנאי מחיית האסירים כאחד מיעדיו העיקריים ופועל לשיפור תנאים אלה בהתאם למשאבים העומדים לרשותו.
"מתקני שב"ס הם ברובם מתקנים ישנים שהתנאים בהם הם עובדה נתונה ובניית בתי סוהר מותנת בהקצאת משאבים לאומיים ואורכת זמן רב.
"בשנה החולפת אושר תקציב לבניית בית סוהר חדש לנשים בדרום והוא נמצא כבר בשלבים ראשונים של בנייה. כמו כן, בשנים האחרונות הושקעו מיליוני שקלים מתקציב שב"ס לשיפוץ ולשדרוג אגפים בבתי הסוהר השונים ובין היתר מושם דגש על ריווח התאים הקיימים.
"תאי ההמתנה משמשים לשהייה קצרת מועד (כשעה לכל היותר) של אסירים ועצורים היוצאים לבתי המשפט. לאור הביקורות שנעשו בתאים אלה, גובשה בשב"ס תכנית לשדרוג הקיימים ובנייתם המחודשת של חלקם. במהלך השנה החולפת שופצו שישה מתקנים מתוך התשעה הקיימים והיתר נמצאים בתהליכי תכנון ואישורים והעבודה בהם צפויה להסתיים בשנת העבודה הבאה.
"תאי המעצר בבתי המשפט הינם בגדר נתון שאינו ניתן לשינוי על ידי שב"ס. ראוי לציין כי במקומות שבהם ישנה צפיפות הדבר מקשה גם על עבודת לוחמי נחשון וכי היחידה נוקטת במספר דרכים על מנת לשפר את המצב הקיים. בין היתר, במקומות שבהם ניתן, מאותרים מתקנים סמוכים היכולים לשמש כמתקן המתנה (בירושלים, לדוגמה). כמו כן, מבצעת היחידה סבב פינוי נוסף על הקבוע לעצורים שסיימו את הדיון בעניינם והם מוחזרים חזרה לבתי הסוהר.
(מדוברות בתי המשפט נמסר לגבי תאי ההמתנה: "עליך להפנות שאלתך לדוברות שירות בתי הסוהר. הם האחראים על תנאי המעצר גם במבנים של בתי משפט")
"עצורות יוצאות לנסיעות בהפרדה פיזית מוחלטת מעצורים גברים ומלוות על ידי צוות שכולל לוחמות. בבתי המשפט הן מוחזקות בתא צדדי עד כמה שניתן וללא קשר עם העצורים, כמובן במגבלות מספר התאים וההפרדות הנדרשות לצרכים שונים. כל אלימות פיזית או מילולית מצד אסירים ועצורים מדווחת לבתי הסוהר ומטופלת משמעתית. לשב"ס לא מוכרות תלונות לגבי הטרדות מיניות של אסירות ועצורות במהלך נסיעות אלה ואם ישנן מוטב שיועברו לידיעתנו ויטופלו בהתאם.
"שיטת הכליאה של האסירים הפליליים ובהם הקטינים באופק הינה שיטת 'המדרוג האגפי'. האגפים הסגורים מיועדים לאסירים חדשים או כאלה שהיו מעורבים באירועים שליליים, כשהשאיפה שהנקלטים בהם יעברו במהרה לאגפים הפתוחים וישתלבו בכלל פעילויות החינוך והשיקום הקיימות.
"מעבר לחינוך הפורמלי המוקנה לאסירים בבית סוהר אופק, ישנם חוגים (בהם תאטרון, אומנות וספורט), סדנאות טיפול (בהם טיפול באמצעות בע"ח, כישורי חיים, תקשורת וגמילה) , הכשרה תעסוקתית ועוד. שילובם של האסירים באגפים המשתלבים ובפעילויות הינה מטרה עליונה של בית הסוהר אך מותנת בראש ובראשונה בעמידה ביעד הראשוני של שמירה על חיי האסירים וביטחונם".