עד שבת האחרונה, במשך 15 שנים, היתה לי חברה טובה. קראו לה נאוה סמל. אני קראתי לה יַנְשׁוּ והיא קראה לי ורוּ. עוד מעט אספר לכם למה.
חזרתי עכשיו מההלוויה שלה בקרית שאול. היו שם איזה אלף איש וזה נמשך איזה שלוש שעות. במהלכן התגבשתי סופית ביחס לעניין שאני מהגגת בו כבר כמה שנים: אנשים גדולים באמת (לא רק בתארים ובהישגים שלהם, אלא במי שהם היו), כשהם מתים, אז מתברר תמיד שיש הרבה מאוד בני אדם בסביבתם הקרובה, שכל אחת וכל אחד מהם משוכנע שהוא היה החבר או החברה הכי קרובים ואהובים ומיוחדים של המנוח/ה.
חלילה לא בגלל איזו מניפולציה, אלא רק בגלל שהם מצליחים לתת את עצמם נטו לכל מי שהם אוהבים, ועל הדרך להעניק לו את התחושה שהוא יחידי ופלאי וחכם ורצוי ואהוב עד מאוד, אחד מהכי קרובים, הכי טובים, אם לא ה;
כזאת היתה "ינשו", חברתי – פצפונת של אנטון, קטנה בממדיה הפיזיים, ענקית בממדיה הרוחניים והאנושיים.
חברה של הלב. חברה של הרגש. חברת אמת. למרות שהיינו "חברות חדשות" באופן יחסי, הייתה כל כולה מחויבת. מעניקה. מדויקת. מסורה.
דוגמה מקרית אחת; ב- 2005 יצא לאור ספרי "17 שיחות עם אסא כשר". זה היה חתיכת ספר "כבד", פילוסופי, קודר, על המצב בארץ. היו בני משפחה וחברים שקראו במהלך כמה שבועות או חודשים רק את הקטעים האישיים שכתבתי בתחילת כל פרק. היו כאלה שקראו פרק או שניים. יש כאלה שלא הצליחו לסיים אותו מעולם ואני מבינה אותם לגמרי. נאוה טילפנה אלי שלושה ימים אחרי ההשקה ונתנה לי חוות דעת יסודית ומקיפה (חיובית ונלהבת) על הספר.
היא קראה אותו מ- א' ועד ת'.
כמעט התקשיתי להאמין והיא כמעט נעלבה. "מה זאת אומרת? חברה שלי כותבת ספר, ואני לא אשב ואקרא אותו מיד ועד הסוף? קראתי אותו כל הלילה וכל היום. וכתבתי לך הערות ומחשבות שעלו לי. חייבות להיפגש ולדבר".
אני זוכרת שנתקפתי מבוכה ובושה. היא, שכתבה (נכון לאז) 16 ספרים, קראתי בקושי שלושה או ארבעה, ולא תמיד עד הסוף… אמרתי לה את זה. היא משכה בכתפיה. "את זו את ואני זו אני. מה הבעיה?"
ועברנו הלאה.
קראתי לה "ינשו". נאוה סמל ז"ל
הפערים האלה, בינה לביני נחשפו כבר קודם. היא מהירה, תזזיתית. פצצת אנרגיה. אני לוקחת את הזמן שלי. היא פעלתנית, שקועה כל כולה בעשייה. (כתבה ופרסמה 20 ספרים, מחזות, אופרות, דברי שירה, ומה לא!) תמיד עובדת על עוד ספר. עוד מחזה. עוד הרצאה. עוד נסיעה לחו"ל לצרכי מסע יחסי ציבור על משהו שייצרה, עוד חזרה. עוד תרגום. עוד סדנת כתיבה. נמרצת. חדה. מגיעה תמיד בזמן. דייקנית ומדויקת. רעבה לעוד ועוד פרויקטים. חרדה מפני בטלה או אי מעש.
ואני, ובכן… משתדלת לנוח כמה שיותר. ליהנות. להיות בים. לעשות כמה שפחות. הענין הזה התמיה את נאוה מאוד. "יצאתי לקושש פרנסה" הייתה מודיעה לי בשמחה, מ"המונית", תמיד, בדרכה להרצאה בקצה העולם או הארץ, בדרך לשדה התעופה לנסיעת עבודה לחו"ל, או בזמן חזרה על הצגה או מחזה פרי עטה שעולים על הבמה.
לפני שבע שנים היגרנו מרמת גן לנתניה. היו אנשים שהתקשו לעכל את גודל ה"מכה". עבור אחדים מהם, לחצות את נחל הירקון צפונה זה כמובן רעיון בלתי נתפס. נתניה???
לא נאוה סמל. היא תמיד נכונה. אנטי אגו. אנטי פומפוזית. אנטי סנובית. אחת העם. מענטשית. רמת גן, קיסריה, או נתניה, לא מעניין אותה בכלל. נכנסת לאוטו ומגיעה אלי, לנתניה. נרעשת מנוף הים הקסום מהסלון. בן רגע המירה את בית סוקולוב שלנו ואת קפה בית ציוני אמריקה שלנו בקפה בקיבוץ יקום. היא באה במיוחד אלי. "ניפגש בחצי הדרך". למען האמת, שלושת רבעי דרך היא, רבע אני.
תגידו את האמת, יש לכם כאלה?
הכרנו לפני 15 שנים, בצהרי היום, בבריכת "המרגנית", כשלפתע גילינו – נועם והיא, אמנון ואני – שאנחנו מתגוררים בשכנות בשיכון ותיקים ברמת גן. כעבור כמה דקות, היא ואני עשינו תרגילי התעמלות במים, מצווחות בצחוק פרוע. כעבור כמה ימים הם כבר היו אצלנו ואנחנו אצלם בבית וזהו.
התאהבות.
פרצה לה חברות מפתיעה, משמחת.
חברות של פעם, קיבוצניקית כזאת, בלי הרבה גינונים מקדימים, בלי בלבולי מוח. בלי תיאומים מסובכים ותוכניות מתאר. חברות כזאת שבה קופצים על הדרך אחרי היוגה או השחייה, להגיד שלום אפילו בלי לצלצל. חברות כזאת שהלב נפתח מיד ויחד איתו הבית, והמשפחה, והמקרר, ואפילו גם חלק לא מבוטל מהסודות.
ככה סתם, באים אלה אל אלה, פותחים שולחן, מנשנשים מכל הבא ליד, שותים יין, מלהגים, רובצים על הספות, או יוצאים יחד למסעדה בשבת בצהריים, או צופים יחד בפרקי ה"סופרנוס", כאילו היינו חברים ומורגלים לעשות את כל זה יחד עשרות שנים.
שמחה גדולה.
הרגשנו שזה ממש לא מובן מאליו, למצוא זוג חברים חדש, ועוד כזה, ועוד ככה, באמצע החיים. מה שלא סתר את העובדה שכמו בכל חיבור טוב של שני זוגות, היא ואני יצרנו כמובן מיד חיבור נשי מחתרתי אמיץ שהתקיים בקו מקביל – בנוסף על החיבור הגדול, המרובע.
השיחות היו סוערות. הטונים היו גבוהים. נאוה (כמו נועם) היתה מעורבת בכל מה שזז. היתה לה דעה נחרצת על כל דבר. להט פנימי עז בער בה – חברתי, פמיניסטי, תרבותי, ספרותי, יצירתי. אבל גם אישי. וגם רגשי.
גילינו ששתינו אוהבות מאוד לכתוב. היא – ספרים ומחזות. אני – בעיקר כתבות ומאמרים. ומה רבה היתה שמחתנו כשהתברר ששתינו ציפורות לילה. הכי אוהבות להיות ערות ולכתוב בשעות שבהן שאר בני הבית ובני האדם באופן כללי ישנים. והמיילים התעופפו. זה היה מתחיל באחת או שתיים לפנות בוקר, היו גם שנים שבשלוש לפנות בוקר. ואפילו בארבע. הנאה צרופה ויוצאת דופן מהידיעה שכל העולם ישן ורק שתינו ערות.
ומתכתבות.
היא אמרה שהיא ינשופה. מאותו רגע זה נהיה שמה. כעבור זמן מה כינוי החיבה המקוצר של השם הזה נהיה ל: ינשו. היא, בתמורה, שיחקה עם שמי – ורד. הפכה אותו ל-ורודה. ומשם אל הכינוי המקוצר: ורו.
פעם אחת הקלידה בטעות "נקישות" במקום "נשיקות". ומיד אימצנו את זה. כל המכתבים הבאים הסתיימו ב"נקישות" ולילה טוב. אחר כך במקום "לילה טוב" – "לילונה". ומשם זה הלך והתפתח לשפה שלמה על בסיס אסוציאטיבי: "שלום ורו, אני נוקשת בשלומך", או "טיטה לוב" (לקח לי שעה להבין שזה לילה טוב).
כשהתעייפנו מדי, היתה מודיעה לי שהינשופה יורדת מהענף על העץ, והולכת לישון. עוד נקישה ועוד לילה טוב.
לפני 8 חודשים, ב- 22 באפריל, היא שלחה לי הזמנה לאירוע שבו היא מופיעה בנתניה. "בוקר של תרבות וחברים". חוויה של תרבות וקפה. "זה די קרוב אליכם, מאוד אשמח אם תבואו. נקישות".
עניתי מיד שבטח.
אבל ביום שני, ה- 8.5 היא כתבה לי שהאירוע נדחה ושהיא תעדכן אותי.
שאלתי מה קרה. היא ענתה משהו לא ברור. ולא פירטה.
זה היה מאוד לא אופייני. נאוה אף פעם לא השאירה דברים לא ברורים ושום דבר שקשור לנאוה אף פעם לא נדחה. זה פשוט לא היה מקובל עליה. חלפו כמה ימים ולפני שהתקשרתי לשאול ולברר הגיעה שיחת הטלפון ההיא.
"ורו. אני צריכה לבקש את סליחתך. לא אמרתי לך את כל האמת. האירוע לא נדחה, אלא התבטל. באותו יום אבחנו אצלי גידול סרטני. אני נכנסת לניתוח ואחר כך למסע של כימותרפיה".
נאלמתי דום.
ואז היא אמרה: "החיים שלי נעצרו".
כשהמילים חזרו אלי, אמרתי לה שזה נשמע בסדר, שלב מוקדם, היא תעבור ניתוח וכימו והיא תצא מזה.
ואמנם, במהלך חודשי המחלה, היו ימים שבהם היא היתה אופטימית והאמינה שתצא מזה. היו ימים שבהם היתה משוכנעת שניצחה, שהנה היא הולכת להבריא. כמו מהופנטים לחשנו לעצמנו כולנו את מילות הקסם של הרופא שלה, שקבע בתחילת הדרך "זה בר ריפוי. זה בר ריפוי".
אבל ביום ההוא, ביום האבחון, בשיחה ההיא, הפציעה בה איזו ידיעה פנימית עמוקה. היא חזרה ואמרה: "החיים שלי כמו שהכרתי אותם נגמרו. מה שהיה כבר לא יהיה".
והיא יצאה למסע.
מסע שידע עליות ומורדות. תקוות ואכזבות. אמונות תמימות והתפקחויות אכזריות. מלווה בבני משפחה וחברים שלא משו ממנה לרגע. עטופה בכמויות מטורפות של אהבה ומגע וחמלה וטיפול. "אמא נתנה לנו את המתנה הכי גדולה מכל – היא איפשרה לנו לתת לה בחזרה קצת מהאהבה העצומה שהיא הרעיפה עלינו כל החיים" אמרה בתה אילאיל. היא הספיקה להוציא את ספרה האחרון "פאני וגבריאל". יצאה למסע יחסי ציבור אחרון, קצת אחר כך חזר הסרטן, והכריע אותה.
שבועיים לפני מותה, מתה אמה.
בתחילת ספטמבר כתבה לי "פינינו היום את דירת אמא. הועברה לסיעודי. שרדה את האירוע המוחי ואת בית החולים. אבל האם שווה לחיות ככה?"
ניסיתי לעודד את רוחה. הזכרתי לה שאמא מימי בת 97 כמעט, ביקשתי ממנה להתרכז במחלתה שלה ובהחלמתה שלה עצמה. היא ענתה לי שאני צודקת. "אבל העצב בלתי נמנע".
ב-18 בספטמבר סיפרה שהכאבים חזרו. ניסיתי לנחם אותה. אבל היא הצהירה שכבר אינה מחזיקה מעמד ולא מצליחה להיות ערה בשעות מאוחרות. היה לה לא נעים. היא חששה שהיא בוגדת בברית הינשופות שלנו… "עייפה מאוד בערבים. הולכת לישון מוקדם. סליחה. פרשתי. עץ הינשופים נטוש".
בשבועיים האחרונים, כוחותיה הלכו ואזלו. הכרתה התעמעמה. "סלחו לי על שאני ככה" התנצלה בשארית כוחותיה בפני המבקרים.
הקפנו אותה. החזקנו אותה, תיחזקנו אותה, האכלנו אותה. ליטפנו אותה עוד ועוד. שרנו לה שירים. עשינו יחד דמיון מודרך ומדיטציות מרפאות. לפני כמה ימים שאלתי אותה אם יש לה בקשה מיוחדת. היא אמרה לי:" ורו, היו לי חיים טובים. מרתקים. נהדרים. אין לי תלונות. יש לי משפחה נהדרת. ילדים מדהימים. חברים נהדרים. כתבתי 20 ספרים. הייתי בכל העולם. עשיתי כל מה שרציתי. אם היה אפשר הייתי רק מבקשת לוודא שנועם והילדים ושלמה והילדים שלו יהיו בסדר. המשפחה, זה מה שחשוב לי. מעבר לזה, אין לי בקשות מיוחדות".
בשבת, בתאריך יום ההולדת שלי, עצמה את עיניה.
החברה הקטנה-גדולה האהובה שלי, נאוה ינשו סמל, עזבה את העולם.
אילאיל, בתה, התחילה בשבועות אחרונים לכנות אותי "ורו".
לפחות זה יישאר.
אבל לי כבר לא יהיה למי לקרוא "ינשו".
עץ הינשופים נטוש.
וכמו ששלמה אחיה שר :"… ולא נשאר לנו אלא לחבק את הצער".