בסוף השבוע קראתי את הראיון עם מצדה זאבי ב"ידיעות אחרונות".
זאבי היא סלב בזכות עצמה וגם בת של סלב בזכות אבא שלה, סיבה כפולה למסיבה בעיתון ידיעות אחרונות שמצא לנכון לפרוש את משנתה הסדורה והמטרידה על פני חמישה עמודים (לא כולל השער) במוסף "שבעה ימים".
קל להבין ולהזדהות עם כאבה על מות אמה, יעל, ועל הירצחו של אביה – אלה דברים קשים וטראומתיים עבור כל אדם. קשה להבין ולקבל אמירות אחרות שהיא משמיעה במהלך הכתבה. טוב, כמעט כל מה שהיא אומרת, בעצם.
"…אמא שלי היתה מאוד מוכשרת אבל ידעה שהיא צריכה להקטין את עצמה בשבילו וזה היה מאוד יפה" ובהמשך של אותו משפט: "…את לא צריכה לצעוק – אני דעתנית. אני פמיניסטית. יש דרכים אחרות לקבל את מה שמגיע לך. כי מה פמיניסטיות רוצות? להילחם בגברים ולהישאר לבד?"
לא, מצדה יקרה; פמיניסטיות לוחמות נגד אפליה ונגד הדרת נשים. הן רוצות שוויון זכויות בין גברים לנשים. זה הכל.
מתוך הראיון עם מצדה זאבי שפורסם ב"שבעה ימים"
ולמה את מתכוונת כשאת אומרת ש"יש דרכים אחרות לקבל את מה שמגיע לך"? לקבל ממי? מהגבר שלך – שהוא זה שנותן או לא נותן לך? ואגב, לקבל – את מה? מה הוא הדבר ש"מגיע לי" כאישה לקבל מידיו? אישור לקיומי? הזכות לצאת לעבוד, אולי? סכום כסף חודשי לפרנסת המשפחה? ומהן אותן "דרכים אחרות"? להיות קטנה ושקטה? אולי להיות מתוקה ומפתה – כמו שלימדו המוני אימהות את בנותיהן על פני מאות – לשכב עם הגבר וכך לרתום אותו לתת לך את מה שמגיע לך?
זאבי לא פירטה.
היא מוצאת יופי בכך שאמה, יעל, היתה צריכה להקטין את עצמה בשביל אבא שלה. היא מתארת מערכת יחסים אוהבת, בין זכר אלפא, גבר-גבר לאישה קטנה שיודעת את מקומה, לצדו. והיא טוענת שאמה הייתה מאושרת. אבל איזו מין אהבה היא זו שבשביל שתתממש אחד מבני הזוג צריך להקטין את עצמו? זה לא מעסיק אותה. בעיניה זה יפה. אולי הגיע הזמן שמישהו יגלה לה שהיופי טמון בשני בני אדם שמזהים את הגדולה של השני, שכל אחד מאפשר לשני מרחב של חופש לביטוי עצמי, לגדילה ולהתפתחות.
היא לא מכחישה שאביה ניהל מערכות יחסים עם נשים רבות בנישואיו הכה יפים לאמה. זה נראה לה רק טבעי. "…אף אישה ריאלית, בטח באותם ימים, לא חשבה שבעלה הוא בלעדי". וואו. לא ידעתי, בחיי.
היא מגלה ש"יש נשים שמצאו לזה תשובה, וגם הן הפכו להיות לא בלעדיות". טוב. אני חושבת שמגיע למצדה זאבי פרס על הקופירייטינג. ברצינות. זה פשוט פנטסטי; במקום "להזדיין מהצד", אמור מעתה – "להיות לא בלעדי". זה גדול!
אמה של מצדה, לא נמנתה עם אותן נשים שהפכו גם הן ל"לא בלעדיות". איך אני יודעת? כי מצדה מספרת לנו: "היא רק רצתה לאהוב אותו ולהיות איתו… היא אהבה להיות אישה של גבר".
לבי ליעל זאבי האומללה. היא אהבה את גנדי שלה. העריצה את האדמה שרגליו דרכו עליה, הלכה עשרות שנים זקופה מתחת לשולחן והקטינה את עצמה למענו. בעוד הוא השתולל כאוות נפשו במרחבי ה"אי-בלעדיות", עם עשרות נשים, היא ישבה בבית, עם חמשת הילדים, קרעה את התחת, עבדה בעשר מישרות ללא שכר, ורק חיכתה וציפתה לאלוף נעוריה, "הקוסם מארץ עוץ", שיחזור הביתה, אליה. אלא שגם אז, בסופ"ש, כשכבר היה מזכה אותם בנוכחותו הנדירה, הוא לא באמת נשאר. תוך כמה שעוות "היו מזעיקים אותו לחפ"ק", לפחות, זה מה שהוא היה מספר להם.
"גדלנו בבית בלי אבא כל השבוע, אמא נשארה עם חמישה ילדים לבד בבית…קצת גידלנו את עצמנו, היה המון כבוד כלפיו בבית. מה שהוא רצה זה מה שהיה צריך להיעשות". ואיך אמה התמודדה עם כל זה? "כשלאישה טוב והיא מאוהבת, הכל יותר קל".
והיא מסכמת את הפרק הזה: "…אני חושבת שאם היה מתאפשר, כל אחת הייתה רוצה להיות אישה של גבר כמו אבא שלי – הקוסם מארץ עוץ, דומיננטי, מוביל, התרנגול של המשפחה, זה שהיה הכתף לכל שאלה, בקשה, תלונה".
מצדה יקרה, ביג מיסטייק; ממש לא כל אחת הייתה רוצה גבר כמו אבא שלך. תאמיני לי. יש הרבה נשים שמעדיפות מערכת יחסים שוויונית עם הגבר שלהן, ולא את דגם התרנגול והפרגית. המון נשים הן הדומיננטיות והמובילות, קוסמות מארץ עוץ – מנהלות משק בית ואת חיי הילדים, (ולפעמים גם את הבעל), וקריירה מרשימה. מה, לא יצא לך להכיר? אפילו לא בחנות שלך בכיכר המדינה? נשבעת לך, יש. המון.
הקוסם מארץ עוץ, התרנגול של המשפחה. רחבעם זאבי ז"ל. צילום: נחום עסיס, CC BY-SA 4.0
הלאה.
מהקן החמים והאוהב של הוריה, עוברת זאבי לעסוק בנושא הגילויים המזעזעים על אביה שיצאו השנה בתחקיר של אילנה דיין ב"עובדה" – מקרי האונס והתקיפה המינית, והסיוע לעבריינים בפעולה.
"…בחרו לפגוע באבא שלי (בתחקיר של עובדה) כי הוא הכי סמל, הכי נאמן לעצמו, הכי אוהב את ארץ ישראל ואי אפשר לקנות אותו בלירה". כן, ברור. אילנה דיין ישבה וחשבה על מה יהיה התחקיר הבא שלה. היא עברה על רשימת השמות הפוטנציאליים, נזכרה שגנדי הוא הכי אוהב את ארץ ישראל ואמרה לעצמה – זהו. בינגו. על זה אני הולכת.
ב"עובדה" הוזכרה העובדה הידועה שגנדי היה חבר של אנשי הפשע המאורגן בישראל. והיה חידוש: העבריין טוביה אושרי הושמע מספר בקולו איך גנדי הפעיל אותו, שלח אותו לפוצץ את ביתה של העיתונאית סילבי קשת שכתבה עליו דברים לא נחמדים. חייה של קשת ניצלו אך בנס באותו אירוע. מצדה זאבי לא קונה את זה.
"…עכשיו הם אומרים שהוא היה חבר שלהם ועזר להם".
מדהים. ממש כמו כל אותן נשים שצצו פתאום וסיפרו שאבא שלה אנס אותן, ככה גם העבריינים – פתאום עכשיו הם נזכרים ומספרים בטלוויזיה שהוא גם עזר להם.
היא נשאלת על ידי שרי מקובר אם הזדהתה גם עם דעותיו הפוליטיות הקיצוניות ועם רעיון הטרנספר של אביה. הוא משיבה שהיא לא אדם פוליטי, אבל היא "בעד כל דבר שהוא הגיוני, אנושי ופרגמטי. אם היה אפשר לפתור את הבעיה באמצעות טרנספר, ואם זה היה מקובל על שני הצדדים, הייתי תומכת בזה".
הגיוני? מאוד הגיוני לעקור מאות אלפי בני אדם מבתיהם ומאדמתם, ולהניע אותם אל מדינות שלא רוצות בהן ושהם לא רוצים לחיות בהן.
אנושי? כן. מאוד אנושי לעקור מאות אלפי בני אדם מבתיהם ומאדמתם, ולהניע אותם אל מדינות שלא רוצות בהן ושהם לא רוצים לחיות בהן.
פרגמטי? אותו כנ"ל.
רחבעם זאבי דיבר בזמנו על "טרנספר בהסכמה". אבל תוך זמן קצר, הסביר שהוא בעד "טרנספר בהסכמה" גם ללא הסכמת התושבים הערבים המיועדים להיות מועברים. אז "הסכמה" של מי? של המדינות הנוגעות לדבר – ישראל והמדינה שאליה הם יועברו.
זה קצת מזכיר את ה"בעילה בהסכמה" של אופק בוכריס. לא?
אין אונס. יש הסכמה. של מי? לא של האישה שאותה הוא בועל. לא. היא הרי פחות מעניינת אותנו. יש הסכמה בין בוכריס והמדינה. יש הסכמה בין המדינה והפרקליטות.
נשים, בקולן, העידו בתחקיר עובדה על אונס ותקיפות מיניות שביצע בהן זאבי. בתו מעלה גרסת הגנה מקורית שטרם נתקלנו בה; "איפה היו הנשים האלה עד היום? למה הן באו רק עכשיו?"
טוב, עד כאן.
שמישהו יפנה בבקשה את מצדה זאבי למאמר "הבוכריס שלי" במגזין זה, מיום ה- 7 בדצמבר. שם יש תשובות מפורטות לשאלה "איפה הן היו עד היום". אם זה לא ישכנע אותה, שום דבר כבר לא ישכנע אותה.
אביה, לדעתה, הוא בסך הכל קרבן פוליטי. כלומר, בגלל דעותיו הפוליטיות, היה דחוף לכמה נשים בגיל העמידה, להמציא השנה סיפור כאילו אבא שלה לכד אותן בחדרו כשהיו חיילות, רדף אחריהן סביב השולחן כמו צייד, תקף אותן מינית ואנס אותן. הכל פוליטי.
אירוע אלים שהיא נשאה בתוכה כל חייה. רבקה מיכאלי. צילום: ניצן הפנר, CC BY-SA 4.0
"…אם מדובר בסטוץ או באכזבה מסטוץ, אז אין גנרל שלא יכול לעלות על המוקד". אומרת זאבי. העיתונאית מזכירה לה שהנשים דיברו על אונס ולא על סטוץ. והיא עונה: "אני לא יודעת מה היה אז איך אני יכולה להגיד מי אשם?" אבל כעבור שורה נוספת, היא כבר יכולה: "אני בטוחה שאונס לא היה, כי אבא שלי, עם כל חדות הלשון שלו, היה בן אדם רגיש. אין מצב שהוא אנס מישהי".
רבקה מיכאלי סיפרה ב"עובדה" שזאבי תקף אותה מינית בצעירותה במהלך בר המצווה של בנו, כאשר עמדה לצאת, בחשיכה, הצמיד אותה לגדר, ושלח אל גופה "ידיים זדוניות", אירוע אלים שהיא נשאה בתוכה כל חייה. מצדה לועגת לה: "…בבר מצווה של אחי, עם מיליון אנשים סביב, בחצר, אבא שלי שם יד על הכתף שלה. לדבריה זאת הטרדה מינית. יודעת מה? אם ככה, כולנו מוטרדות מינית".
וואו.
סוף כל סוף. נכון, מצדה. כולנו מוטרדות מינית! הנה, חברת אל אחיותייך. את מבינה מה עוברות נשים. הגעת אל האמת. כו-ל-נו. יופי. נהדר.
אבל לא. היא מוכרחה לקלקל. "…במושגים של אילנה דיין, היא יכולה לעשות עלי כמה תוכניות. אותי הטרידו לא פעם ולא פעמיים, אבל ידעתי לחתוך ולהציב גבולות. אם מפקד היה קורא לי לחדר ושם עלי ידיים, הייתי משתחלת וחוזרת בריצה למקום שלי. וזהו. גם לא מדברת. אישה שבאמת לא רוצה שיטרידו אותה מינית, יודעת להפסיק את ההטרדה".
או בוי.
1. במושגים של אילנה דיין? נשים סיפרו שם על אונס. אונס שעשה בהן אבא שלך. במושגים האלה הוטרדת לא פעם ולא פעמיים?
2. היית משתחלת? כלומר, מה? עושה תרגיל של הודיני, מתפתלת ימינה ושמאלה, נחלצת בלי קושי מידיו הארוכות של המפקד שלך? אני מוכנה לשים כסף שהוא לא היה מהסוג של אבא… לא גבר-גבר. לא. תרנגול אמיתי לא נותן לאף פרגית להשתחל ולחמוק החוצה מבין ידיו בכזאת קלות. אה, מצדה?
3. "…וגם לא מדברת". מה? לא סיפרת לאבא? למה, מצדה? למה לא סיפרת לאבא? את הרי יודעת מה הוא היה עושה להם. למה את מספרת רק עכשיו…?
4. "…אישה שבאמת לא רוצה…יודעת להפסיק את ההטרדה" – אז מה שאת אומרת, הוא, שמיליוני נשים בעולם שהותקפו מינית ו/או נאנסו, בחרו שלא להפסיק את ההטרדה. לא באמת רצו שהתקיפה תיפסק. הן בחרו בכך שזה יימשך, ויהפוך לאונס. הן רצו את זה ולכן לא נחלצו. כן?
5. "…הייתי משתחלת וחוזרת בריצה למקום שלי". טוב שאישה יודעת את מקומה. זה הכי חשוב.
מהו המקום שלך, מצדה?