אתמול הועלתה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו ההצגה "קוראים לי רייצ׳ל קורי", המבוססת על יומניה של פעילת זכויות האדם האמריקאית רייצ׳ל קורי, שנדרסה למוות על ידי דחפור של צה"ל ברפיח. להצגה הגיעה גם ראש מחלקת תיאטרון במשרד התרבות, ד"ר עירית פוגל, שנכנסה לתיאטרון בלי להציג את עצמה לפני הבמאי או צוות ההפקה.
ממשרד התרבות נמסר כי מטרת הגעתה היתה לבדוק אם בהצגה, שזכתה לפני כשנתיים בציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו, יש "מסרי הסתה ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל".
לפני הגעתה התקשרה פוגל למנהל התיאטרון, יגאל עזרתי, כדי לבדוק את מעמד ההצגה, מכיוון שהתיאטרון נתמך על ידי המשרד. לדברי עזרתי, "כשמטלפנת אלי ראש מחלקת תיאטרון במשרד התרבות, ואומרת לי שנציגי המשרד יבואו לבדוק את התכנים כדי לנהל דיון לאחר מכן – זה אומר שיש כאן פתח לצנזורה. אחרי הדיון יכולים להחליט על שלילת תמיכה בנו בגלל התכנים. במקרה הספציפי הזה זו הצגה עצמאית, אבל ממני, בתור מנהל מוסד נתמך, אפשר לדרוש שלא להעלות אותה.
"אתמול הופענו עם הפקה של התיאטרון בירושלים. העלינו שם את 'אום כולתום'. אולי צריך להוריד את ההצגה הזאת? כולתום הרי היתה אנטי ישראלית, מקורבת לנאצר, קראה לניצחון מצרי על הישות הציונית. יותר מזה, יש לנו הצגה על חייו של מחמוד דרוויש, 'עיניים'. בעצם כל הצגה עם נראטיב ערבי או פלסטיני לא יכולה לעלות יותר, כי היא יכולה להתפרש כדה-לגיטימציה של ישראל או סתם אנטי-ציונית.
"אני, כמו עוד הרבה מנהלי מוסדות תרבות, חיים בצל איום מוסווה, שהנה הצנזור בא לצפות ואולי לסגור לנו את הבסטה. זה מפחיד, יש לנו משכורות לשלם, וזה מוביל את חלקנו לחשוב במונחים של צנזורה עצמית. זה הדבר הכי רע שיכול לקרות לאמנות".
לדברי ארי רמז, במאי ההצגה, זה לא נתפס שראש מחלקת תיאטרון באה לבדוק אם יש בהצגה מסרי הסתה: "קצת מביך אותי שמי שאחראית על תחום התיאטרון יכולה להעלות על דעתה שבהצגת יחיד, שיש בה יסוד של גילום דמות, יכולה להיות בכלל הסתה", אומר רמז. "הדבר מעיד על אי הבנה מוחלטת של הקונבנציה התיאטרונית. הרי אם דמות עומדת על במה וזועקת 'מוות לערבים', זוהי דמות בתוך יצירה שאומרת את הדברים. הצגה שעברה תהליך מקצועי עם ועדה אמנותית של פסטיבל מוכר, בהגדרה איננה יכולה להיות מסיתה.
"אני סבור זה זמן", מוסיף רמז, "שהחריגה של רגב מסמכותה בעניין ביקורת התכנים, ושל בנט בסל תרבות, איננה קבילה מבחינה חוקית. זה לא בתחום סמכותה. מה שמדהים הוא שמנהלי מוסדות התרבות, בשתיקתם ובנכונותם להידבר עמה, הפכו את האיומים האלה לבעלי שיניים. והנה, גם הפקידות רצה להוציא תגובה כי היצירות ייבדקו ואף מגיעים כדי לפקח. הצייתנים והקרנפים מייצרים מציאות של הטלת אימה על היצירה.
"סגרו תקציב של תיאטרון בישראל (תיאטרון אלמידאן. י"ה) ואמש החלו רדיפה פוליטית של יצירה רק בשל תלונות מאנשים שבעיניהם עצם הגילום של מי שנהרגה בידי צה"ל הוא חתרני. לא היתה שום רעידת אדמה, הלילה אלפי צופים יגדשו את היכלי התרבות בישראל, כאילו לא קרה דבר. אני תוהה מה יקרה, לעומת זאת, כאשר אציע את מרכולתי האמנותית אחרי שראש מדור התיאטרון בכבודה ובעצמה הציגה את היצירה כחשודה".
סיון קרצ`נר בתפקיד רייצ'ל קורי. צילום: יח"צ
***
מאז כניסת השרה רגב למשרד התרבות והספורט חשים מוסדות תרבות ואמנים איום מוצהר ואף ממשי על העוסקים בחומרים פוליטיים, בסכסוך הערבי-ישראלי, בנראטיב של הצד הפלסטיני או בקולות אנטי-מלחמתיים. רבים מהם טוענים שהקולות הרמים שנשמעים מהציבור ומהממסד הם של אנשים שלא טרחו לצפות בהצגות, בסרטים או בהופעות המחול שהם נזעקים מולם.
"הנכונות של המנגנון הפקידותי של מנהל התרבות לשמש קומיסרים בשליחותם של מלינים על הצגה שמעולם לא צפו בה, מעידה על שפל המדרגה שאליו הגענו. מכבסים רדיפה פוליטית בשם המומצא 'חופש המימון'", אומר רמז. "המדיניות הזו עושה דה לגיטימציה לישראל שמתגאה כדמוקרטיה, בצירוף כל אותם קרנפים מהעולם האמנותי שעומדים מנגד, רק משום שהם חוששים למעות העלובות של הממשלה – כספים ששייכים לכולנו".
מטבע הדברים, רוב הציבור לא מכיר את היצירות מעוררות ההתנגדות מכלי ראשון, אלא ניזון מהדיווחים בתקשורת וברשתות החברתיות. הדבר נכון גם כשזה נוגע לנבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה ובכנסת. הצורך לדחוס את מהות היצירות לכותרת מוליד הפשטות בצורה שעושה עוול למהותן או לתוכנן, ובאופן שאינו משאיר מקום לנראטיב או לנקודת מבט שאינם עולים בקנה אחד עם הנראטיב הישראלי הממסדי.
בהקשר זה עולה השאלה עד כמה מוכן הציבור הישראלי או עד כמה מוכן השלטון לראות את האחר או לגלות אמפתיה לחוויותיו הסובייקטיביות. השאלה עולה לא רק בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם בטענות להשתקת קולותיהם של ציבורים מוחלשים כמו מזרחיים, נשים, עולים חדשים, אתיופים ואחרים. אותה שאלה תקפה כשמנסים להבין אתהבסיס להתנגדות להצגה "קוראים לי רייצ׳ל קורי".
מה יש בה, בהצגה הזאת, שכל כך מפחיד את מתנגדיה? הרי היא בנויה על מקטעים מיומנה של נערה אמריקאית אידיאליסטית, תמימה ונאיבית, שנסעה לעזה ברגע שסיימה את לימודיה, כדי להתנדב שם לעזור לאוכלוסיית הרצועה, לפני ההתנתקות.
ההצגה כתובה ובנויה כמונולוג שמורכב מפרגמנטים של תיאורי מציאות, כפי שכתבה קורי מגיל 12, דרך שנות התבגרותה בארצות הברית, עבור בהגעתה המשתאה למזרח התיכון ועד לחוויותיה והתפכחותה בתקופת שהותה ברצועת עזה.
מבנה ההצגה דורש מהצופההתמסרות רגעית לראות את המציאות דרך עיניה של אותה צעירה, להיחשף למחשבותיה הכמוסות ולהגיגיה של פעילת זכויות אדם, שתוהה על טבעו של המין האנושי ועל חייה כאדם פרטי. האם יש בכל אלה משום דה-לגיטימציה של מדינת ישראל?
התנגדות לא אלימה נוסח גנדי. רייצ'ל קורי
***
זעקות השבר של משרד התרבות והעומדים בראשו לא מעידות על מגמות מסוכנות בתיאטרון, שחותרות תחת אושיות המדינה ומאיימות לקעקע אותה ולהכפיש את שמה בישראל ומחוץ לה. הן מעידות על אטימותם של השלטון ושל הציבור הישראלי להכיר בצורך להביט על המציאות גם דרך עיניהם של מי שאינם נמנים עם הרוב ההגמוני. הסירוב הזה, כמו הניסיונות להדיר את הנראטיבים המקבילים ממרחב הדיון הציבורי, מונעים מאתנו להכיר בכך שבעצם ההקשבה, גם אם לא מסכימים עם כל מה שנאמר, יש פתח לשיח ואולי סיכוי לעתיד טוב יותר. בגלל הסיכוי הזה, חובתם של נבחרי הציבור, ובראשם ראש הממשלה ומשרד התרבות, לתמוך ביצירה פלורליסטית ולא לחסל אותה בסחיטות ואיומים.
בבוקר ההצגה נמסר ממשרד התרבות: "ההצגה 'קוראים לי רייצ'ל קורי' אכן עלתה לפני כשנה וחצי במסגרת פסטיבל תיאטרונטו וזכתה לצל"ש. כיום ההצגה מתארחת מעת לעת על ידי יוצר עצמאי בתיאטרון יפו שהינו גוף נתמך. בימים האחרונים התקבלו במשרד התרבות תלונות על כך שההצגה נושאת בחובה, לכאורה, מסרי הסתה ודה לגיטימציה של מדינת ישראל. על מנת להגיב באופן שקול לתלונות, המדור לתיאטרון של המועצה הישראלית לתרבות ולאמנות יצפה בהצגה ויחווה דעתו, האם יש ממש בתלונות”.
פנינו ללשכת השרה מירי רגב למחרת, לקבל תגובה נוספת, לנוכח הרעש התקשורתי. מדוברת המשרד נמסר: "הנושא הובא הבוקר לידיעת השרה ואין בכוונתה להתערב בו".מלשכת השרה לא נמסר מה הביא לשינוי במדיניות המשרד.
קטעים מההצגה "קוראים לי רייצ׳ל קורי"
"ידעתי לפני כמה שנים מהי הקלות הבלתי נסבלת, לפני שקראתי את הספר. הקלות בין חיים למוות, אין שום ממדים בכלל. אין שליטים או ציוני דרך. זאת סתם משיכת כתפיים – ההבדל בין היטלר לאמא שלי, ההבדל בין ויטני יוסטון לאם רוסייה שרואה את הבן שלה נופל דרך המדרכה ומורתח למוות. אין חוקים. אין הגינות. אין הבטחות. אין ערובות לכלום. זה הכל משיכת כתפיים, ההבדל בין אקסטזה לייסורים הוא רק משיכת כתף. ועם משיכת הכתף העצומה הזאת, משיכת הכתף בין להיות או לא להיות – איך אני יכולה להיות משוררת? איך אני יכולה להאמין באיזו אמת?
"וידעתי, אז, שהמשיכת כתף תגיע בסוף החיים שלי – ידעתי. וחשבתי, למי אכפת? אם כל החיים שלי הולכים להסתכם במשיכת כתף, אז למי אכפת אם הם יגמרו בעוד שמונים שנה או בשעה שמונה בערב? למי אכפת?"
"ביליתי אתמול בערב והיום בבוקר אצל משפחה בחזית, בשכונת היי סאלאם – הם הכינו לי ארוחת ערב – ויש להם כבלים. שני החדרים הקדמיים בבית שלהם לא שמישים בגלל שירו דרך הקירות, אז כל המשפחה ישנה בחדר של ההורים. אני ישנה על הרצפה ליד הבת הכי צעירה ואנחנו כולנו חולקים שמיכות. עזרתי קצת לבן עם שיעורי הבית שלו באנגלית, וכולנו צפינו ב'בית קברות לחיות', שזה סרט מחריד. הם חשבו שזה די מצחיק שהיה לי קשה לראות אותו. יום שישי זה חג, וכשהתעוררתי הם צפו ב'דובוני אכפת לי' מדובב לערבית. אז אכלתי אתם ארוחת בוקר וישבנו קצת ופשוט נהניתי להיות שם בשלולית השמיכות הענקית עם המשפחה הזאת ולצפות במה שנראה לי כמו סרטים מצוירים של שבת בבוקר".
"במידה כזו או אחרת, כולנו ילדים שסקרנים לגבי ילדים אחרים. ילדים מצרים צועקים לעבר אישה מוזרה שנודדת לכיוון הטנקים. ילדים פלסטינים שנורים על ידי הטנקים כשהם מציצים מאחורי הקירות בשביל לראות מה קורה. ילדים מרחבי העולם עומדים עם באנרים מול טנקים. ילדים ישראלים בתוך הטנקים – לפעמים צועקים, לפעמים מנופפים לשלום – על רבים מהם נכפה להיות כאן, חלקם פשוט אגרסיבים, יורים לתוך בתים ונשארים אנונימיים בזמן שאנחנו מתרחקים לנו".
"שאלת אותי על התנגדות לא אלימה, ואני הזכרתי את האינתיפאדה הראשונה. עד כמה שאני יכולה לראות רובם הגדול של הפלסטינים עכשיו, עסוק בהתנגדות לא אלימה נוסח גנדי. עם מי את חושבת שאני נמצאת, בבתים שהולכים להיהרס בתוך סערה של יריות? מי את חושבת שמאייש את המרכזים לזכויות אדם? מה זאת התנועה הזאת שמשתפת פעולה עם פלסטינים שהצטרפתי אליה שעוסקת בפעילות ישירה ולא אלימה? מי את חושבת המשפחות האלה שאני מספרת לך עליהן, שלא מוכנות לקחת מאתנו כסף למרות שהם מאוד, מאוד עניים, ואומרים לנו: 'אנחנו לא בית מלון. אנחנו עוזרים לכם בגלל שאנחנו חושבים שאולי תלכו ותספרו לאנשים בארץ שלכם שחייתם עם מוסלמים. אנחנו חושבים שהם ידעו שאנחנו אנשים טובים. אנחנו אנשים שקטים. אנחנו רק רוצים שלום'? את חושבת שאני מסתובבת עם אנשים מהחמאס? יורים על האנשים האלה כל יום והם ממשיכים להתעסק בעניינים שלהם עד כמה שהם יכולים למרות מכונות הירייה ומשגרי הטילים. האם לא זאת בעצם ההתנגדות הלא אלימה בהתגלמותה?"