מה צריך כדי להציל חיים של אישה בישראל? | צילום: יובל עופר
בעצרות המרכזיות נגד אלימות כלפי נשים, השנה ובשנה שעברה, הגישו הדוברות והדוברים רשימה של דרישות כלפי הממשלה והחברה הישראלית כדי לעצור את האלימות המופנה כלפי נשים – שנקודת הקצה שלה היא רצח נשים.
אתמול ושלשום נרצחו שתי נשים נוספות, בנות 13 ו-16, ומספר הקורבנות של 2018, שעוד לא הגיעה לסיומה, עלה ל-24. אנו מביאים את רשימת הדרישות, וכן דו"ח של מרכז אדוה הקורא ליישום מיידי של התכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, תכנית שעלות תקצובה היא כ-50 מליון שקלים בשנה בלבד.
ממשלת ישראל: להעביר באופן מיידי, ללא דיחוי וללא תכניות חדשות, את התקציבים שנקבעו בתכנית הבינמשרדית שהגישה מסקנותיה ב-2017 כדי שניתן יהיה להתחיל להפעיל אותה.
ממשלת ישראל: להקצות תקציבים לשיקום כלכלי של נשים נפגעות אלימות, כדי לעצור את מעגל הקסמים האכזרי שבו יוצאות מקלטים נאלצות לחזור לבן הזוג האלים עקב תלותן הכלכלית בו.
ממשלת ישראל: הקמת הרשות הלאומית למלחמה באלימות מינית, שתכלול גם איתור וזיהוי של נוער שעבר פגיעה מינית.
משרד החינוך: לחייב את כל המורות והמורים לעבור הכשרה בנושא איתור וזיהוי ילדות וילדים, נערות ונערים שנפגעים מינית. לוודא שכל נערה ונער יעברו סדנאות למניעת אלימות מינית.
משרדי החינוך והביטחון: לשלב כתכנית חובה במערכת החינוך, בצה"ל ובמערך השירות הלאומי את סדנאות החינוך ״הנורות האדומות״ המנבאות הסתברות לאלימות בזוגיות.
משרדי האוצר והרווחה: להגדיל את התמיכות למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ברחבי הארץ, שמתמודדים בתת-תקצוב עם כ-50,000 פניות בשנה, מספר שהולך ועולה בקצב מהיר עם הגדלת המודעות.
משרד הרווחה: להקצות תקנים לטיפול בנפגעות אלימות במשפחה, אלימות נפשית, פיזית ומינית, ובאופן כללי – להקצות תקנים עבור נשים בחברה הערבית.
משרד המשפטים: על הפרקליטות להגיש יותר כתבי אישום על עבירות מין ולמצות את הדין עם הפוגעים.
משרד המשפטים: לחוקק חוק איסור על חשיפה חומרים טיפוליים של נפגעות אלימות ואלימות מינית לנאשם ולסנגוריו.
רשויות עירוניות: לא לתת רשיונות ולדאוג לסגור את כל מועדוני החשפנות בערים, מאחר ולא מדובר בעסקים לגיטימיים אלא במקומות בהם מסרסרים ופוגעים בנשים.
משרד האוצר: העברת תקציבים לבניית דיור ציבורי – הן לצורך הפסקת ההתעללות בנשים הממתינות התור והן כדי לאפשר לנשים להיחלץ מאלימות בבית.
צרכני זנות: לחדול משימוש בגוף של אישה, להבין כי הוא אינו חפץ שאפשר לרכוש או לסחור בו. כל התייחסות לאישה כאל סחורה, מסכנת את שאר הנשים.
ארגוני הנשים: לאתר את הנשים נטולות הפריבילגיות, הלא מוגנות, מהגרות העבודה, עובדות זרות, עובדות קבלן, נשות הדיור הציבורי, קשישות, נכות הסובלות תכופות מהטרדות מיניות ולהיות להן בנות ברית, לדבר בשמם ולהילחם עבורן.
נשים בכלל: לא לשתף פעולה עם הפטריארכיה, לגבות זו את זו ללא ספקנות, טהרנות, שיפוטיות או האשמות. לאחד כוחות ולהרים את הקול בכל שפה ומבטא, דת ולאום. לצאת נגד ציור סקסיסטי בספר לימוד באותה מידה שרצח אישה מוציא נשים לרחובות, לא לוותר, לא לצפות לגאולה מבחוץ.
גברים: להצטרף למאבק נגד אלימות מגדרית.
טרם נמצאו מקורות המימון
ד"ר יעל חסון, מרכז אדוה
התכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים אושרה על ידי הממשלה בקיץ 2017, אך עד עתה טרם נמצאו מקורות המימון הנדרשים ליישומה. עלות התוכנית הוערכה ב-250 מיליון ₪ לחמש שנים: בסך הכל כ-50 מיליון ₪ לשנה. התכנית מבוססת על המלצותיה של הוועדה הבינמשרדית שפעלה משנת 2014 בראשותו של המשנה למנכ"ל המשרד לביטחון פנים, כללה נציגם כלל המשרדים העוסקים בנושא והגישה את המלצותיה ביוני 2016. במקום להורות על הקצאת תקציבים ליישום מיידי של התכנית, הכריז השבוע ראש הממשלה על הקמת ועדה נוספת – ועדת שרים בראשותו, שתטפל בנושא.
חשוב לציין שהוועדה שהוביל המשרד לביטחון פנים, לא היתה הוועדה הראשונה שהוקמה לטיפול בנושא. ב-1998 פעלה ועדה בינמשרדית לטיפול בבעיית האלימות במשפחה, בראשות מנכ"ל משרד הרווחה דאז. דוח הוועדה הוגש לממשלה בנובמבר 1998 וזו החליטה לאמצו. הממשלה קבעה אז כי הטיפול באלימות במשפחה יהיה בסדר עדיפויות גבוה של המשרדים וכי היישום יהיה הדרגתי ויארך שלוש שנים. הוועדה איתרה 29 פערים קריטיים, הינו, צרכים חיוניים שאינם זוכים למענה במסגרת החוק והתקציבים הקיימים. חלק ניכר מהמלצותיה נותרו על הנייר ולא הוקצו להם משאבים.
מפגינות בכנסת | צילום: יובל עופר
תת התקצוב המתמשך של השירותים בקהילה ובמוסדות מביא לחוסר בשירותים חיוניים והיעדר מענה למכלול הצרכים של נשים נפגעות אלימות. כך למשל, על אף התרחבות המענים בקהילה וגידול ניכר במספר המרכזים למניעת אלימות במשפחה ברשויות המקומיות, עדיין אין תקציב לפריסה ארצית ורק שליש מהמרכזים מספקים שירותים לרשויות בפריפריה. חוסר בתקציבים, תעריפים לא מעודכנים ושיטת התקצוב מקשים על המקלטים לספק מענים ולפיכך אין מענה מספק לנשים ערביות נפגעות אלימות, לנשים חסרות מעמד, לנשים הזקוקות לטיפול פסיכיאטרי ולנערים מעל גיל 13 שאינם מורשים לשהות במקלט עם אימותיהן. כמו כן, אין התייחסות כוללת ונפרדת לצרכים חינוכיים, רגשיים ופסיכולוגיים של ילדים במקלטים. הטיפול בצרכים אלו הוא קריטי לעצירת התופעה הבינדורית של אלימות. קיימים חוסרים גם ברצף שירותי הטיפול בנשים לאחר השהיה במקלט בדגש על תעסוקה (כולל הכשרה מקצועית), השכלה, דיור, מסגרות טיפול בילדים ותמיכה רגשית ונפשית.
תת התקצוב אף מאלץ עמותות שמפתחות ומפעילות שירותים, להישען על פילנתרופיה ועל מתנדבות וכן מביא למחסור מתמשך בכוח אדם מקצועי ומיומן. בנוסף, כמעט ולא קיימות מסגרות לגברים אלימים ואין טיפול מחייב לגברים אלימים למעט אלו המצויים בהליך פלילי והופנו לשירותי מבחן. מעטות הפניות למחלקות לשירותים חברתיים לטיפול בגברים אלימים שלא בהליך פלילי וקיים קושי לגייס את הגברים לטיפול: הם אינם פונים בעצמם ולרוב נדרש אירוע כגון תלונה במשטרה, אובדן שליטה או הסלמה על מנת שיפנו.
בעיה מרכזית נוספת היא בהיעדר גישה מערכתית ורשות מתאמת ומתכללת לטיפול באלימות נגד נשים. הטיפול בבעיית האלימות – על הרצף של מניעה, הגנה, טיפול ושיקום מבוזר בין גורים רבים שחוסר התיאום ביניהם פוגע ביכולתן של הנפגעות לקבל טיפול ראוי. חסמים ארגוניים ומשפטיים מונעים העברת מידע בין הגורמים הרלוונטיים. דוגמא אחת לחוסר תאום היא בין הכלים השונים שפותחו במשטרה, במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות להערכת מסוכנות, המקשה על גיבוש תמונת הערכת המסוכנות של הפוגע ועל התאמת הטיפול ועוד.
