"זה כל כך קריטי שאני לא יכולה להסביר במילים", אומרת לי איריס (שם בדוי). אין לה אשליות. היא מבינה היטב שהמעשה שעשתה הוא בניגוד לחוק. היא יודעת שהיא עלולה להסתבך שוב עם המשטרה והיא חוששת לשני הבנים שלה. ובכל זאת, ביום שני השבוע, לאחר שהבינה שהיא וילדיה נמצאים בדרכם לרחוב – החליטה איריס לפלוש לדירה ריקה של "עמידר". לפני שתשפטו אותה, תשמעו מה יש לה לומר.
14.3
כשבעל הדירה שלי אמר לי שהוא חייב את הדירה ושאני צריכה לעזוב הייתי ממש אבודה. גם ככה אנחנו כל הזמן זזים, הילדים גרו כבר באיזה 15 דירות שונות, כדי לאזן אותם תמיד הייתי אומרת להם שאני הבית.
אין לי שום צ'קים או ערבים, וקשה מאד להתנהל ככה. מצאתי דירת חדר וחצי בבאר שבע, ילד אחד על הספה ואחד על מזרון על הרצפה. אני על עוד מזרון. בעל הדירה היה איש שסמכנו עליו והוא עלינו, לא ביקש צ'קים והצלחנו להסתדר. זה גיל ההתבגרות של הילדים והם התחילו להתבייש, אבל היינו צוחקים ביחד על דברים.
ואז שמעתי, מפה לאוזן, על בית שעומד ריק. שעות וימים חיפשתי מנעולן, אבל אף אחד לא היה מוכן לשתף איתי פעולה. בסוף מישהו אמר לי שאני לא אמורה להגיד למנעולן את האמת… אז לפני יומיים מצאתי אחד – קבענו בערב. עמדתי לצדו כשהוא פרץ, כדי שיהיה ברור שזו אחריות שלי – וזהו, הוא החליף צילינדר והלך. כל התהליך היה מפחיד ברמות, איך שהוא הלך נכנסתי וסגרתי את הדלת. הדירה הייתה כל כך מטונפת ואני הייתי כל כך מאושרת להיות בפנים.
הילדים היו בדירה הקודמת שלנו, שעתיים ניקיתי ואז הם באו. הלכנו לאכול פלאפל, יום חג.
פחדתי שיפרצו את הדלת בלילה
היא מטופלת במרכז לשיקום האסיר. אם חד הורית לשני נערים, מקבלת סיוע מביטוח לאומי ו"עמידר". לפני כשנה השתחררה ממאסר של שנה בגין עבירות סחיטה בתוך מערכת יחסים הרסנית שניהלה. שנים לפני כן התגרשה מבעלה האלים וגידלה את שני הילדים במקלט לנשים. סיפורה מתחיל עוד קודם, כשהוצאה מהבית לפנימייה בשל בעיות אלכוהול של ההורים. עד עכשיו חיה בדירת חדר וחצי, שכורה, אך בעל הדירה נאלץ להוציא אותם בשל חובות שצבר.
זה בית של שני חדרים וסלון, יש מטבח, מקלחת ושירותים. אני יודעת שהדירה הזאת רק התפנתה ואף אחד לא מחכה לה. פלשתי אליה פחות או יותר מיד לאחר שהדיירים הקודמים עזבו. לשמחתי גיליתי מים זורמים וחשמל. בסוף החודש יגיע התשלום והשאלה היא מה יקרה אז. אבל אנחנו שמחים על מה שיש לנו בינתיים.
הבנתי שאסור לי להודיע ל"עמידר" שאני פה, כדי שלא יוציאו אותי. אז הם יתנו לי סיוע החודש לדירה… אבל אחרי שזה ייגמר אני כמובן אחזיר להם. כשאני לא משלמת שכר דירה זה לא הגון לקחת.
הגשתי בקשה לדירה מעמידר, אבל לא קיבלתי כי יש לי רק שני ילדים. והגעתי למחשבות – שלמען שני הילדים האהובים שלי אני צריכה להביא עוד אחד… כדי שתהיה להם קורת גג, כדי שאני אתאים לקריטריונים. כמה זה הזוי.
15.3
האמת, רק פחדתי שיפרצו את הדלת באמצע הלילה, או כשאני פה עם הילדים. זה הכי מפחיד אותי. אבל אני מתבצרת. זה כל כך קריטי שאני לא יכולה להסביר במילים, אני לא יודעת לדבר במילים של מסכנות, אני יודעת שהמצב הזה הזוי אבל אין לי לאן ללכת מכאן.
הילדים מבינים שאסור לריב עכשיו
אבי הילדים נמצא בקשר איתם, לפעמים הוא משלם מזונות. בתקופת המאסר ניסה האב להילחם על משמורת, אך הילדים נשארו עם סבתם.
אני אמא טובה, אבל החיים הם לא בחירה. עבורי הילדים הם יד ימין ויד שמאל שלי, ואני לא אוותר עליהם. אני יודעת שאני עושה עבירה פלילית עכשיו, אבל אני גם יודעת שלקחת את הילדים למקלט זה טראומתי פי כמה. והילדים האלה הם ילדים נקיים, לומדים טוב. ילדים שמחים. אולי הם לא אוכלים סטייקים אבל הם שבעים, ואולי לא לובשים מותגים אבל לא קר להם.
הילדים משועשעים מהסיטואציה, יוצאת להם כל הציניות. היום הם לא הלכו לבית ספר ושיחקנו המון, שש-בש וטאקי. עשינו משחקי תפקידים כאלה: מה יקרה אם יבואו, ומה תגידי, והם צוחקים המון. אני יודעת שהם מנסים להגן עלי, להראות לי שהם חזקים. ואני מודה בפניהם על הפחד שלי ומזכירה להם שמותר לפחד, ומותר הכל. יש להם קשר מקסים, הם גדלו כמו תאומים – וביחד הם רבים, משחקים… אנשי הסוד אחד של השני. ילדים טובים.
פתאום אנחנו ממש ביחד, ומדברים, וזה מגניב.
הם מבינים שאסור לריב עכשיו, ושקונים חבילה של פיתות וטונה רק כדי לשבוע. אבל את לא תראי פה ילדים מבוהלים – אלא ילדים שמבינים. חדורי מוטיבציה להצליח.
אני עוד מתלבטת אם לשתף את המחנכת שלהם בביה"ס או לא. מחר הם ילכו לשם, וזה קצת רחוק, שני אוטובוסים.
אני חייבת להודות שאני בטראומה רצינית מהתמודדות עם המשטרה, בעיקר אחרי המאסר. אני אפילו לא חוצה מעבר חצייה באדום, והכי מתה מפחד שהילדים יחוו חוויות שיותירו בהם צלקות. אם יזרקו אותנו מכאן, זה רק לרחוב. אנחנו כאן – שלושה מזרונים, קומקום חשמלי וטוסטר. הילדים מבינים שהדלת חייבת להישאר סגורה. גם הכלבה מבינה, זה מצחיק כי עד אתמול היא לא הפסיקה לנבוח, ואפילו התלבטנו אם לקחת אותה אתנו להרפתקה הזו, ובסוף החלטנו שכולנו יחד, היא חלק מאתנו ואנחנו לא מוותרים על אף אחד. מצחיק להגיד את זה אבל היא משתפת פעולה, וזה מאד חשוב לילדים שהיא כאן.
בינתיים אני לא יוצאת מהבית, הילדים חקרו קצת את השכונה – יש בית ספר קרוב, גינות ציבוריות, סופרמרקט… מקום מאוד נחמד.
אף אדם לא צריך להיות ברחוב
לפני כן גרה בדירה משפחה אחרת, עם ארבעה ילדים. כשהם עזבו, הדירה נשארה ריקה. על פי נתונים מסוף 2015, קרוב לאלף דירות של הדיור הציבורי עומדות ריקות, בתור של משרד הקליטה לדירה ממתינות כ-30 אלף משפחות.
בחיים לא הייתי פולשת לדירה שלא שייכת לדיור הציבורי. יש בבאר שבע כמה עשרות כאלה, בארץ כולה יש המון… אני שומעת על דירות בירושלים. ואני רק מקווה שמישהו יציע לי. גם לא משופצת, גם מתפוררת – אני אומרת תודה רבה ונכנסת. כשיש לך גג מעל הראש, והילדים יודעים שיש להם מקום, אפשר לנשום רגע ולהתחיל להתקדם. בעצמי הייתי סותמת חורים וצובעת, בשמחה. רק שייתנו. כל החיים ניסיתי לעלות בלי קורת גג, וזה בלתי אפשרי. אף אדם לא צריך להיות ברחוב, אבל ב"עמידר" יש מן אטימות כזו – מסתכלים על אנשים כעל מספרים ואותיות. אני לא יודעת לדפוק על שולחנות, לא יודעת להתנהל מול בירוקרטיה, ואני יודעת שיש משפחות של ארבעה וחמישה ילדים שלא מקבלות דירה – למה שלי יתנו? אבל אני מתכוונת להתבצר פה ולא לצאת בשום אופן.
16.3
עבר הלילה. אף אחד לא בא. הילדים קמו מוקדם והלכו לבית הספר. אין לי כל כך תכניות להיום – אני מחכה שהם יחזרו, בינתיים אני סגורה בבית בשקט בשקט, משתדלת לא להיראות. האמת שדי משעמם לי. אפילו טלוויזיה אין. הזמן בקושי עובר אבל זה לא קשה כמו שזה נשמע, כשיש מטרה הכל מתגמד.
פגשתי את השכנים שלנו, זוג מבוגרים, אמרתי להם שבאנו לגור כאן, אני מניחה שהם לא הבינו שמדובר בפלישה כי בינתיים אף אחד לא בא לפנות אותנו מכאן.
ואני חושבת על זה, שההורים שלי לא יכלו לתת לי את הדחיפה הזו, או להוריש לי נכסים כלשהם. ובאמת שזה מפחיד לעבור על החוק, אף אחד לא רוצה לעבור על החוק. אבל מה האופציות? לוותר על הילדים שלי? לשלוח אותם ולדאוג לעצמי? אני צריכה לדאוג להם.
בקרוב הם יחזרו, נשב יחד על הפוך ונעשה שיעורי בית. לצהריים נקנה פיתות או לחמניות, יש לנו שוקולד וקורנפלקס, מנות חמות… קייטנה.
מנסה לא לחשוב על מה שיהיה
התקווה הגדולה שלה היא להישאר בבית הזה בדיוק. לא לזוז עוד – ליצור בסיס לילדים בתוך כל הכאוס.
אני לא אדם חצוף, ניסיתי הכל. אני גם לא כועסת על "עמידר", רק על האנשים שיושבים במוקדי הכוח – אנשים חסרי רגש, חסרי חמלה.
אני מנסה לא לחשוב על מה שיקרה כשהם יבואו לפנות, על השוטרים והאלימות והדברים שהילדים שלי לא צריכים לראות.
עד עכשיו לא העזתי לחלום.
אני רק רוצה שיבואו ויגידו לי בואי נחתום על דירה, אני רוצה לשלם על קורת הגג שלי – אני רוצה שהילדים שלי יחזרו מהצבא בעוד כמה שנים לבית משלהם. זה נורא ואיום להיות בלי קורת גג קבועה ואני רוצה שהילד שלי ידע שזה הבית שלו ולא עוברים יותר.
זו לא חייבת להיות הדירה הזאת שפלשתי אליה. אם הם רוצים לתת לי דירה אחרת – אני ממש לא מתנגדת. אני לא באה לקחת זכות של מישהו אחר. אם יציעו לי דירה אחרת בעיר אני אקבל את זה.
אני רק חושבת על זה ויש לי דמעות בעיניים. והפעם אנחנו גם בתוך התהליך הזה, כולי התרגשות.
20.3
היום בבוקר באו מעמידר, כולי עדיין רועדת – הם דפקו בדלת והודעתי להם שאני לא פותחת. שאלו אותי אם אני מודעת לכך שפלשתי לבית, הסברתי להם שאין לי ברירה, אין לי לאן ללכת. סיפרתי להם על הדירה הקודמת שלי, שאין לנו מקום, הסברתי להם את הסיטואציה.
אחרי כמה זמן הם הלכו, אמרו שהם פונים למשטרה.
הילדים בבית ספר. אני לא יודעת אם מחר הם גם ילכו.
אני פה לבד, כולי רועדת ופשוט מחכה. אני מקווה שלפחות אמצא מישהו שיבוא להיות כאן כשהם באים, אם מישהו יצלם אולי הסיטואציה לא תהיה כל כך אגרסיבית. פשוט חוסר וודאות.
עדכון 6.4: פתאום בשורות טובות!
בתשע בבוקר צלצל הטלפון. איריס על הקו: תגידי מזל טוב.
בימים האחרונים צוות דיור ציבורי ואני הגשנו מכתבים לעמידר וביקשנו מחברי כנסת שיתערבו, והיום אחת הבנות מהצוות קיבלה מייל מעמידר שאושר לי באופן סופי דיור ציבורי, בבאר שבע.
הלוואי שיתנו לי את הדירה הזו. הילדים כבר מצאו חברים והכל. זו שכונה מקסימה, מלאה ילדים וזה כיף כזה. אבל נראה. אני לא מפתחת ציפיות.
סיפרת לילדים?
"הם כבר הלכו לבית ספר כשהבשורה הגיעה… איך הצטערתי ששלחתי אותם. אני מתה שהם יחזרו כבר לספר להם, הם ישמחו ממש. עדיין לא בטוח שלא יוציאו אותי מהדירה הזו, אבל החלק הקשה כבר מאחורינו. וגם אם יוציאו אותי מכאן זה יהיה לדירה אחרת וזו הקלה גדולה".