השליח הביא הבוקר את עיתוני ידיעות אחרונות והארץ. אף דגל כחול-לבן לא נשר לא מזה ולא מזה. לא שאני כזאת פטריוטית גדולה, ההחלטה מה לעשות בדגל שבא עם העיתון השתנתה תמיד בהתאם ל"מצב" בארץ, לנסיבות ולמצב הרוח הפרטי שלי.
היו שנים שהוא סתם עף באורח אגבי אל הפח כלעומת שבא, עם הניילון. היו שנים שבהן רמת הכעס והעלבון היו כה גדולות עד שכל מגע עם החפץ הזה היה יותר מדי בשבילי. או-אז אחזתי בו מתוך תחושת דחייה, בשתי אצבעות, כאוספת שרץ או חרק שיש לפנות לאלתר מתוך הבית. היו פעמים שתליתי אותו בגינה או במרפסת במעין מחווה זומבית לא ברורה לעצמי ולסביבה, והיו גם פעמים שתליתי אותו מתוך התכווננות, מתוך בחירה, ואפילו שמחה.
כך או כך, ההרגל עושה את שלו.
היד נשלחה לחפש, ואין. אין בעיתון דגל ליום העצמאות.
טלפנתי אל הארץ מנויים.
"נכון. השנה אין דגל".
למה?
"לא יודעת להגיד לך, החלטה של ההנהלה".
זאת פעם ראשונה מזה הרבה שנים.
"נכון. מצטערת. שיהיה לכם חג שמח."
טלפנתי אל ידיעות מינויים.
אותה תשובה. מילה במילה.
מ ע נ י י ן . . .
מה קרה?
אחרי 70 שנה נשבר להם פתאום מהקטע?
מתוך אנרציה טלפנתי כבר גם לישראל היום. שאלתי האם המנויים שלהם מקבלים דגל הביתה?
והנה, תשובה אחרת: "כן, יקבלו. זה שיתוף פעולה עם בנק הפועלים, והמנויים יקבלו דגל בעיתון של מחר".
אז עוד יש עיתון שמפיץ דגלי ישראל למנוייו.
מה אני מרגישה לגבי זה?
אי נוחות. אי נחת. כמו איזה גירוד קטן.
מה מסתתר מתחתיו? ממתי מזיז לי אם יש דגל או לא?
מהיום, מהבוקר הזה.
הדגל בולט בהיעדרו.
גיליתי שאפקט המראה של הדגל הנעדר עובד לא פחות טוב משל הדגל הנוכח. צילום: שאטרסטוק
באופן מפתיע, העובדה שהחליטו לא לשלוח אותו מטרידה אותי. הופכת אותו למשהו חסר. מרגע לרגע אני נהיית יותר מודעת להיותי רוצה שיגיע, כבכל שנה, שינשור מהעיתון, כדי שאוכל לבחור מה לעשות בו. שיאפשר לי לגבש מולו את תחושתי הלאומית האישית, כמו בכל בוקר של ערב יום הזיכרון, ולפעול על פיה. שיהווה עבורי כמו בכל שנה מראה, שמשקפת לי בדייקנות את רמת המיאוס, הניכור, האסקפיזם, והכעס האצורים בי לנוכח מציאות של מדינה שהופקעה ממני.
אבל אין דגל. השנה איאלץ להסתפק בסימולציה.
ומה אם היה דגל?
הייתי תולה אותו עכשיו במרפסת, בקומה השישית שלנו מול הים.
למה? כי הייתה שנה טובה, מנחמת, כי אני אופטימית? מפויסת? כי קרה משהו שהחזיר לי את תחושת השייכות למקום הזה? כי הגיחו קרני אור מתוך החשיכה הגדולה? לא. ממש לא. ההפך הוא הנכון.
אחת השנים הקשות. אחת התקופות האפלות, המצמררות. המדכאות. הרי כמעט כל מה שנשאר מהפיסה הקטנה האחרונה שעליה אמרתי – זאת עדיין "ישראל שלי", נקרע ונעקר ונכתש, ועוות והוכתם והופקע ונחתך ונגזל ממני.
הדברים ידועים. אין טעם ואין צורך להרחיב בנושא או להכביר מילים.
קראתי את אלון עידן שקרא לכולנו להשיב מלחמה שערה – "לסתום את האף ולתלות את הדגל – בגלל כל אלה שהחליטו שזה רק שלהם". קראתי את גדעון לוי קורא לנו לעשות בדיוק את ההפך – "זה כבר לא הדגל שלי".
ואני אומרת, בכל זאת, אם היה דגל, הייתי תולה. לא מהסיבות של עידן ולא נגד הסיבות של לוי. לא באופן לעומתי, ולא באופן אסטרטגי או טקטי. גיליתי שאפקט המראה של הדגל הנעדר עובד לא פחות טוב משל הדגל הנוכח; פשוט, הייתי תולה.
למה? כי מתחשק לי. כי מותר לי. כי אני מחליטה על זה. הכי פשוט שיש – כי זה הבית שלי, השכונה שלי, הים שלי, הארץ שלי, ואני אעשה מה שבא לי בלי לשאול אף אחד ובלי להצטדק או להתנצל. יש לי מצב רוח דגלי, יש לי חשק להרגיש שייכות, אני מכריזה על החשק הזה בלי בושה, בלי ציניות, ותולה דגל. גם אם הוא בלתי נראה.
אני מאשררת לעצמי את היות "ישראל שלי" לא מול מירי רגב ולא מול נתניהו ולא מול בנט, לא מול מנשקי קמיעות או מזוזות ולא מול העוטפים את גופם בדגל ישראל כאילו היה דגל של קבוצת כדורגל, לא מול איל גולן ולא מול דוד ביטן.
את הדגל שלי אני תולה מול הים, מול השמיים ומול השמש. למה? ככה. כי מתאים לי. כי נכון לי. כמו שמתאים לי להתעטף בעצב של יום הזיכרון, לצפות הלילה בסרטים קורעי לב שעשו הורים ואחים ואחיות שכולים, לבכות, להשתתף, להיות חלק מזה. לא, אנחנו לא משפחה שכולה, וכן, אני כן הולכת הערב לעצרת בבית יד לבנים. וכשהמקהלה תשיר את השירים ההם, גם שם אני אזיל דמעה. בא לי לתלות את הדגל ובא לי לכאוב את הכאב המוכר השנתי הזה. ולדעת שמחר בערב, אצא ברכב למסע הציד הקבוע השנתי שלי, לצוד מופעי זיקוקים בכמה שיותר לוקיישנים.
מתה על זיקוקי די-נור.
אז הנה הווידוי המלא שלי: תכל'ס, אני אוהבת את הימים האלה בשנה. זה קטע קינקי שקשה לי להסביר. אוהבת את פסח, שכולם אוהבים לשנוא. אוהבת את ליל הסדר. אוהבת את יום הזיכרון הנורא ואוהבת יום העצמאות המפוחלץ (טוב, את הפטישים לא).
אני נערכת ומתכוננת לימים האלה. אפילו מקדימה בכמה שעות כל אחד מהם, בתוכי. בעוד כולם מתכננים איזה סרטים יראו ומה יאכלו ואיך יעבירו את הזמן בתוך הדיכאון הקולקטיבי הכפוי הזה, אני מקשיבה בכוונה גדולה לשירים העצובים עוד לפני הצפירה, לפני פרוץ יום הזיכרון הרשמי. מקדמת באהבה ובציפייה את בוא הכאב, הצער, ההשתתפות, הדמע.
יום אחד בשנה, רוצה להיות בזה. איתם. עד הסוף. יום אחד בשנה, להיות בתוך הפצע. לא לברוח לשום מקום, לעבור מתוך בחירה ורצון חופשי דרך המקום הנורא ההוא שמחזיר אותי אל ימי ילדותי, אל ההרגשה הישנה והטובה שישראל שלי. לא "רק שלי". לא "עדיין שלי". לא "גם שלי". פשוט, שלי.
מה זה הדבר הזה? לא יודעת. אולי איזו נטייה מורבידית מולדת, ואולי פיתחתי תסמונת שטוקהולם מול המדינה המטורפת שלי.
קשה להבין; איך כל זה דר בכפיפה בתוך ישות אחת עם הקולות היומיומיים האחרים, עם אג'נדה פוליטית שמאלית, עם הידיעה העמוקה שב-4 בנובמבר 1995 נגמרה לי המדינה? עם זה ש – מה לי ולישראל 2017? מה לי וליום העצמאות? מה לי ולמדינה הכובשת האטומה הדפוקה הזו? ממש שמחת זקנתי.
איך כל זה מתחבר?
אין לי מושג. מתחבר.
עובדה, גם הקול הזה קיים בתוכי. הכמיהה אל "ישראלי שלי" לא נעלמת. ואני טוענת שזה לא רק געגועים; עובדה; עדיין עורי סומר כשמישהו מחברי הילדות שואל בוואטסאפ אם אני באה הערב ל"גן הגיבורים של קרית אונו", ועדיין עובר בי רטט של מתיקות לשמע המילה "קיבוץ".
עובדה שעדיין, בארון הספרים בסלון, ניצב בגאון הספר הכחול עם הכותרת הכתומה: "ישראל שלי" – אנציקלופדיה לידיעת המולדת בצבעים, שכתב יורם בן מאיר, צייר ה. הכטקופף והוציאה לאור הוצאת א. לוין-אפשטיין בע"מ, תל אביב.
