אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד.
בזו אחר זו הן שמות קץ לחייהן. בשבת בלילה הייתה זו אביגיל. עליה שמעתם וקראתם בעיתון.
אינכם יודעים שכמה שעות אחריה, ללא קשר, שמו קץ לחייהן עוד שתיים. צעירה בת 18 ואחריה צעירה בת 21. שלוש נשים בלילה אחד, שמצטרפות לשורה טרגית וארוכה של מתאבדות שהיו קורבנות להתעללות מינית בילדותן.
אין נתונים מספריים רשמיים על מספר המתאבדות על הרקע הזה . אין מי שבודקים וסופרים. אני יכולה מזיכרוני למנות 11 נשים לפחות, כולן עברו התעללות מינית בילדותן וכולן שמו קץ לחייהן במהלך השנתיים האחרונות לבדן.
סיפורה של אביגיל בעלת העיניים הגדולות העצובות שעברה התעללות מינית מתמשכת בביתה בשנות ילדותה הוא סיפור קורע לב. התגובות לא מפתיעות: "עצב גדול", "כמה חבל", "מסכנה" – ואכן הכאב הוא עצום אבל לו היו כולם זוכרים שממש כמו אביגיל כך הייתה גם רחלי ודיה וגלית ולינור וענת ומאי ומורן ועוד רבות ורבים אחרים, אולי היינו כולנו לא רק עצובים אלא גם מבועתים ומזועזעים ובעיקר זועמים: היינו חשים זעם עצום על ההפקרה וההדחקה וחוסר האונים וחוסר המעש מול נגע איום בחברה שלנו, ההתעללות מינית בילדים וילדות רכים בידי הקרובים להם ביותר.
הנתונים שבידי הרשויות מדברים על כך שכל ילדה שביעית נפגעת מינית בביתה וכל ילד אחד עשר נפגע מינית בביתו. מאז שפגשתי את אורלי פרוינד לראשונה והבנתי את הנזק הנפשי העצום ובעל הפוטנציאל הקטלני שנגרם לנפגעות התעללות מינית אני שם בשבילן ועושה ככל שביכולתי (בתוכניתי בגל"צ וגם בטלוויזיה) כדי שתכירו זאת גם אתם את הסבל שאיתו נגזר עליהן לחיות, למרות הקושי הרגשי העצום הן למי שנחשפות ונחשפים והן למי ששומעים את הסיפורים. אני מקווה שאולי ניצור זעקה גדולה מספיק כדי להוביל לשינוי. הזיכרונות ,המראות, הגיהנום שאותו הן חוו לא מרפה לרגע. כל אלה צפים ועולים שוב ושוב והופכים את החיים של מי שנפגעו מינית לסיוט.
אביגיל לביא ז"ל (צילום מסך מפייסבוק)
כשליש מהנפגעות מפתחות הפרעות בדרגות שונות כמו זו שהכרתם אצל תהילה בעלת 52 האישיויות. רבות מהנפגעות יתדרדרו לזנות או יתמכרו לסמים או יפתחו הפרעות אכילה או הפרעות אחרות. כמעט לכולן יש משאלת מוות. המעשה שעשתה עכשיו אביגיל ז"ל מטלטל ומסעיר את שאר הנפגעות באופן שקשה לתאר. כמה מיקירותיי מאושפזות עכשיו במחלקות פסיכיאטריות. בימים אלה הן מסוכנות לעצמן יותר מתמיד.
אני יודעת ,זה בעייתי לדבר או לכתוב על התאבדויות. פעם הבחירה הייתה לא לעשות זאת מחשש של אפקט מדבק, אולם היום כבר ברור לנוגעים בדבר שאין ברירה וחייבים לדבר ולהציף ולהביא למודעות כדי להביא לשינוי – וכדי להציל חיים. כן, נפגעות ההתעללות המינית מתאבדות, בזו אחר זו. ילדות וילדים שעונו בבתיהם גדלים להיות אנשים אבודים שלא מסוגלים לחיות את סבל חייהם אם לא מאתרים אותם ולא מטפלים בהם ולא מצילים אותם בזמן. יש לנו חובה, לנו שזכינו לחיות חיים בריאים ,להציל אותם. אנחנו חייבים לעורר את מקבלי ההחלטות להבין שזו חובתם לאתר את הילדים העצובים האלה. זו חובתם לזהות את סבלם ולחלץ אותם מציפורני הפוגעים, לטפל בהם ולשקם אותם למצוא להם מסגרות חיים תומכות ומשקמות.
צריך לומר שהרבה דברים נעשים בתחום על ידי כל מיני גורמים, אבל עם כל הרצון הטוב שלהם – זה פשוט לא מספיק. דרושה תוכנית מסודרת שתתחיל לטפל מבראשית ועד לאחרית, מהמניעה והאיתור ועד לטיפול ולשיקום. דרושה תוכנית חירום לאומית להצלת נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. מערכת תוכניתי בגל"צ, "עושים צהריים", יחד עם אורלי פרוינד איילת כהן וחנה קהת קוראת לכם בפוסט שפרסמנו לתמוך ולשתף ולקרוא לנבחרי הציבור שלנו להקים בדחיפות תוכנית חרום כזו. יש כבר מתווה ראשוני לתוכנית: אנחנו צריכים את עזרתכם!
העיתונאית יעל דן מגישה את התוכנית "עושים צהרים" בגלי צה"ל