בכל פעם כשמדווחים על עוד החשכת מסכים על ידי העיתונאים ועובדי רשות השידור, עוד הפגנה מתוקשרת של עובדי החינוכית או שביתת מחאה של עובדי ערוץ 10 ולפני זמן לא רב גם של עובדי עיתון מעריב – אני נמלאת קנאה.
לא, לא התבלבלתי.
אני זוכרת שהם אלה שמאיימים עליהם, שעומדים לסגור את מקום עבודתם, ו/או לפטר אותם. ובכל זאת, רק אומרת, הם עדיין נמנים עם "המחוברים".
לא הסדרה, המציאות.
למיטב זיכרוני, אף מסך לא הוחשך כשאני פוטרתי ושום הפגנת מחאה לא התארגנה.
ולא פעם אחת חוסל מקום עבודתי העיתונאית במהלך קריירה עיתונאית בת 25 שנים כי אם ארבע.
אני בעצם סוג של מפוטרת סדרתית וסוגרת עיתונים סדרתית.
הפעם הראשונה היתה כשמלאה שנה לעבודתי כעורכת מישנה (תחת העורך הראשי אוריאל ריינגולד) בעיתון הילדים "הארץ שלנו". בוקר סתווי אחד הודיעו לנו ששלושת עיתוני הילדים – "דבר לילדים", "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" מחזירים ציוד, ושבקרוב ייצא במקומם עיתון ילדים אחד חדש בשם "כולנו". אף אחד ברשת שוקן לא חשב שזה צריך לעניין אותו. נטלתי את מטלטליי ויצרתי בעצמי את המשך דרכי ב"כולנו". התחלתי לכתוב ולערוך שם תחת העורך הראשי דוד פייאנס. "כולנו" שכן באותו בנין שבו שכן עיתון "על המשמר", ותוך זמן קצר עברתי לכתוב בו.
עבדתי בעיתון של מפ"ם ושל הקיבוצניקים ולא הייתה מאושרת ממני. כמו אמנון אברמוביץ', סבר פלוצקר, שלי יחימוביץ', חני קים, אבי בניהו ועוד רבים אחרים וטובים, למדתי את רזי מקצוע העיתונאות מעורכים ומורים נהדרים. על המשמר היה בית. שלוש שנים הייתי פרילנסרית ואז הוצעה לי משרה מלאה. במשך ארבע השנים הבאות הייתי כתבת של מוסף סוף השבוע "חותם", של עיתון יום שישי ובנוסף כתבתי מאמרי דעה וכתבות בעניינים אקטואליים.
ושוב, יום אחד שמענו בבהלה שעומדים לסגור לנו את העיתון. אני לא באה בטענות אל ההיסטוריה – אותו תהליך בדיוק עבר על עיתן "דבר" – הקיום של עיתונים פוליטיים בבעלות מפלגתית כבר בהחלט נראה היה מופרך משהו.
אבל בשבילי, בשביל חבריי העיתונאים והעורכים, עבור עובדי הדפוס, הגרפיקה והמנהלה, זו הייתה דרמה גדולה. בשורה מרה מאין כמוה. ולא היה לנו איפה או במה להתנחם. כן, כמובן שפניתי אל אגודת העיתונאים בה הייתי חברה כבר אז. הם אמרו לי משהו כמו – מה את רוצה שנעשה? זה גדול עלינו.
בישיבה מיוחדת שהתקיימה בעיתון בה נמסרו לנו פרטי המצב, נודע לי משהו שקומם אותי במיוחד: הקיבוצניקים שכה אהבתי, מנהלי העיתון, קיבלו החלטה שקודם כל מפטרים את העירוניים אחר כך את חברי הקיבוצים. אנחנו שהיינו המיעוט, לא ידענו איך להתגונן מולם.
היינו הבלתי מחוברים.
מעסיקיי הסוציאליסטים שעל דגלם היו חרוטים צדק ושוויון זכויות לא התכוונו לתת לי את זכויותיי. קיבלתי מסמך שבו היה כתוב שאקבל פיצויים רק על השנים בהן הייתי שכירה, כלומר, על ארבע שנים ולא על שבע.
דובר על פיצויים רגילים, לא היה סעיף שמפצה באופן מיוחד כתבים שעיתונם נסגר לפתע. פניתי שוב ושוב לאגודת העיתונאים. עשיתי שם מהומות. דחו אותי שוב ושוב ב"מצטערים, אין מה לעשות", לא ויתרתי עד שבסוף הואילו לחבר אותי עם איזו יועצת משפטית מטעמם, שלמרבה הפלא והמזל בדיוק ידעה לספר על תקדים ראשון בשוק העבודה בארץ, באותו זמן – שופט קבע שאם ניתן להוכיח רצף של שנות עבודה, המעסיק חייב, לצורך פיצויים, להכיר גם בשנים של עבודת פרילנס שקדמו למשרה.
ניהלתי את המאבק מול המפרק של "על המשמר", ובסופו של דבר קיבלתי את מה שהגיע לי כחוק. בכל מקרה זה היה סכום זעום למדי, כי המשכורת עצמה הייתה נמוכה.
מזלי שיחק לי, והוצעה לי מיד עבודה בעיתון תל-אביב מרשת "ידיעות תקשורת" על ידי מי שהיה אז העורך הראשי של המקומונים, אמנון רבי. גם שם עבדתי שבע שנים. הייתי כתבת מגזין ובעלת טור פוליטי, הכתובת שלי יצאו בסינדיקציה בכל המקומונים של הרשת. ב"ידיעות" אמנם לא סגרו לי עיתון, אבל אמנון רבי עבר בשלב מסוים ל"מעריב", החליף אותו שמוליק שם טוב, העורכים הראשיים של עיתון תל אביב התחלפו גם הם בקצב מהיר, וכך גם טעמיהם המקצועיים והאישיים.
כשהגיע ניר חפץ (כן, ההוא, אותו אחד) ומונה לעורך העיתון, התברר שנטיותיי הפוליטיות – מקצועיות –תרבותיות לא קולעות לטעמו. הוא הכיר אותי ואת תולדותיי מ"על המשמר", וכשהצהיר באוזניי בפגישתנו הראשונה על כך שגדל על ברכי המיתוס ששמו אריק שרון שבו הוא מאוהב ואותו הוא מעריץ מגיל 4, חששתי שימיי שם ספורים. ואכן, לא רחק היום שבו חפץ הודיע לי לאקונית, מהיום למחר, ש"ההתקשרות בינינו הגיעה לסופה". בין השנים 92 ו-99 הייתי כתבת מובילה, בכירה, עם לא מעט כתבות שער, סיפורים בלעדיים שלי עברו מהרשת לעיתון היומי, והנה, מראים לי את הדלת, בשמחה לא מוסתרת.
אף מסך לא הוחשך. אף הפגנה לא התארגנה. פוטרתי, ללא עילה וללא הצדקה. איור: שאטרסטוק
ועד עיתונאים? אין. לא היה. מי בכלל שמע על דבר כזה?
מחאה? אל מי? מול מי?
אם לא שמוליק שם טוב, ששמע על אופן פיטוריי ודפק על השולחן אצל הבעלים של הרשת, תמי מוזס, הייתי מסולקת משם בבושת פנים, לעניות דעתי, ממש באותו יום.
אבל שם טוב, למרות שכבר היה בשלהי תפקידו ועם רגל אחת בחוץ, תבע את עלבוני ואת זכויותיי, ביוזמתו. אני זוכרת לו עד היום איך נכנס לחדרו של חפץ וצרח עליו: "מה זה צריך להיות? ככה אתה מפטר עיתונאית בכירה שעבדה פה שבע שנים? תתבייש לך! ככה לא עושים דברים בידיעות".
הוא הצליח להגיע עבורי להסדר חודשי הסתגלות שלא ביקשתי ולא הייתי חולמת עליו בכלל, ולפיו המשכתי לקבל משכורת עוד כמה חודשים לאחר עזיבתי הפתאומית.
אף מסך לא הוחשך. אף הפגנה לא התארגנה. פוטרתי, ללא עילה וללא הצדקה. אמרתי שלום והמשכתי בקריירה העפיפונית שלי, עפיפון ללא חוט, אל היעד הבא.
כי כאלה אנחנו הבלתי מחוברים – אין שום רוח גבית שתומכת בנו כשמפטרים אותנו. אין ועדי עובדים שיילחמו עבורנו. אין איגודים מקצועיים שמאיימים לעשות מהומות. המדינה לא רועשת כששולחים אותנו הביתה אחרי שנתנו עבודה טובה ומקצועית במשך שנים. אנחנו לא עובדי המדינה המחוברים לעטינים הנכונים. ההסתדרות בקושי שמעה עלינו. תעודת החבר באגודת העיתונאים מעניקה לנו זכות יסוד; חניה בבית סוקולוב בקפלן 4. לא יותר מזה.
והסאגה נמשכת.
הגעתי למוסף הארץ. אודי אשרי (ז"ל) היה עורך המוסף והוא מי שהביא אותי לעיתון. תקופה מסעירה שבה ביליתי בחברת אנשים מעולים, כותבים נהדרים, החבר'ה, הטובים. שבע שנים, איך לא. זה תמיד בא אצלי בחתיכות של שבע שנים. בתקופה של אודי, הכל התנהל על מי מנוחות. כתבות שער, סדרות. אבל אחרי כמה שנים הוא עזב את המוסף ועבר לכתוב ביקורת טלוויזיה. ושוב, התחלפו עורכים. ושוב התחלפו טעמים. ושוב הכל השתנה. ושוב הגיע ניר.
לא, לא חפץ, הפעם בכר.
ושוב, טעמו וטעמי לא ממש נפגשו – הנושאים שהוא הציע נראו לי צהובים, הנושאים שאני הצעתי נראו לו אנכרוניסטים, בקיצור, לא באתי לו טוב. ושוב, מכתב פיטורים.
אבל היי, זה כבר עיתון הארץ, בכל זאת.
קדמה למכתב הפיטורים שיחת שימוע.
עמוס שוקן טילפן וזימן אותי אליו לאחת משיחות השימוע ההזויות אם לא ה-;
זו הייתה שיחה בארבע עיניים. במשך כשעה שמעתי סיפורים מרתקים על תולדות עיתון הארץ. על נתונים של תפוצה. מנויים. מספרים, נתונים כלכליים. ו… או שהוא לא היה מסוגל או שהוא פשוט שכח, אבל לנושא שלשמו התכנסנו – שאני עומדת להיות מפוטרת – הוא לא הגיע. אז רגע לפני שיצאתי הזכרתי לו את זה בנימוס. ואז הוא אמר משהו כמו – אה זה, כן. אז… כן.
התייעצתי עם קולגות. צחקו לי בפרצוף. אמרו שאצל שוקן אין ועד. וגם אם יש ועד על הניר, אין לו שיניים. אמרו שכל מי שעובד אצל שוקן יודע ומקבל מהיום הראשון שעמוס שונא התאגדויות ושאין לאף אחד סיכוי אם הוא יילך בכיוון הזה.
אבל למען האמת, משהו בי כבר רצה ללכת משם. לקחתי את הפקלאות, את הפיצויים הרגילים, והלכתי הביתה.
זה כבר היה ב- 2007. התקדמנו בזמן.
כבר יש אינטרנט, אפילו פייסבוק.
בדקתי היטב: למיטב ידיעתי, אף מסך לא הוחשך. אף הפגנה לא יצאה לדרך.
הייתי בת 47.
כמוני, חוסלו מקומות עבודה ועיתונים לעוד מאות עיתונאים.
כמוני, פוטרו עיתונאים ועיתונאיות, מכל מני כלי תקשורת. לפעמים רק כי הגיעו לגיל מסוים שפחות מצא חן בעיני המעסיק שלהם. גיל 60 נניח התגלה כלא מאוד אהוד על המעסיקים בתקשורת הכתובה. לפעמים, סתם ככה, כי נמאס למעסיק או לאיזה עורך מטעמו, התחשק להם מישהו חדש, אחר. ולפעמים בלי סיבה ואפילו עם הודאה בכך; "אתה מפוטר, ללא עילה, למה? ככה. כי החוזה שלך מאפשר לי לפטר אותך והחלטתי לפטר אותך". אלה מילים שנאמרו לעיתונאי בכיר וותיק שנשלח הביתה אחרי עשרות שנים.
היינו עיתונאים טובים ומוכשרים, שעשו עבודתם נאמנה, והיינו אמורים להיות רבי זכויות במקומות בהם עבדנו.
אף אחד לא ספר אותנו.
מרבית השנים לא היה וועד שעמד מאחורינו. בשנים הרחוקות יותר, לא היה אינטרנט, ולא רשת, אז גם לא קיבלנו שום לייקים, רגשונים או הודעות תדהמה ותמיכה. כל אחת הלכה לדרכה, כל אחד הלך לדרכו. הביתה. יש מי שהצליחו להתברג חזרה אל כלי תקשורת חדשים, אחרים. יש מי שלא. יש כאלה שנאלצו לעשות הסבה כפויה לתחום יחסי ציבור, פרסום, כתיבת כתבות פרסומת שמתחפשות לעיתונות, הכל, כדי להמשיך ולהביא פרנסה הביתה. יש כאלה שמתקשים מאוד עד היום לקושש פרנסה. רמת חייהם ירדה לבלי הכר.
עיתונות הייתה עד לפני עשור או שניים מקצוע זוהר. ממגנט. רב כוח. רב פאסון. להודות שפוטרת?
כמה סיפורים רצו בבראנז'ה על כאלה שהתחננו בדמעות בפני שוקן ומוזס, ונמרודי, הסכימו לקבל כל תנאי של המעסיקים, העיקר שלא ייאמר ולא ייכתב בשום מקום לעולם שהם פוטרו, אלא התפטרו. זר לא יבין זאת.
עיתונאים מהעיתונות הכתובה – עם בלתי מחובר, עם שומר פאסון אנחנו.
רבים מתהלכים בינינו, מתביישים להוציא לאור את הסיפור שלהם, את העלבון שלהם, את הכאב שלהם. אולי הגיע הזמן להאיר את המסך עליהם.