איור: דניאלה שניצר
עשר בלילה. תל-אביב. פתאום הטלפון מצלצל.
אמא: זיאד?
אני: כן?
אמא (צועקת לאבא שלי): עומר!!! הבן שלך בסדר!!! (חוזרת לטלפון:) למה אתה לא עונה לאבא שלך?!
אני: הייתי בקולנוע אמא, מה ההיסטריה?
אמא: הוא התקשר אלייך פעמיים והוא דאג! כמעט התקשרנו ליוסי.
אני: תירגעי אמא, לא עניתי שעתיים זה לא סוף העולם. ממה כבר יש לדאוג?
אמא: אבא שלך חושב עכשיו שאולי אתה כועס עליו, כי ענית לי בפעם הראשונה ולו לא ענית פעמיים ברצף ולא חזרת אליו.
אני: אמא, הסרט נגמר הרגע, לפני 5 דקות, לא הספקתי לחזור אליו.
אמא: למה לא חזרת אליו מיד? הוא דאג.
אני: כנראה שגם לך לא הייתי צריך לענות!!!
אמא: סתום, אתה לא תדבר אליי כך, אני חירבנתי אותך!
אני: אולי בגלל זה יצאתי כזה חרא!
אמא: מה ראיתם בקולנוע?
אני: לה לה לנד.
אמא: שו האדא?
אני: מחזמר, כמו שאת אוהבת, תראי.
אמא: יש כבר במחשב?
אני: לא, עוד בטח עוד חודשיים כזה יהיה, נראה ביחד. מתי את באה? לא אמרת שאת באה השבוע?
אמא: לא יכולה לבוא בגשם הזה.
אני: בקיץ את לא באה בגלל החום, ובחורף את לא באה בגלל הגשם הזה, מה יהיה איתך?
אמא: רגע, אבא שלך רוצה לדבר איתך.
אבא: הנה אתה יא מטונף.
אני: היי אבא…
אבא: למה אתה לא עונה לי?
אני: אמרתי כבר, הייתי באמצע סרט בקולנוע.
אבא: וואלה אתה תמיד באמצע משהו, קולנוע, סרטים, ארוחות, מסיבות, ישן, אצל חברים… חיים טובים יש לך.
אני: דבש.
אבא: אני לא אוהב איך אתה נראה.
אני: הא?
אבא: ראיתי את התמונות שלך בפייסבוק, השיער שלך נראה כמו כבשה, מבולגן, וגם הזקן שלך מוזנח נראה כאילו לא התקלחת חודשיים.
אני: תודה אבא.
אבא: וגם כל הבגדים האלה שאתה לובש, מה זה המכנסיים האלה? צמודים בהגזמה, וגם הגזרה ממש נמוכה.
אמא (צועקת ברקע): תעזוב אותו תן לו ללבוש מה שהוא רוצה!!!
[הם רבים ברקע]
אבא: שילבש מה שהוא רוצה אבל למה הוא צריך להעלות תמונות לאינטרנט!?
אמא: אתה לא הצלחת לעצור ממנו ללבוש מה שהוא רוצה כשהוא היה ילד וגר בהר הזיתים, עכשיו אתה חושב שאתה תצליח?!
אבא: אבל הוא ילד כזה יפה!!!
אמא: הוא יפה לא משנה מה הוא לובש!!!
אבא: זה גם נכון!!!
אמא: זאת הבעיה שלך גם? מה שהוא לובש??? אחרי כל מה שהוא רושם?
[אבא חוזר לדבר בטלפון אליי]
אבא: גם כן זיאד, למה כל הדברים שאתה כותב הם בעברית? איך נבין מה שאתה כותב?
אמא (שוב צועקת ברקע): אתה לא רוצה שיעלה תמונות עם הבגדים שלו, עם התסרוקת והזקן שלו, אבל אתה רוצה שיעלה את הסטטוסים שלו בערבית בשביל שכולם יבינו יותר טוב?! אין לנו מספיק בלגן עם הסטטוסים בעברית שלו שכמעט אף אחד לא מבין בשכונה? אין הזמן הרס לך את המוח! אתה כבר סנילי!
אני: תפסיקו לצעוק כבר! אתם אחד ליד השני!
אמא: אל תקשיב לאבא, תרשום איך שאתה רוצה, אם הוא רוצה שיתקשר אליך ותתרגם לו.
אבא (ממלמל ברקע): התקשרתי אליו אבל הוא לא ענה לי, רק לך הוא ענה.
אני: טוב, סיימתם? אני יכול לנתק?
אמא: לא סיימנו. מה שלומך?
אני: הייתי בסדר עד שהתקשרתם, עשיתם לי כאב ראש.
"ראיתי את התמונות שלך בפייסבוק, השיער שלך נראה כמו כבשה, מבולגן"
אמא: תקשיב, אני רוצה לטוס לטורקיה עם חברות שלי.
אני: אה יופי, עם מי?
אמא: עם סלימה, סומייה, נפיסה, מייאסר ועוד כמה חברות.
אני: יופי אמא, תהנו ותעשו חיים.
אמא: תודה אבל לא בשביל הברכה שלך התקשרתי, אני צריכה כסף לבזבוזים לטיול.
אני: יופי, אז תעבדי שעות נוספות.
אמא: אתה חושב שאני לא עובדת שעות נוספות מספיק? אני מתעוררת בבוקר ולוקחת את האחיינים שלך כשהם ישנים אצלנו לבית הספר מקצה אחד של ירושלים בהר הזיתים לתלפיות בית צפאפא בקצה השני, אחר כך אני עובדת ועומדת תשע שעות על הרגליים כל היום, אחר כך מחזירה אותם הביתה, מכינה להם אוכל, מכבסת להם בגדים, מקלחת אותם ומרדימה אותם, מכינה להם אוכל לבית הספר ליום למחרת, מסדרת את כל הבית אחרי כל הבלגן שהם ואבא שלך עושים, וגם צריך בנוסף לטפל באבא שלך כל היום כי הוא גמור מעייפות מכל הטיפולים. אתה רוצה שאני אעבוד שעות נוספות גם? אין לך בושה? איזה ילדים הבאתי לעולם הזה, מה עשיתי בשביל לקבל ילדים כמוכם.
אני: אמא, באמת נשמע שאת עובדת קשה, ואת יודעת שמי כמוני יודע ומעריך כמה עבודה את עושה בשביל כולם, אבל מה אני אגיד לך, אין לי כסף להביא לך! חצי מהמשכורת שלי כבר הולכת עליכם ועל הוראות הקבע שיש לי על חשבונות של הבית שלכם, הבנק מתקשר אליי כל הזמן בגלל מצב החשבון, מאיפה את רוצה שאני אביא לך כסף חייאת אלבי?
אמא: אם אין לך כסף אז איך אתה כל היום מבלה בקולנוע, מסעדות, מסיבות, אירוחים המוניים עם מקלובות ענקיות, ונוסע כל יומיים לחו"ל? עד שאני רוצה לנסוע לחו"ל?
אני: תגידי לי, אתה שומעת את עצמך? זה לא הוגן שאת עושה לי מצפון בגלל שאני קצת נהנה בחיים הארורים האלה! ומי ששומע אותך היה חושב שאני לא עובד כל היום כמו חמור ושאני לא עוזר לכם בבית מגיל 16! למה יש מישהו שעוזר לכם חוץ ממני?
אמא: לא, רק יש לי אותך.
אני: יופי אז תבקשי מהילדים האחרים שלך, את זוכרת שיש לך שלושה, כן?
אמא: טוב בסדר, אני אנסה. מה שלום יוסי?
אני: בסדר, מתגעגע, מכיוון שאת לא באה לבקר אף פעם.
אמא: אני אבוא בקרוב, מבטיחה.
"יופי אז תבקשי מהילדים האחרים שלך, את זוכרת שיש לך שלושה, כן?"
אני: את יודעת אמא, אנחנו חוגגים השבוע 21 שנים בארץ.
אמא: וואי, נכון, עברנו לפה ב-25 לדצמבר 1995, איזה זיכרון יש לך. והיית הכי קטן במשפחה!
אני: כן, את זוכרת איך התלהבתי לעבור לארץ, שכולם בספרד אמרו שזה ארץ הקודש?
אמא: ארץ הזוועות יותר נכון.
אני: אני אפילו זוכר שזו פעם הראשונה שנחשפתי לכל הסכסוך הפלסטיני ישראלי, זה כשעשו לי מסיבת פרידה בבית הספר בברצלונה, ואז אחת מהמורות מבית הספר שאלה אותי לאן אנחנו עוברים, אז אמרתי לה שאנחנו עוברים לישראל, ואז אבא תיקן אותי ואמר לי שאנחנו חוזרים לפלסטין ולא לישראל. ואז נוצר ויכוח שם בין כל המורים וההורים.
אמא: אתה רציני? אני לא זוכרת את זה. בן כמה היית? שמונה? תשע?
אני: משהו כזה. ואני ממש זוכר את הפרצופים של כולם, אפילו מנהלת בית הספר שהייתה גם שם, שקראו לה קארמן, ואז היא בשביל להרגיע את הרוחות אמרה "ירושלים היא של כולם", לא היה לי שמץ של מושג כמה כל השיט הזה הולך להעסיק אותי בחיי אחר כך.
אמא: איזה יום ארור זה היה, היום בו עברנו למקום הזה. הטעות הגדולה של חיינו.
אני: אז למה הסכמת לזה אמא? את ידעת לאן את נכנסת ולאן את מכניסה אותנו, איך הסכמת לוותר על כל החיים המדהימים שהיו לנו בברצלונה והעברת אותנו לג'בל אל זייתון, מזרח ירושלים, אורשלים אל-קודס, ישראל פלסטין, מיץ גרביים?
אמא: אתה חושב שאני הסכמתי לזה? ממש לא, ואתה יודע שהתנגדתי לזה בחרפה, אבל לא ממש הייתה לנו ברירה. אתה חושב שכיף לי פה בצורה כלשהי?
אני: אז למה? למה?
אמא: אתה יודע למה, גם כל העניין שהיה לאבא עם העסק אחרי שהחרימו אותו במדינות המפרץ, שזה הוביל אותו לפשיטת רגל, וגם סבא שלך בירושלים היה חולה ולא היה מי שיטפל בו.
אני: דודה הינד הייתה פה, וגם למה אנחנו היינו צריכים להיות אלה שיוותרו על כל החיים שלהם בגלל כל זה?
אמא: מה זה משנה עכשיו? אתה רוצה לדרוך על הפצעים? אתה היית ילד ובסוף עשינו מה שחשבנו שנכון לעשות בשביל כל המשפחה.
אני: כן, אבל אני מרגיש שנלקחה לי כל הילדות ממני, תחשבי איזה ילדות הייתה יכולה להיות לי בברצלונה, לעומת הילדות שהייתה לי כאן?
אמא: לא הייתה לך ילדות נוראית זיאד.
אני: תגדירי נוראית.
אמא: אנחנו לא דאגנו לך? כל דבר שהיית צריך וגם דברים שלא היית צריך ורצית, לא קיבלת?
אני: כן אמא, לא באתי אלייך בטענות, אבל יש המון דברים שלא היו בשליטתך. לספר לך מה קרה פעם ראשונה שיצאתי מהבית בשביל לפגוש חברים כשהייתי בן תשע?
אמא: מה? כשזרקו עליך אבן על הראש?
אני: כן…
אמא: אני זוכרת טוב מאוד, אתה זוכר איך טיפלתי בזה?
אני: כן, כמו אמא לביאה.
אמא: יופי, אז שום דבר לא היה מושלם, ונכון, בספרד ייתכן שהיו לנו יותר צרות של עשירים, אבל למקום הזה החיים הובילו אותנו וזה היה הרצון של אללה.
אני: שוב עכשיו אללה? מה הקשר? למה הוא החליט שאנחנו חוזרים לפה?
אמא: הכל כתוב למעלה.
אני: טוב אמא, השיחה לקחה כיוון שפחות מעניין אותי כרגע, אנחנו יושבים במסעדה ומחכים לי להזמין, אז נשיקות ונדבר.
אמא: ד"ש ליוסי.
אני: בחזרה.
בספרד ייתכן שהיו לנו יותר צרות של עשירים, אבל למקום הזה החיים הובילו אותנו וזה היה הרצון של אללה
