מפלגת העבודה חוותה את אחד האירועים המשמעותיים בתולדותיה כשאאוטסיידר מוחלט נבחר לעמוד בראשה. אבי גבאי מעולם לא היה חבר במפלגת העבודה, מעולם לא הצהיר על תמיכה בה או בעמדותיה, לא אימץ את מצעה ולמעשה אין כלל לדעת אם אי פעם נטל פתק ועליו המילה "אמת" בקלפי ושלשל אותו לתיבת ההצבעה, ולא – זה לא בגלל שהבחירות הן חשאיות כמו שזה בגלל ששום דבר בביוגרפיה או במסלול הקריירה של גבאי, כך נדמה, לא אמור היה להביא אותו להצביע עבודה.
העובדה שגבאי הוא זר מוחלט מאפשרת לעבודה לעשות משהו שלא הצליחה לעשות מאז שדוד בן גוריון, חיים ארלוזורוב ויוסף אהרונוביץ' הביאו לאיחוד בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה בתחילת 1930, ממנו נולדה מפא"י ההיסטורית. מפלגת העבודה יכולה לנער מעליה לא מעט מהעול והעוולות שעמסה על גביה במאה השנים האחרונות – ולחזור להיות מפלגת העם כפי שהייתה בראשית דרכה:
מפלגת העבודה יכולה – וחייבת – להניף את דגל הצדק החלוקתי ולדרוש חלוקה מחדש של הגבולות ושל הארנונה בין ערי הפיתוח לבין המועצות האזוריות. בעבור מי שלא מכירים את הסיפור זה נראה כמו עניין טכני, כמעט עניין פעוט: אבל אם יש נייר לקמוס המבחין בין מי שעומדים לצד החזקים לבין מי שעומדים לצד החלשים, זה ככל הנראה הנושא הזה.
חלק גדול ממצביעי העבודה חולקים איתי את אותה הביוגרפיה: אנחנו עירונים מהמעמד הבינוני. רבים מאיתנו, איך שלא נהפוך את זה, אשכנזים משני הצדדים או לכל הפחות מצד אחד. בעבורנו, אחוס"לים שכמותנו, נייר הלקמוס והבעיה שהוא מעיד עליה לא קיימים. זה לא כי לא אכפת לנו כמו שזה בגלל העובדה שאנחנו כלל לא מודעים להם. הרי בראשון לציון שבה גדלתי השכנות היו נס ציונה, חולון, בת ים – כולם ישובים עירוניים ברמת חיים דומה פחות או יותר, וגם אם יש הבדל בין עיר לעיר ובין שכונות שונות, הרי שברוב המקרים לא מדובר בפער הדוקר את העין. בניינים ובניינים ובניינים ככל שהעין יכולה לראות, וחנויות ואזורי תעשיה שמשלמים ארנונה ואנשים שקמים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב לראות טלוויזיה בקוביית הבטון שבה הם מתגוררים.
אבל פחות מארבעים דקות נסיעה דרומה מראשון (בערך הזמן שלוקח להגיע מראשל"צ לתל אביב בשעות הבוקר) יש עולם אחר לגמרי:
אזור התעשייה באר טוביה שייך למועצה האזורית באר טוביה (כ-19000 תושבים בצפיפות של 170 בני אדם לקמ"ר). עובדים בו אלפי בני אדם, אולם רק מיעוט זניח מהם מגיעים מיישובי המועצה האזורית. רוב העובדים הממלאים את המפעלים, ובהם גם המחלבה הגדולה של גלידות נסטלה, גרים בקרית מלאכי (21,500 תושבים בצפיפות של 4700 בני אדם לקמ"ר) הנמצאת מעבר לכביש. כמה מעבר לכביש? מרחק של שני רמזורי הולכי רגל ואי תנועה ברוחב שני מטרים הוא כל המרחק בין אזור התעשייה הזה לבין קרית מלאכי. בזמן שבאר טוביה נמצאת בדירוג סוציואקונומי של 6 מתוך 10, קרית מלאכי נמצאת מקבלת דירוג של 4 בלבד.
קרית מלאכי, 1980. צילום: יעקב סער, לע"מ
ולמי הולכת הארנונה מהמפעלים האלה? האם היא הולכת לעיר הזקוקה לה כאוויר לנשימה, או למועצה האזורית שמצבה הכלכלי טוב לאין שיעור? התשובה פשוטה – למועצה האזורית. וזו ממש לא הדוגמה היחידה – תחנת הרכבת שדרות, למשל, משלמת את הארנונה שלה למועצה האזורית שער הנגב. מרכז ביג קרית שמונה? הארנונה שלו הולכת למועצה האזורית גליל עליון. תדלקתם בכניסה למצפה רמון? לא נכון, תדלקתם במועצה האזורית רמת נגב. הארנונה הולכת לשם. וכל זה בלי שהזכרנו את מחנות צה"ל בסביבת אופקים שמשלמים ארנונה למועצה האזורית במקום לפצות את העיר שאינה יכולה להתפתח משום שהיא מוקפת שטחי אש, בלי להזכיר את מפעלי ים המלח המשלמים ארנונה לכמה אלפי תושבי המועצה האזורית תמר במקום לדימונה, ירוחם וערד ובלי שתיארנו עוד עשרות מרכזים מסחריים ותעשייתיים שנפתחו צמוד לערי הפיתוח, היונקים את כספם מהערים האלה – אבל הן לא רואות בתמורה ולו שקל אחד.
זה בדיוק הרגע שבו מפלגת העבודה, שפרקטיקות מפלות של העדפת המועצות האזוריות שנקטה בהן עם הקמת ערי הפיתוח ועד המהפך של 1977 (פרקטיקות שהליכוד יישם בדבקות לא פחותה, ומקפיד ליישם גם היום), צריכה להתנער מעברה, לתקן את דרכיה ולדרוש את תיקון העיוות ההיסטורי שהייתה לה מניית יסוד ביצירתו. בחירתו של גבאי, זה שאינו מחויב בשום דרך לגווארדיה הישנה במפלגה, מאפשרת את ההזדמנות הזאת.
על העבודה להכניס למצע שלה דרישה לתיקוני גבולות ולתיקוני חלוקת רווחי ארנונה בין המועצות האזוריות לבין ערי הפיתוח. צדק חלוקתי הוא לב לבה של הסוציאל דמוקרטיה. אלה אמורים להיות ערכי הליבה של מפלגת העבודה. אם בעבר יכלו פרנסי המפלגה למרק את מצפונם בכך שהקיבוצים ומושבי העובדים הם שיתופיים ועל כן הם מהווים מופת סוציאל דמוקרטי, הרי שמאז שנות ה-80 זה כבר ממש לא ככה. מי שמכיר יותר מ-10 קיבוצים שהוקמו על ידי מפא"י והתק"ם ונותרו שיתופיים, שיקום.
הזדמנות היסטורית. גבאי
גם הטיעון ולפיו הקיבוצניקים מצביעים בהמוניהם לעבודה ועל כן שווה לה לעשות את השיקול הפוליטי הציני הקר ולעמוד לצד המועצות האזוריות אל מול הדרישה הצודקת של ערי הפיתוח, גם לו כבר אין ממש רגליים – בעשור וחצי האחרונים הפנו הקיבוצים עורף למפלגת העבודה שוב ושוב. בבחירות לכנסת ה-17 הם נהרו להצביע לקדימה במקום לעמיר פרץ, ככל הנראה היו"ר הכי קרוב אליהם אידיאולוגית מאז לוי אשכול; בכנסת ה-18 הם שוב העדיפו את קדימה; בכנסת ה-19 60% מהקיבוצניקים לא הצביעו עבודה ובבחירות האחרונות כמעט 60% בחרו במחנה הציוני – אבל במספרים מוחלטים הם היו "שווים" טיפה יותר ממנדט אחד בלבד.
דומה שכל הכלים ערוכים ושהשעה הגיעה, אם כן, לאירוע משמעותי בהיסטוריה של מפלגת העבודה הישראלית:
רגע שבו יו"ר חדש שהגיע זה מכבר מבחוץ יעשה את הדבר ההגון ביותר שמפלגה סוציאל דמוקרטית יכולה לעשות: לתבוע צדק חברתי, צדק חלוקתי ותיקון עוול היסטורי. לעמוד בשורה אחת עם הצד המוחלש ולסייע לו במאבקו הצודק לשוויון.
קדימה, גבאי, הכדור אצלך – עשה את הדבר הנכון.