איור: ניב תשבי
הכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב הוחרב עד היום יותר מ-50 פעמים, עד היסוד. 50 פעמים הגיעו למקום קבוצות של תושבים, שכנים ופעילים חברתיים, והקימו אותו מחדש. לפני כמה חודשים, רגע לפני הריסה מספר 50 ומשהו, התקיימה שם עוד הפגנה. בראש ההפגנה הזאת, בשונה מעשרות קודמות שהובילו גברי וזקני האיזור – צעדה אשה צעירה.
תושבת הכפר, אישה מבוגרת, מספר פאדי אלעוברה מרהט שהשתתף בהפגנה, ניגשה אל הצעירה וצעקה עליה: "איך את מעזה לצעוד עם הגברים? תחזרי אחורה!" מנסה לשמור על הסדר – גברים בראש, נשים במאסף. "הסברנו לה בנועם שאנחנו מפגינים למען הבית שלה", מספר אלעוברה, "שאנחנו נלחמים למענה ושנעשה זאת בדרך הכי מכבדת והכי פחות אלימה. לא היה נראה שהיא השתכנעה. ההפגנה נמשכה, ופתאום, אחרי אולי חצי שעה, אנחנו קולטים את אותה אשה מחזיקה מגאפון, מובילה את ההפגנה ומדרבנת את המפגינים לצעוק, כי 'לא שומעים אתכם'. שינוי עמדות עמוק, בן פחות משעה".
סיפור כזה לא מתרחש בכל פעם, אומר אלעוברה, אבל הוא בהחלט מתרחש עכשיו, בחברה הבדואית, שבמשך שנים שמרה על אותו מרקם מסורתי, אותן נורמות חברתיות, אותה הנהגה והייררכיה קבועה ופטריארכלית. "ועכשיו, כשהחברה הבדואית מתחילה להיאבק ולעמוד על שלה", הוא אומר, "השינוי מתרחש גם מבפנים. זה קורה באופן ספונטני, ללא יד נעלמה של ארגון כזה או אחר, ללא הנהגה ברורה – אצלנו לא תמצאי כל מיני דפני ליף או איציק שמולי – אלא פשוט חבר'ה צעירים ותוססים שיודעים מה הם עושים, וזה עובד: פתאום זה קורה".
ערך שצריך לשכתב
תחת הערך "בדואים" בוויקיפדיה מודגש כי יש לשכתב ערך זה. "הסיבה לכך היא: רמה נמוכה, אוריינטליזם, חוסר במקורות", נכתב שם. משפט פשוט שאומר כמעט הכל על היחס האדיש והרדוד של הקהל היהודי כלפי יותר מ-200 אלף אזרחי המדינה, שהם 32% מאוכלוסיית הנגב.
אם תשאלו אדם ברחוב מהו מתווה פראוור1 רוב הסיכויים שתיתקלו במבט תמה ותשובה מגומגמת. התוכנית, שהועלתה כהצעת חוק ממשלתית, מבקשת ליישב את המחלוקת בין המדינה לבין תושבי הנגב הבדואים בנוגע לבעלות על אדמות הדרום- תוכנית שהאו"ם הגדיר לאחרונה כ"מפלה וגזענית", שמשמעותה הריסת 25 כפרים בדואים בלתי מוכרים על ידי ממשלת ישראל, עקירת 40 אלף תושבים מבתיהם תוך הפקעת 800 אלף דונם מאדמותיהם לידי מנהל מקרקעי ישראל.
לא מצאו את הדרך לליבו של הציבור היהודי. הפגנה בצומת רהט צילומים: נטע הלפרין
הבדואים וגורלם מעולם לא הטרידו במיוחד את מנוחתם של הישראלים היהודים, בין היתר בשל האופן שבו השתרש הדימוי הקולקטיבי של הבדואים – אוכלוסייה נחשלת, שלא מתעקשת על זכויותיה ורוצה לחיות את חייה בשלווה בשולי החברה הישראלית. הבדואי הוא הנווד הנצחי; זה שאפשר להתארח אצלו באוהל בחופשות, לנגב פיתה עם לאבנה ליד המדורה ולהרגיש אותנטי; הוא הגשש שפוגשים במילואים ויודעים שלא משנה מה, הוא תמיד בצד שלנו; הבדואים הם אלה שזוכים לסיקור בחדשות רק כשנופל להם ילד מהגג של המבנה המאולתר שהם נאלצים לחיות בו, או כשנטען שהם פורצים למחסן בנגב וגונבים ציוד חקלאי, ואז אפשר להנהן כלפי המסך ברחמים או בתיעוב. ההנהגה הבדואית הוותיקה, מצדה, לא הצליחה לבער את התפישות הגזעניות והמוטעות האלה, או למצוא את הדרך אל לבו של הציבור היהודי. אולי לא ידעה כיצד, אולי חשבה שאין טעם.
בחודשים האחרונים מתרחש מפנה משמעותי בקרב ההנהגה הבדואית בדרום, שעשוי לשנות את כללי המשחק: דור חדש של צעירים, אקטיביסטים, משכילים ואיכפתיים תופס את המושכות וסוחף אחריהם קהל של צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, יהודים ופלסטינים, למחאה שהולכת וגדלה. הדור הצעיר לא מתכחש למסורת, אבל מרגיש בן בית בעולם הערכים המערבי; הוא לא עזב את מקום הולדתו, אבל הביא אליו את הטכנולוגיה שמשנה את כללי המשחק; הוא לא חושש לעמוד על שלו, אבל גם לא נרתע מדיאלוג.
חלקם גדלו בישובים מוכרים ומוסדרים כרהט או לקיה, אחרים מתגוררים בכפרים הלא מוכרים וחווים את הריסת בתיהם כדבר שבשגרה. הדור הצעיר הזה ראה את אביב הערבי מפיל ממשלות וממוטט משטרים, בעזרת פייסבוק, סלולר והרבה זעם ודרייב. הם מרגישים שעכשיו, כשהקרקע רועדת תחת רגליהם, תרתי משמע, הגיע הזמן שלהם. המחאה של רוטשילד לא נגעה בכאב שלהם. כשהם מביטים מהנגב החוצה – מבטם מופנה דרומה, למצרים.
יום רביעי, 31.7.13, באר שבע
במשרדי עמותה חברתית במרכז העיר ההכנות בעיצומן. כאן מתכנס הגרעין הקשה, המונה 15-10 אנשים ומתכנן את המהלכים הקרבים במאבק נגד תוכנית פראוור. פעילים נכנסים ויוצאים בדרכם לחלק פלאיירים ועצומות בכפרים הסמוכים ולגייס תושבים, אחרים מעדכנים את הטוויטר ואת דף הפייסבוק בערבית, שכבר צבר יותר מ-4,000 לייקים, עורכים תיאומים אחרונים עם מתנדבים מרחבי הארץ שמארגנים הסעות או עם מתנדבות גרמניות שהגיעו למשרדים במטרה לסייע.
הטכנולוגיה משנה את כללי המשחק. מפגין ברהט
הכל לקראת האירוע שמתקיים למחרת, "יום הזעם", מחאה נגד מתווה פראוור שתכלול שתי עצרות מרכזיות בצומת להבים-רהט ובצומת ערה-ערערה וכן ברמאללה, חברון, ירושלים ועזה. אף על פי שמדובר באירוע חודשי, אחד מיני ארועים רבים לקראת יום הזעם הבינלאומי שיחול בתחילת אוקטובר, גם לארוע הנקודתי הזה יש התגייסות עולמית נרחבת, הכוללת הפגנות נגד המתווה בדבלין, לונדון, וושינגטון, טורונטו וכן בברזיל, מרוקו ולוב. "אם זו ההיענות כבר עכשיו, אפשר לקוות שליום הזעם הבינלאומי תהיה תהודה גדולה פי כמה", מעריכה פידא שחאדה, חברת הנהגה.
סיבה נוספת להתגייסות מקצווי העולם לקראת המאורע הנוכחי היא תוצאותיו המקוממות של יום הזעם הקודם, שנערך ב-15 ביולי בבאר שבע וליד סכנין, ובו הופעלה אלימות מופרזת לכל הדעות מצד המשטרה, שכללה שימוש בגז מדמיע, מעצר קטינים תוך גרימת חבלות חמורות לכל העצורים ופיזור ההפגנה שלא היתה אלימה ואף לא כזו שנדרש לה רישיון לפי החוק.
שחאדה 2 עצמה הוכתה בראשה בחוזקה על ידי שוטר בחפץ קהה. "יש הרבה כעס בעקבות האירועים", היא מספרת. "משפחות בילו שבוע בבית המשפט, שילמו אלפי שקלים על מנת לשחרר את העצורים בערבות ולא רק שטענותיהם על אלימות שוטרים זכו להתעלמות – למרות סרטונים שצולמו במקום ויכלו לאשר זאת – הם אלה שהואשמו בתקיפת אותם שוטרים שתקפו אותנו. תבינו, אנשים לא יוצאים להפגנות כי הם נהנים לקבל מכות, אבל הם לא יכולים להישאר בבית כאילו כלום כשהם שומעים שהולכים להרוס להם אותו".
יש כאן הרבה כעס. פידא שחאדה
מה שבטוח, הפעם לא נלקחו סיכונים מיותרים: אף על פי שהפגנה מסוג זה אינה חייבת ברישיון, השיגו המארגנים אישור מהמשטרה, "כדי לתת כבוד למשטרה ובעיקר מול החבר'ה שלנו, שיידעו שאנחנו לא פורעי חוק אלא אחראים, מה שיעודד גם את המבוגרים להגיע", מסביר סולימאן אזברגה, קלינאי תקשורת, בעל מכון שמיעה ברהט ותושב לקיה, מצוות המארגנים.
זה לא ממש עזר. במהלך הבוקר הגיעו שוטרים בלבוש אזרחי לבתיהם של מרבית המארגנים או הוריהם עם צווי זימון לחקירה. למזלם, למעט חבר אחד, הם לא היו בבית. לקראת הצהריים מגיעים למשרדי העמותה גם חברי הקבוצה שקיבלו צווים, שומרים כלפי חוץ על חזות נינוחה אבל מתכנסים בבהילות לישיבת חירום באחד החדרים ומשאירים אותי, סקרנית ומתוסכלת, שעה ארוכה במסדרון.
"המשטרה מעוניינת להפחיד אותנו, לרפות את ידינו, אבל אנחנו אופטימים, כי מה שקורה כאן הוא לא פחות ממדהים", מכריז אחרי שנרגעו הרוחות פאדי אלעוברה, פעיל חברתי ומפתח המיזם "דורוס" להנגשת השכלה גבוהה והוראה איכותית בערבית. "כל היופי שלא מדובר כאן בהתארגנות אלא במשהו שנוצר וגדל מעצמו, בלי הנהגה ספציפית. מי שנעשה מעורב לא מתבונן במאבק מהפריזמה הצרה של הבדואים; זה לא מאבק של בדואים, זה מאבק של אנשים".
אלעוברה חושש שהסיקור שלנו יתמקד בדמות חברי הקבוצה ויזניח את המאבק עצמו, אבל קשה שלא להתבונן בדמותו של המאבק דרך הפרופיל המגוון שלה – חלקם מגדירים את עצמם חילונים וחלקם מגיעים מזרמים שונים באיסלאם; חלקם מגיעים מבית עני וחלקם ממשפחות מבוססות; חלק מהם מתנסחים בעברית רהוטה וגבוהה מהממוצע; כמעט כולם רכשו השכלה גבוהה – מתכנון ערים ועד קלינאות תקשורת; אחדות לבושות בלבוש מסורתי וכיסוי ראש, אך לא מעט מהפעילים והפעילות מצוידים במשקפיים אופנתיים וביגוד עדכני. אל עוברה, למשל, היה עובר לגמרי כלקוח מן המניין בקפה במרכז תל אביב. "אנשים כבר שאלו אותי אם אני תימני", הוא מחייך, "אולי אני צריך להתחיל למחות גם נגד השד העדתי".
מנסים להפחיד אותנו. פאדי אלעוברה
אמיר אבו גוידר, סטודנט לתואר שני במדעים קוגניטיביים שעובד בפורום למען דו קיום בנגב ומתגורר בכפר הלא מוכר זרנוג: "רובנו אקטיביסטים ובאים מרקע של ארגוני זכויות אדם. שוויון וחירות עם ערכים בסיסיים בקבוצה. יש בינינו נציגים של מען, ארגונים פמיניסטיים שונים, חלקנו עוסקים באמנות וגם המחאה שלנו עוסקת בצורך שלנו להביע את עצמנו באופנים יצירתיים".
איך אתם מצליחים לגייס אנשים להפגנות?
אל עוברה: "החברה הבדואית מאוד סקפטית מטבעה, לא מאמינה שאפשר לשנות משהו, וגם דרך ההתנגדות בזירה שאנחנו מובילים לא הכי מוכרת ולא ממש נהוגה. אבל ברגע שהם ראו, למשל, שבנינו מחדש את כפר חירן שהמדינה שוב הרסה, התחברו אלינו. בחודש וחצי האחרונים ניסינו להגיע לכמה שיותר תושבים שאינטרנט לא מדבר אליהם – חילקנו פלאיירים, התארחנו בוועדות מקומיות ונכנסנו לדיוואנים, לסלון הפרטי של אנשים. הגענו למשפחות וישבנו איתן".
"קשה להביא אנשים, אבל התרבות שלנו, הבדואים בנגב, היא תרבות של זמן אמת", מוסיפה הינד סלמאן, דוברת מען, תושבת לקיה ומהפעילות הבולטות בקבוצה. "אנחנו לא מתכוננים, אבל ברגע שבאים לעקור אותנו מהאדמה שלנו כולנו נרתמים ובאים. הצעירים פעילים בוואטסאפ, פייסבוק, בטוויטר, בסרטונים שאנחנו מעלים ליו-טיוב ואנחנו מגיעים אליהם משם. באיזשהו מקום עקפנו את התקשורת הממוסדת, אולי ייפול לה האסימון מאוחר יותר".
איך מגיעים לקהל היהודי, לתל-אביבי שיושב על הפייסבוק ומקטר אבל אין מצב שייסע לבאר שבע?
סלמאן: "כשהמאבק על פראוור 3 התחיל, ב-2011, היו ניסיונות ליצור קשר עם כל המוחים בתל אביב אבל זה לא זה. כולנו רוצים להגיד צדק חברתי, אבל אנחנו חייבים לחבר את השורשים ההיסטוריים שלנו למאבק וכאן לרוב השותפות נעצרת. כי מעבר למלים היפות על הזכות של כולם לקורת גג, בסוף הבית שלי נהרס, אז מה את יכולה לעשות? מה עם הסיפור ההיסטורי שלי, את מאמינה בו? את מאמינה שהייתי פה עוד לפני קום המדינה? חלק מהאדמות שלנו, שנלקחו מאתנו ב-48' הן האדמות שעליהן יושבת היום אופקים, את מאמינה שמגיע לנו לגור על האדמות שלנו?"
תרבות של זמן אמת. הינד סלמאן
סלמאן נועצת בי מבט שמבקש להבהיר שלא מדובר בשאלות רטוריות. "אני לא מחפשת שתצדיקו את הקיום שלי כאן – אני לא צריכה את זה. אבל אם את רוצה להיות אתי במאבק הזה, את חייבת לקבל את הסיפור ההיסטורי שלי ולהאמין בו".
לעומת הסיקור העולמי שאתם זוכים בו, ההתעניינות בתקשורת הישראלית נמוכה מאוד.
אבו גוידר: "מרבית התקשורת לא מתאמצת לסקר את מה שקורה בנגב כי זה מנוגד למה שאנשים רוצים לשמוע; הם לא רוצים לשמוע שלבדואים יש זכויות. בעולם שבו גם התקשורת צריכה למכור את האייטמים שלה, כמו מוצרים, נוח יותר לדבוק ברומנטיזציה של הבדואי, הנווד הפרימיטיבי, שהיתה נכונה למאה ה-18. השינוי כרוך בעיסוק במציאות מורכבת, בשאלות טעונות פוליטית, וכל זה במדינה שבה קשה לדבר על זכויות של כל מיעוט – פליטים, עובדים זרים, פלסטינים, ולא תמצאי ייצוג בולט שלהם בתקשורת המיינסטרים".
אלעוברה: "מה שקורה בתקשורת הישראלית מאוד מתסכל אבל אני מאמין שאנחנו כבר משנים את זה. הזמנו אקטיביסטים, בלוגרים ומעצבי דעת קהל לבקר בבתים שלנו, הפגשנו אותם עם האוכלוסייה והרגשנו את האפקט – אנשים מתחברים למאבק לא ברמת הסיסמאות. עכשיו, לאט-לאט, הנגב עולה לכותרות אבל לא כנגב חבול, מסכן או משת"פ, אלא כנגב ער, בועט, חזק, נגב שהולך להוביל מאבק. והאנשים מחויבים למאבק; הם לא מגיעים מתוך שיעמום או כי קיץ ואין להם מה לעשות".
אנחנו לא מהקוטג'
לא צריך לגייס את כל עולם האסוציאציות כדי לנחש שבין המחאות ברוטשילד לכיכרות של תחריר או טקסים הקבוצה מתחברת יותר לזו שמחוץ לגבולות ישראל. "ברור שלא לרוטשילד, אנחנו לא מחאת קוטג'", גוער בי אלעוברה. "זו היתה מחאה שלא במקרה הגיעה בקיץ, שאין לה בסיס ערכי מוצק; מחאה שמסתפקת בכך שפתרון הדיור יהיה בהורדת מחירי הדירות אין לה קשר בעיני לערכים, יש לה קשר לשיפור תנאים".
אבו גוידר אומר ש"אי אפשר להתכחש למה שקרה ברוטשילד וגם בתחריר, כל מהלך כזה נותן השראה לקום ולשנות את מה שסביבנו. במישור האישי המחאה ברוטשילד לא דיברה אלי. אני לא רוצה להגיד שזו היתה מחאה של אנשים שרצו לשמר את הפריבילגיות שלהם, אבל זאת לא היתה מחאה עממית והיא לא כללה בתוכה את רמות הדיכוי השונות שיש פה. כשאותם אנשים שהולכים למחות ברוטשילד הורסים לי את הבית, נוצר פער שאי אפשר לגשר עליו. גם האופי של מנהיגי המחאה שניסו לשווק אותה כא-פוליטית יצר סוג של דיסוננס בין אנשים רבים למחאה".
ההזדהות עם תחריר קשורה קשר בלתי נפרד למהפכת הלוויין והסלולר. הרוב המוחלט של הבדואים צורך היום בעיקר תכנים בערבית וצופה באדיקות בשידורי אל-ג'זירה, להבדיל מלפני עשור, שאז, באין תכנים אחרים, נאלצו לצפות בתכנים יהודיים. אבו גוידר: "אנשים עברו סוג של חברות מחדש לזהות הערבית שלהם, וכשהגיע האביב הערבי נוצר חיבור רגשי בין מה שקורה לבין גיבוש הזהות המתהווה שלנו".
זהות שהיית מגדיר כבדואית, או ערבית-פלסטינית?
"ערבית-פלסטינית, כמובן. העשור האחרון, במיוחד מאז מהומות אוקטובר, הוביל לשינוי בהלך הרוח של כל החברה. זה קשור גם למדיניות הממשלה, שלא רואה בנו אזרחים שווי זכויות. נוצרה איזושהי סולחה עם השורשים ההיסטוריים שלנו. לאורך השנים תמיד היה ניסיון מגבוה לבדל את הבדואים, הפלסטינים-הישראלים, הדרוזים; אבל ברמה האישית, נהיה לנו קשה יותר ויותר עם הדיסטורשן בזהות הלאומית שלנו. זה לא עניין של גאווה או אגו אלא משהו לחלוטין קיומי ולכן ההתארגנות הזאת היא ביטוי לאיזו מסה קריטית בנגב של אנשים שרוצים לשנות משהו במציאות הקיימת; להיאבק נקודתית בחוק הזה אבל גם ללכת מעבר, כקהילה, ולנסות לעצב מודל שמחבר בין הזהות הפוליטית שלנו ובין השורשים".
"למדינה נוח לחלק אותנו לקבוצות", מוסיף בילאל אלעוברה, אחיו הצעיר של פאדי, "לקרוא לזה בדואי ולזה ערבי ולזה דרוזי. אנחנו לא רואים ב-'בדואי' הגדרה ממצה וסופית. אני ערבי. מאורעות אוקטובר והאביב הערבי סייעו לאחות את הניתוק בינינו. היום לא אכפת לי איך המדינה קוראת לי. אני ערבי".
"תמיד הרגשתי שאני פלסטינית", אומרת חולוד ארשייד, ילידת נצרת, "בעיקר מאחר שהרוב המוחלט של משפחתי מצד אמי מתגורר בעזה. יש לי בני דודים שלא ראיתי מעל 15 שנה. כמעט כל מי שתשאלי כאן יספר לך סיפור דומה. אני גאה בזהות שלי; היום גם בעולם הערבי מבינים שאנחנו ערבים, רק עם תעודת זהות ישראלית".
"מה שנותן לי תקווה הוא שהדור הצעיר כן מזהה את עצמו כיום כפלסטיני", מוסיפה סלמאן, "הדור של שנות ה-50 שמר על שתיקה, התעסק בהישרדות היומיומית וכשהם נאבקו הם עשו זאת ליד הקיר, שלא יראו אותם כמפרי סדר. אבל אחרי מהומות אוקטובר התחיל להיווצר שינוי תודעתי והיום, כשמה שקורה לנו הוא בפירוש נכבה שנייה, מתחת לאף של כולם, אנשים מבינים יותר את הזהות שלהם".
חברי הכנסת של ההנהגה המסורתית לא שומרים על האינטרסים שלכם?
אלעוברה: "לא אענה לך בחיוב, כי תמיד משמיצים אותנו בציבור היהודי כאוכלוסייה שקולם של נציגיה לא נשמע. חברי הכנסת עובדים, אבל הזירה העממית הוזנחה. לפני שעבדנו כקבוצה נפרדת ניסינו להשפיע בזירה הזאת, אבל הקול שלנו לא נשמע שם. יש לנו הרבה רצון להשפיע, כי מלבד מתווה פראוור קורים דברים חמורים נוספים, ולא רק בסוגיות של קרקע ובכלל. אנחנו חבר'ה צעירים, פלסטינים, שיודעים בוודאות שמגיעים לנו חיים יותר טובים ורוצים להשיג אותם.
"צריך לזכור שהבעיות בחברה שלנו קשות; מי שמגיע לאוניברסיטה הוא סוג של סופר-הירו, אבל מה שמעודד אותי הוא שההתעוררות שנוצרה כתוצאה ממתווה פראוור מובילה במקביל גם לשינויים עמוקים בתוך החברה שלנו: בהפגנה האחרונה ברהט השייח של אל עראקיב ראה אותנו בסוף הצעדה, שרים סיסמאות חזקות ובועטות, תפס את אחת הבנות ובעצמו הציב אותה בקדמת הצועדים.
שינוי שקורה בין רגע. יום הזעם באוגוסט
"זה שינוי עצום, והוא קורה בן רגע, מעצמו, על ידי לא אחר מהשייח של הכפר. הנשים יוצאות להפגנות, משתתפות, מזדהות עם מאבקים של אחרים וכחילוני ליבראלי, הכי טוב לי עם זה. אנחנו נפיל את פראוור ונצא חברה הרבה יותר חזקה ומועצמת ונבנה את החוזקות שלנו תוך כדי. הנראטיב שלנו כפלסטינים עצוב, אבל הוא לא קדוש, הוא לגמרי יכול להשתנות".
נלחמים על הבית
קיימים חילוקי דעות עמוקים על הפיצוי הכספי החלקי שמוצע במתווה, רבות מהטענות של הבדואים מוצדקות, ועדיין, במציאות שבה לפי כל תוכניות המתאר במדינה ומדיניות הציפוף הנוכחית אדם לא יכול לקנות בית חדש על מגרש של יותר מחצי דונם, קשה להבין האם ולמה ההנהגה הצעירה חושבת שיאשרו לבדואים מה שלא מאשרים לאף יישוב ישראלי אחר.
"אנחנו ממש לא חושבים וגם לא מבקשים שיאשרו לנו את מה שלא מאשרים לשאר הישראלים", עונה אלעוברה. "אנחנו לא רוצים להיות החריג. אבל אנחנו דורשים את אותם קריטריונים של תכנון ומגורים. היהודים יכולים לגור בקיבוץ, מושב, בעיר, בנחלה חקלאית או חוות בודדים; אנחנו אזרחים משלמי מיסים, וגם לנו מגיע לבחור איך לחיות. הדרישה לאפשר לאנשים לחיות בישובים חקלאיים היא לא בלתי הגיונית ומאוד ישימה".
האם זו לא הכרזה שמראש אתם לא מעוניינים להגיע להסכמה?
"חד משמעית לא. ועובדה שבימים אלה מתגבש מתווה אלטרנטיבי. אנחנו לא ברוגז עם אף אחד אלא להיפך, מחפשים את הפתרון האפשרי. בואי נהיה כנים – למה מישהו בכפר לא מוכר, או מישהו בכלל, ירצה לגור ביישוב מוסדר כמו תל שבע? הרי מדובר במציאות קשה ביותר – אחוזי אבטלה מן הגבוהים בארץ, רמת חינוך ירודה, תשתיות רעועות אם בכלל, למה שמישהו יסכים להסתפח למציאות נוראה שנמצאת לו מול העיניים?
"מה שמחזיק אותנו ברגעים הכי קשים הוא העובדה שאנחנו נלחמים על גורל הבית במקום הכי אישי ועמוק שיש, ואין לי ספק שחוק פראוור ייפול. אין שום אפשרות אחרת".
יום חמישי, 1.8.13, צומת להבים-רהט
בצל נוכחות מאסיבית של משטרה, פרשים, מג"ב ויס"מניקים, המשטח המגודר בצומת להבים-רהט מתחיל להתמלא. יותר מ-1,000איש מתחיל לגדוש את האזור, מלווים בתופים ודגלים – פי שניים מאשר בהפגנה הקודמת, מציינים חברי הקבוצה בסיפוק – בתוכם תושבי הכפרים הלא מוכרים, תושבי רהט והסביבה וגם פלסטינים אזרחי ישראל מאזור כפר קאסם, המשולש, כפרי הצפון.
נציגי פלגים מהתנועה האיסלאמית מגיעים למקום. "הם מנסים להשתלט על ההפגנה", נשמעות התמרמרויות, ועדיין התחושה הכללית היא של התרוממות רוח והקהל עונה בקול אחד לסלמאן, המנצחת על ההפגנה רוב הזמן ואחר כך מעבירה את המגאפון לנשים שבסמוך אליה.
חלק מחברי הקבוצה כבר עסוקים ביוזמות הבאות, שתופסות כיוונים פחות לוחמניים: "לצד ימי הזעם אנחנו מתכננים גם שורה של מיצגים אמנותיים ואירועים תרבותיים", מסביר פאדי א-זיאדנה תושב רהט, מאמן ריקודי דבקה וכוריאוגרף להקת "קאן זמאן", " נארגן מיצג של שורת הדבקה הכי ארוכה בעולם, שזה לא יהיה קשה כי אף אחד לא ניסה לעשות את זה קודם", הוא צוחק, "אנחנו מנסים להקים פורום תרבות בדרום שימחה נגד פראוור בדרכים שונות – מחול, תיאטרון, קולנוע – שיחשוף את עיקרי התכנית ואת הצורך בפעילות חברתית גם בפני צעירים שלא הכירו אותה קודם, וגם בפני הקהל היהודי".
קיאד אבו-לטיף, שחקן ומקים חממת התרבות ברהט, עסוק ביוזמות להכרת המתווה לציבור מעורב: "אנחנו מתכננים גם קייטנה בכפרים הלא מוכרים, שתאפשר פעילות פורה לילדים בכפר והזדמנות לאנשים מבחוץ לבוא ולהכיר את מה שקורה".
לעומת ההיערכות המשטרתית העצומה, הנוכחות התקשורתית, כצפוי, דלה ביותר, ולא כוללת נציגות ישראלית. גם מבין חברי הכנסת נראה רק החשוד המיידי ח"כ דב חנין. "תוכנית פראוור היא תוכנית של מלחמה", מכריז חנין, "ומי שחושב שדבר כזה יכול לקרות לא מבין מה קורה. אפשר לראות את האווירה בהפגנה הזאת; אם באמת יתחילו לגרש אנשים מביתם, יהיה פה אסון גדול בנגב. אני מאמין שאם נמשיך במחאה, אם הקול הזה יתרחב ויגיע גם לציבורים נוספים בחברה הישראלית, שפשוט לא יודעים מה קורה כאן ואיך הבדואים חיים, שלא מספיק מכירים את המצוקה הבדואית, אני מעריך שהממשלה לא תוכל להמשיך עם המהלך הזה".
הפגנות כאלה יכולות בכלל להגיע ללבו של הקהל הישראלי?
"הם צריכים יחסי ציבור טובים יותר", מציין בייאוש אחד האקטיביסטים היהודים שמתבונן בהתרחשות מהצד. "כשהציבור הישראלי רואה עוד הפגנה עם דגלי פלסטין, הוא נאטם אוטומטית. הם צריכים לחשוב איך להשיג את תשומת הלב של הקהל הזה בדרך מקורית, ייחודית, כי הם לא יכולים לוותר עליו".
בסוף היו מעצרים. שוטרים, רגע לפני
בשלב מסוים הרוחות מתלהטות, וההמון המשולהב מפיל את הגדרות החוצצות בינו ובין כוח השיטור. הפרשים חובשים את הקסדות והמצלמות מתחילות לתקתק במרץ, אבל מארגני ההפגנה לא נותנים לעניינים לצאת משליטה. הם מרגיעים את הרוחות ומתווכחים בלהט עם הצעירים שהפכו את הגדרות לעיני המצלמות. גם ראש העיר לשעבר של רהט, שניצב לאורך ההפגנה כולה בשורה הראשונה של המפגינים, עובד קשה על מנת לפשר. לאחר מחצית השעה ההפגנה מתפזרת, ללא אלימות משום צד.
בלילה, חברי הקבוצה מתכנסים בקפה תרבות ברהט, ששייך לחבר הקבוצה מרואן אבו פריח, שם מקיימים השקות ספרים וערבי שירה. היום הם פשוט פותחים שולחן ושוברים יחד את צום הרמדאן. לאורך כל היום החם והמאובק הזה אף אחד לא שתה, ולו כוס מים אחת. האינטרנט מתמלא דיווחים והחדשות מתחילות להגיע: עשרות מפגינים בעצרת השנייה שבצומת ערערה נפצעו מירי בלתי מבוקר של רימוני גז מדמיע ואלות שוטרים. 50 מהם נזקקו לטיפול במרכז הרפואי המקומי ו-18 נעצרו, ביניהם קטין.
באיחור מתברר שגם בהפגנה ברהט נעצרו שני קטינים, וכמה מהמארגנים יוצאים מהקפה והולכים להפגין מול תחנת המשטרה. חלק מהמארגנים לא מרוצה מהלך הרוח ה"צייתני" והמתון בו התנהלה ההפגנה, אחרים חושבים לעומתם שגם הפלת הגדרות היתה פרובוקציה מיותרת. בתוך הוויכוחים האלה, שיכולים להימשך לתוך הלילה, ברור דבר אחד: אחרי עשרות שנים של תנועה אטית, דברים משתנים בנגב, ומהר.
"בהפגנה הקודמת שוטר אחד אמר לי, 'מילא הבדואים בצפון, אבל אתם? מה פתאום אתם מפרים סדר? אתם הרי הבדואים שלנו!'" מעווה סלמאן את פניה בבוז, "הבדואים המסכנים שמשרתים בצבא ומחבקים את המדינה. אמרתי לו תתכונן, מהיום אתה תראה בדואים שאולי נפלו עליך מהשמים".