איור: הילית שפר
"הדבר שהכי בריא לי נפשית, בשלב זה של חיי, זה להיות כמה שפחות מעורבת. איך יונתן גפן כתב פעם? 'אני עדיין אוהב את הפלוגה אבל שונא את המדינה'. אז אני לא שונאת את המדינה, אבל הופכת להיות יותר ויותר מנוכרת למקום הזה".
י', בת 32, יושבת מולי בסלון דירתה השכורה בתל אביב. דגל גאווה ודגל אדום שמגולגלים בפינת החדר, מעידים עד כמה אמירותיה הן בגדר גילוי חדש עבורה. עד לפני כשנה, היתה י' בחורה צעירה ונמרצת, מעורבת, פעילה ומשתתפת קבועה במחאות התואמות את תפיסת עולמה. כיום הנמרצות נשארה – המעורבות כבר לא.
גם ר', בן 54 ממודיעין, איש גבוה שצועד בכיפוף קל, והגיע לפגישתנו בשני אוטובוסים כי אינו יכול להרשות לעצמו להחזיק מכונית, מתאר תהליך הדרגתי של ניכור ממעורבות חברתית עמוקה. "השתתפתי בכל ההפגנות של המחאה החברתית ב-2011, שיכנעתי סטודנטים שלי לצאת ולהפגין ולא לשבת בבית באפס מעשה. האמנתי באמת ובתמים שהשינוי בפתח. היום איבדתי תקווה, אני מסרב להתרגז יותר. הפייסבוק שלי מושתק כבר תקופה ארוכה. במקומות ציבוריים, אם מתחילה להתנהל שיחה פוליטית, אני קם ויוצא."
כשהחלטנו במערכת לכתוב את הכתבה הזו, התחלנו מרעיון מופשט למדי. ידענו באופן כללי על אנשים שחיים פה אבל לא מרגישים שייכים למקום הזה. מנותקים. רצינו לדייק ולזקק את הנושא, את מהות הניתוק, דרך סיפוריהם של אנשים שפעם היו פעילים ומעורבים, ודרך השינוי שהם עברו – מאכפתיות עמוקה למה שקורה במדינה, ועד להידרדרות לאפס עניין במתרחש. פירסמנו פוסט באתר והתגובות לא איחרו להגיע – במייל, באתר, בטלפון. עוד ועוד אנשים הגיבו וסיפרו על עצמם, על מכרים קרובים שלהם ועל חברים רחוקים שהתנכרו עם השנים למדינה. הבנו שיש כאן תופעה.
"כמו עכבר על גלגל שרץ, ורץ, ורץ"
"לא גדלתי בבית פוליטי במיוחד, אלא בבית ישראלי רגיל, בו הפוליטיקה היא חלק רגיל מהחיים. בתור ילדה תמיד היו לי דעות על כל דבר ועניין ובגיל 12 זה היה טבעי עבורי להצטרף לתנועת נוער פוליטית," מספרת י', שבגיל 13 כבר השתתפה בהפגנות, ומאז לקחה חלק פעיל בכל מערכת בחירות שהתקיימה. "אין ספק שאת החברים שלי זה העסיק הרבה פחות. היו גם כאלה שירדו עליי בגלל זה," היא מספרת.
כשקיבלה צו ראשון, אמרה י' לאמא שלה שהיא שוקלת לסרב לגיוס לצה"ל, אבל תגובת האם היתה נחרצת – או שי' מתגייסת, או שהיא נזרקת מהבית. י' התגייסה ושמה בצד את הפעילות הפוליטית. "לבסוף, אלה שקראו לי שמאלנית יפת נפש דווקא גיבשו וחיזקו אותי וכשהתגייסתי לצה"ל, עשיתי תפקיד יותר קרבי מכל הבנים שהיה להם מה להגיד לי על השמאלנות שלי".
אבל לאחר השחרור החליטה לשוב לפעול ולהשפיע: היא החלה ללמוד מדעי החברה, ובמקביל עבדה כעוזרת פרלמנטרית בכנסת, תקופה שהיא מתארת כמרוקנת במיוחד. "הרגשתי כמו עכבר על גלגל שרץ, ורץ, ורץ ולא מגיע לשום מקום. ראיתי איך מול כל כך הרבה עבודה קשה, עוברים חוקים אנטי דמוקרטיים ובלתי אנושיים בקלות שלא תיאמן."
מתחם האוהלים בשדרות רוטשילד, יולי 2011. צילום: Itzuvi, CC BY-SA 3.0
י' התפטרה מעבודתה בכנסת, ואז החלו זרעי הייאוש והאכזבה לפעפע בה. המחאה החברתית ב-2011, ולאחר מכן הבחירות ב- 2015, היו הקש ששבר את גב הגמל. "במחאה החברתית, האמנתי בכל לבי שלא יכול להיות שדבר לא ישתנה, אחרי שכל כך הרבה אזרחים יצאו לרחובות. אבל כשהבנתי שהמחאה הזו הולכת ונגמרת בטקס קבורה מפואר ואיטי, זה כיבה אותי".
אז למה בכל זאת המשכת להיות פעילה גם בבחירות האחרונות?
"תראי, לוקח לי זמן לעבד דברים, ולכן זה היה תהליך. ארוך. היה לי קשה לוותר על חלק מאוד נכבד ממי שאני, ממי שהייתי. היום אני כבר מבינה שזה חסר סיכוי. לפני הבחירות ב- 2015 בכל זאת גייסתי כוחות, אספתי את עצמי, וחזרתי להיות פעילה למשך כחודשיים. קיוויתי. שיכנעתי את כל מי שאני מכירה להצביע למחנה הציוני, גם אנשים זרים ברחוב."
בערב המדגם, היתה י' באופוריה. "הזמנתי חברים, קנינו מלא אוכל והתכוננו לערב משמח. כשהתפרסמו התוצאות הראשונות, כבר השתררה שתיקה. הלכנו לישון מבואסים אבל לא שיערנו שנקום לתוך התרסקות טוטאלית".
ההפסד בבחירות הוביל את י' להתנכר סופית לפעילות הפוליטית. "היום אני הרבה פחות אכפתית לנעשה סביבי. אני כבר לא הולכת להפגנות, המעורבות הפוליטית שלי הצטמצמה לאפס. יש לי הרבה פחות תשוקה לאקטואליה, זה הפסיק להיות בעל חשיבות בעיניי, ויכוחים פוליטיים הם בכלל חסרי פואנטה".
חשבת לעזוב?
"שאלה טובה. לאן? מה יהיה לי במקום אחר? יש לי הרבה חברים שעזבו, ורובם גם שמחים עם הבחירה שלהם, אבל כאן זה הבית שלי. מזה אני לא יכולה להתנתק".
אידאליסט, פטריוט, מיואש
"אנשים שנכנסים לפעילות חברתית ורוצים להביא שינוי מכל סוג צריכים לדעת שהם עומדים בפני ריצת מרתון," אומרת הפרופ' למדעי המדינה, תמר הרמן, מהאוניברסיטה הפתוחה והמכון הארצי לדמוקרטיה. "צריכה להיות אצלם הבנה של המחויבות שטמונה בסוג הפעילות הזו. צריך להבין מראש ולהפנים ששינויים משמעותיים לא באים ברגע. וטוב שכך – לא היינו רוצים שכל התארגנות של 30 איש תצליח לשנות את החברה".
השתבללות, ירידה "פאסיבית" מהארץ, הגירה פנימית – אלה רק חלק מהמונחים שאפשר לתאר באמצעותם את הטקטיקות בהן נוקטים המרואיינים לכתבה זו, כדי לשמור על עצמם מהייאוש שדבק בהם אחרי שנים של פעילות פוליטית שוחקת ללא תוצאות. אבל פרופ' הרמן מסרבת להתרגש. "בכל חברה מודרנית פוסט-תעשייתית, יש אנשים מתוסכלים ומנוכרים, זה חלק אינטגרלי מהמבנה החברתי," היא אומרת. "מדובר בתופעה מוכרת ולא ייחודית לישראל."
"שינויים משמעותיים לא באים ברגע". פרופ' תמר הרמן
אבל כנראה שאת ר' דברים אלה לא משכנעים במיוחד. ר', שנולד וגדל בראשון לציון, שירת כהנדסאי פיתוח בחיל הקשר. בתום השירות הצבאי שלו, החליט לנסוע לדרום אפריקה לבקר את דודיו, ולבסוף נשאר שם 11 שנה. את חייו בדרום אפריקה הוא מתאר כחיי נוחות: הוא עבד כמנהל פרוייקטים בתחום המחשבים, חי בדירה יפה במרכז העיר, ונהג במכוניות יוקרתיות.
בשנת 2000 קיבל ר' הצעת עבודה בארץ והחליט שזו ההזדמנות שלו לשוב למולדת. "תמיד רציתי לחזור לארץ. גידלו אותי להיות אידאליסט ופטריוט. בחו"ל הייתי מאוד גאה ברקע הישראלי שלי, הישראליות היתה משהו להתגאות בו," הוא מספר. ב-2011, עם פרוץ המחאה החברתית, הצטרף ר' והקדיש את עצמו לפעילות, הלך להפגנות וטיפח תקווה לישראל טובה יותר.
היתה לו סיבה טובה לכך: בתקופה הראשונה לחזרתו ארצה, גר ר' אצל אחיו, ולאחר מכן שכר דירה במודיעין "כי המחירים שם היו יחסית סבירים". לאחר כחצי שנה של מו"מ, הצעת העבודה לא הבשילה ור' נאלץ להתחיל לתכנן מחדש את חייו. הוא החל ללמד בקורס של משרד העבודה להסבת אקדמאים, ועם כל יום שעבר נוכח לדעת כמה יקר לחיות פה.
לאחר כשבע שנים בהן לימד במסגרת משרד התמ"ת, הקורס אותו לימד נסגר, ור' החל ללמד קורסים במכללות, כדי לזכות בתגמולי השתלמות. ב-2011 שבו התקווה והחלומות ליציבות כלכלית לבצבץ. "סוף סוף אנשים התעוררו," הוא מספר בעיניים נוצצות. הוא לקח חלק בכל ההפגנות, שבוע אחרי שבוע, ואף שיכנע סטודנטים שלו להצטרף למחאה: "אני טיפוס של מחנך. 'חבר'ה', אמרתי להם, 'אני הולך להפגין בשביל העתיד שלכם. העתיד שלי הוא בעבר. איפה אתם?!'"
בהפגנת המיליון שהתקיימה בכיכר המדינה, נפלה על ר' ההבנה, ששום דבר לא עומד להשתנות פה. "עמדתי שם והייתי בהלם", הוא מתאר, "עומדים ומפגינים על יוקר המחיה במקום הכי אייקוני במדינה, אבל במקום לשבור חלונות ולהפוך מכוניות, כל הצעירים מסביבי באו להנות, באו לחגוג. ואז היתה לי הארה. הבנתי שלא ייצא מזה כלום. הבנתי שאנשים עדיין לא הפנימו עד כמה המצב רע, וכמה רע הוא עומד להיות".
אתה לא היחיד שהתאכזב מתוצאות המחאה הזאת, אבל הרוב המשיכו הלאה.
"אני לא יכולתי. שנים אמרתי לאנשים בכל הזדמנות כמה יקר פה ואנשים היו אומרים לי 'אתה מטומטם'. כמה ויכוחים היו לי. אנשים חשבו שאני הוזה, חשבו שאני מתקמצן, שאני לא בסדר, שאני לא פטריוט. 'למה חזרת?', אמרו לי, 'היית צריך להישאר בחו"ל".
למה באמת לא חזרת לדרום אפריקה, אחרי שנוכחת לדעת כמה יקר פה?
"אדם הוא תבנית נוף מולדתו והמקום הזה הוא אני. למרות שחייתי בחו"ל תקופה ארוכה, זה הבית שלי. לטוב ולרע".
השבר שחווה ר' באותה הפגנה מכוננת הלך והתעצם, וחילחל גם לחייו הפרטיים. בעקבות ניתוח שנאלץ לעבור, הוא נאלץ לבטל קורסים, ואיבד את מקום עבודתו. "הגעתי למצב שלא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. לא היה לי כסף. לא ראיתי עתיד. הגעתי לגיל שבו אני כבר לא יכול להתחיל מחדש. בגילי, אני שולח קורות חיים אבל אף אחד אפילו לא טורח להחזיר לי תשובות, גם אם הן שליליות", הוא מספר.
מפגינים בתל אביב, אוגוסט 2011. צילום: meowArt.com, CC BY-SA 2.0
את הדחיפה ללכת ולטפל בדיכאון בו היה שרוי קיבל בעקבות פגישה עם הפקידה בבנק, שהודיעה לו כי כרטיס האשראי שלו בוטל. "עד אותו רגע תמיד הייתי בצד שעוזר, לכן היה לי קשה לקבל את העובדה שפתאום עברתי צד, וכעת אני זה שצריכים לעזור לו", הוא אומר ולוקח לגימה איטית מהתה שלו.
ר' קיבל סכום כסף ממשפחתו ומחברים, והצליח לשוב ולעמוד על הרגליים. עבודה קבועה הוא טרם מצא, ולכן הוא מתפרנס כעובד קבלן בתחום ההוראה. בהוראת הרופא הוא צמצם מעורבות והשתיק את הפייסבוק לתקופה ארוכה. הוא לא מצטרף להפגנות, וגם מעיתונים, רדיו ואתרי חדשות אחרים הוא מתרחק כמו מאש.
אתה מתאר מעין הגירה פאסיבית מהארץ, אתה חי פה אבל מנותק ממה שקורה כאן.
"זו הגירה כפויה, לא פאסיבית. אם כבר מחפשים הגדרות, אז היום אני אנארכיסט פאסיב – נותן למשטר הנוכחי להרוס את המדינה עד עפר ואז אולי יהיה אפשר לבנות פה משהו חדש וטוב יותר."
חודש לאחר פרסום הכתבה, טענה מרואיינת שדבריה צוטטו באופן לא נכון. להצעתנו לדייק את הדברים היא סרבה, והם הוסרו לבקשתה
גם א', בן 37 מכפר סבא, נשוי עם שני ילדים, זוכר את הרגע בו 'נפל לו האסימון' בבהירות רבה. "זה קרה כשהייתי פעיל במאבק סוציאליסטי, והתנדבתי ללכת לחלק פלאיירים על התארגנות עובדים. אני זוכר איך הבטתי מסביבי, וראיתי את כל מי שבא יחד איתי מנסה להטיף לאנשים איך הם צריכים להתארגן. אנשים צחקו לנו בפרצוף או קיללו אותנו."
במשך עשר שנים, בין שנת 2000 ועד 2010, היה א' מאוד פעיל פוליטית. הוא היה פעיל בתנועות קומוניסטיות שונות, יצא להפגנות, התנדב בקו לעובד, היה חבר בגרינפיס, ויצא למסיקי זיתים עם פלשתינאים מטעם ארגון "רבנים למען זכויות אדם". "עד היום, אני עדיין מסתובב בתחושה שיכולתי לעשות עוד," הוא מספר. "הייתי צעיר ואידיאליסט, סטודנט לעבודה סוציאלית שרוצה לשנות הרבה מעבר למה שהמקצוע אפשר לי."
היום, אחרי 12 שנים כעובד סוציאלי, ולאחר שטיפל בלא מעט אנשים מרקעים שונים ומגוונים, הוא מרגיש שהגיע למבוי סתום. "התפיסה שלי השתנתה לגמרי. אני כבר לא מתנדב בארגונים, לא הולך להפגנות. העיסוק במקצוע העבודה הסוציאלית לכשעצמו, נחשב מבחינתי כמו חצי התנדבות. ב- 2011 אני זוכר שהלכתי לביקורי בית אצל קשישים במרכז תל אביב, הצצתי מהחלון וראיתי את האוהלים, אבל כבר לא לקחתי חלק".
קשה לגדל כאן ככה ילדים, כשמרגישים שאין תקווה
"נכון, ולכן לאשתי ולי יש מחשבות על עזיבה, בעיקר כי אנחנו חושבים על עתיד טוב יותר לילדים."
ארץ קטנה עם שסע ענק
אבל האם ייתכן שמצבה של ישראל לא כל כך רע, אחרי הכל? "אין לנו אינדיקציה לגבי מצבה של ישראל יחסית לדמוקרטיות מערביות אחרות במובן זה," אומרת פרופ' הרמן. "כמה אנשים ביוון חשים ניתוק וניכור מהמדינה שלהם? כמה בארה"ב? אם ניקח את מלחמות הימין-שמאל ביוון ואת הצלחתו של טראמפ בארה"ב, נבין כי גם שם חיים אנשים מתוסכלים".
אבל אני מדברת על משהו יותר עמוק מתסכול. אני מדברת על ייאוש משולב בניכור, אצל אנשים שעד לא מזמן היו מעורבים ואכפתיים. אני מדברת על אנשים שהמדינה כיבתה אותם.
"כשחברה נמצאת במשבר עמוק, יש להניח שיותר אנשים מרגישים את מה שאת מתארת. בתקופה האחרונה, אנו עדים לתהליך של חילופי אליטות ושינוי סדרי עדיפויות, ותופעת הניכור היא חלק בלתי נמנע מהדינמיקה של התהליך. בנוסף, קיימת שחיקה של חלק מהאנשים מבחינה כלכלית – היו להם ציפיות לשפר את מצבם, או לפחות שתהיה להם רמת חיים כמו של הוריהם, וזה הדור הראשון שלא מסוגל להגיע לעצמאות כלכלית".
אבל ב-2011 הייתה פה מחאה שהשתתפו בה מאות אלפים.
"נכון, אבל כשאת נכנסת למשהו כזה, את צריכה להבין שלא בטוח שהחברה תקבל את ההצעה שלך לשינוי, ואנשים שונים מתמודדים עם זה בדרכים שונות. חלק ממנהיגי המחאה הלכו לכנסת כדי לנסות ולהשפיע, בעוד אחרים החלו לעבוד בארגונים חברתיים. יש גם רבים שההתלהבות עברה להם והם הלכו הביתה, וגם זה בסדר. לא כולם יכולים לרוץ מרתון. שינוי חברתי לוקח המון זמן ודורש אורך נשימה. לא באמת היית רוצה שכל התארגנות חברתית תצליח לשנות את המערכת מיד – למדינה ולחברה יש מערכות שצריך לתפעל אותן, לעבור דרכן, וטוב שכך. רוב האנשים שמנסים לעשות שינוי בחיים שלהם לא תמיד מצליחים, אז שינוי חברתי גם הוא תהליך ארוך שלא תמיד מסתיים בהצלחה".
ד"ר ג'קי פלדמן, אנתרופולוג מאוניברסיטת בן גוריון, מסכים עם פרופ' הרמן כי לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. אך בניגוד אליה, ד"ר פלדמן חושב שמדובר בתופעה מטרידה, שמשפיעה עמוקות על המרקם החברתי השברירי שנוצר פה. "אלו דברים שקורים בחברות רבות, אבל במדינות עם אוכלוסייה גדולה, הנזק שעלול להיגרם בעקבות קבוצה של אנשים שמפתחים ניכור, הוא פחות גדול, ואילו בישראל זה יותר מדאיג, כי המקום הוא כה קטן והשאלות הפוליטיות והחברתיות הן באמת קיומיות."
"אני לא מיואש, אלא מודאג". ד"ר ג'קי פלדמן
ד"ר פלדמן מכיר את הנושא מקרוב. "עליתי לארץ מניו יורק בגיל 22 ממניעים ציוניים. ההרגשה שלי היתה שאני עובר ממקום קטן, השכונה האורתודוקסית בה גדלתי וחייתי, למקום גדול. רציתי להרגיש שייכות גם למרחב, למדינה, ולא רק לבית הכנסת בו התפללו הוריי," הוא מספר במבטא אמריקאי. כדי להעמיק את השייכות לישראל, הצעד הראשון בו נקט בארץ היה לעבור קורס מורי דרך. במשך תקופה ארוכה אף עבד כמדריך תיירים. "אבל לצערי בשנים האחרונות תחושת המרחב שלי שוב הולכת ומצטמצמת," הוא אומר.
תחושות של רצון להתנתק ו"להשתבלל" אינן זרות לו. "אני צורך פחות ופחות חדשות כדי לא להתרגז, כדי לא להתייאש. אני לא פותח את הרדיו לשמוע חדשות בכל שעה, ולא קורא עיתון בבוקר – דברים שבעבר נהגתי לעשות. אז נכון, יוצא שאני חי בבועה מסויימת, אבל אני מרגיש שאין לי יותר את כוחות הנפש".
יש לך דוגמה?
"אני גר כבר ארבע שנים בשכונת ארמון הנציב בבית עם מרפסת שמשקיפה על צור באהר, ג'אבל מוכאבר ומזרח הירדן. ואני מכיר אנשים בכל השכונות האלה, מהתקופה בה עבדתי כמדריך תיירים. פעם הייתי הולך לשם הרבה, מדובר במרחק של 300 מטרים בקו אווירי מהבית שלי. היום זה כמו הצד השני של הירח. מקום שאני לא דורך בו והוא לא נוגע לי".
הבטחתי לעצמי לא להתייאש במהלך הכנת הכתבה, אבל לא הצלחתי.
"אני לא מיואש, אלא מודאג. קורים פה תהליכים אנטי דמוקרטיים, מתרחשת הקצנה דתית והדתה של הספירה הפומבית, גם בצבא וגם בבתי הספר. השבוע קיבלתי בדואר עלון עם צילום של אקדח וכיתוב 'גם לך מותר להחזיק נשק'. אמנם הבית שלי הוא כאן, אבל אני לא יודע אם כיום הייתי מקבל את אותה החלטה שקיבלתי כשהייתי בן 22 בניו יורק – להגיע לישראל ולחיות את חיי כאן."
