דצמבר 2005, רמת הגולן. פלוגת הטנקים שלי משתתפת באימון "ניסויי" שתכליתו לדמות לחימה במתווה לבנוני. חטיבת הטנקים שלנו היא חלק מאוגדת לבנון של תא"ל גל הירש. כחלק מהערכות האוגדה ללחימה בלבנון, תא"ל הירש מכין ומאמן את היחידות שתחת פיקודו. על כך הוא ראוי לקרדיט.
תשעה חודשים לאחר מכן אנחנו מגיעים למלחמת לבנון השנייה אחרי שירינו פגזים ברמת הגולן ובצאלים, נסענו הרבה בטנקים ותרגלנו לחימה. בניגוד לאחרים, היה לנו טבעי להיכנס ללבנון בקיץ 2006.
בדצמבר 2005 תרגלנו את "תורת הלחימה החדשה" של גל הירש ואודי אדם. זה התחיל מכל מיני אימוני מפקדים בצאלים, שם אמרו לנו שיש שפה חדשה. שלא "כובשים" יעדים או שטח, אלא משתלטים. פלוגה זין לא "תכבוש" את הכפר, אלא "תשתלט" על המרחב. אני זוכר שהתקוממנו. זה נשמע לנו כמו כסת"ח. כאילו מישהו בצבא שכח שהתפקיד שלנו ככוח הלוחם הוא לכבוש שטח, להשמיד אויב, לטהר מתחמים, לפרוץ צירים וכו' – והחליט להתחיל לכבס מלים.
אני חושב שיצא אז אפילו מילון מונחים חדש, שהקצינים בסדיר התלהבו ממנו. אולי הם לא רצו שנראה את עצמנו בתור "צבא כובש", ושלא "נכבוש" את דרום לבנון, אלא שרק נחשוב שאנחנו "משתלטים" עליה. לא יודע מה עבר להם בראש. גם היום אני אודה למי שיסביר לי מה המשמעות של "הדגמה מערכתית על העיירה בנת ג'ביל תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב, פירוקה השיטתי על ידי התנפלות נחילית סימולטנית ורב ממדית".
חלק מהקונספט ההוא כלל הוראות הזויות, שהגיעו כנראה מקודקודו של לוחם הסיירת המהולל הירש. אולי הוא לא עשה את ההסבה הנדרשת מלוחם חי"ר מובחר למפקד של אוגדה משוריינת. יפה שהסיירות מצוידות ומשופצרות, שיודעים בדיוק איפה כל לוחם נמצא, שכולם בקשר עם כולם ושהם סופרמנים. אבל אוגדה עובדת אחרת. אני לא מפקד אוגדה, ואפילו לא מ"מ טנקים, אבל אני יודע שכשקצין בכיר אומר לנו "תחשבו כמו בדואים" ו"צריך להתגנב עם הטנקים, בשקט", אין לו מושג על מה הוא מדבר.
כשאתה רק מניע טנק שומעים את זה מקילומטר וחצי, וכשאתה בעמדה, טרוריסט חכם יכול לזהות אותך בקלות ממרחק 3-4 ק"מ. כשאתה יורה פגז, שומעים ורואים אותך כמו בזיקוקים של יום העצמאות. נראה שזה מה שקורה כשאנשים באים מקובעים על סרט קומנדו שראו בסיירת ומנסים להחיל אותו על גדוד טנקים שכל אחד מהם שוקל 70 טונות.
***
באימון עצמו עשינו דברים מוזרים. "נלחמנו" מול סיירת. הם היו המחבלים ואנחנו, כרגיל, הטנקים. במקום לעבוד כמו שטנקים ישראלים רגילים, בכוח גדול שקשה לאויב להתנגד אליו – פירקו אותנו לצמדי טנקים, שהיו אמורים להסתדר איכשהו בשטח, למשך 48 שעות, תוך איתור לוחמי הסיירת והשמדת משגרי טילים שהוצבו בשטח.
את המשגרים בקושי זיהינו – לך תזהה חתיכת צינור מתכת עם טנק שמיועד להשמיד טנקים. עם הסיירת הלך גרוע יותר. לא רק שלא הצלחנו לאתר אותם, בשלב מסוים הם הצליחו להתקרב אל הטנקים מאחור, ואז הם הסתערו עלינו עם נק"ל וזרקו לנו אבנים על הצריח. בקיצור, תקעו אותנו.
אני זוכר איך הבטנו לאחור מופתעים, מבינים את המשמעות. טנקים מוגבלים ביכולת האבטחה העצמית שלהם בטווח הקרוב. את זה ידענו מהסדיר בלבנון, שם תמיד היו לנו חי"רניקים צמודים ששמרו עלינו. בתחקיר שאחרי הסברנו שזה לא עובד. אמרו לנו שזה אימון ניסויי, שתכליתו לתרגל וללמוד את שיטת הלחימה החדשה, ביקשו שלא נדבר עליו עם חברים ומשפחה, ואמרו שנתרגל הכל במארס באימון הגדודי.
באימון הגדודי תרגלנו אותו דבר בערך. ייאמר לזכותו של מפקד הגדוד שלנו אז, שבנוסף לתורה החדשה הוא דאג שנעשה גם תרגילי מחלקה, פלוגה וגדוד מלאים. קיבלנו טנקים מזוודים לעילא ולעילא, עם כל הציוד שצריך. אפילו הביאו איזה עוקב מים אמריקאי ענק שטנק יכול לסחוב. הוא הושבת אחרי שניים-שלושה תרגולים, הזרוע המתחברת לטנק נשברה.
בזכות הירש היו לנו הרבה פגזים לירות באימון ההוא, אבל התרגול של הירי ותנועה כצמד טנקים היה כישלון מוחלט. היה לנו ברור שמדובר בסלט. באחד מהתרגולים עליתי לירות פגזים על מטרה שאותרה לי ודימתה מחבלים במנוסה, אחרי שירו על כוחותינו. פגעתי בה. חמישה חודשים אחר כך עשינו אותו דבר בדיוק בלבנון. צריך לומר גם את הדברים הטובים.
לעומת זאת, היה לנו ברור שהקונספט של "ביטול קו החזית", ומחיקת מושגי ה"תמרון" והתנועה הסדורה של הכוח (עקב בקרקע וכו'), תוך מילוי השטח בעשרות כוחות קטנטנים, היא מתכון לאסון. אני זוכר ששאלתי את המח"ט שלי איך נימנע מלירות על כוחותינו בשטח שרווי בהם. הוא אמר שזה עניין של תקציב ושנשאיר לצבא לדאוג לזה.
חמישה חודשים אחר כך כוח מהגדוד ירה ופצע כוח מגדוד 82, שנכנס לו לכוונות. הרבה כוחות קטנים בשטח צפוף, בלי קשר ביניהם, זה המתכון לכישלון של לבנון השנייה. גם לידי צלף של כוח הנדסה פגע בלוחם הנדסה מהגדוד שלו, כי היה צפוף, ולכוחות לא היתה אפשרות להבחין מי מכוחותינו ומי מהאויב.
עוד דבר הזוי שעשינו באימון ההוא היה מבחן בר אור לחיילי מילואים. כאילו זה משנה משהו ללוחמי טנקים, הגעתי שמיני מהגדוד, ואני גאה בזה, אף שחלק מהקצינים סירבו לקחת חלק בהוראה המטומטמת של מפקד האוגדה לבצע מאמץ גופני בלי שום בדיקות מקדימות לחיילי מילואים. הסכמנו, כי גם ככה כל האימון נראה לנו הזוי.
אחרי שביטאנו תחושות קשות מאוד בסיכום האימון, ישבנו באוהל בצאלים כל הסגל, ואני זוכר שדנינו אמר: "אתה יודע איך זה יעבוד? תהיה מלחמה, וירו רקטות מהקרקע. רקטות אי אפשר להוריד עם מטוסים. והרמטכ"ל מאיפה הוא? מחיל האוויר. מה הוא מבין בקרקע? לא מבין. אז יבואו אליו הירוקים ויגידו לו 'יש לנו תוכנית, והתאמנו עליה'. עכשיו, תוכנית טובה, לא טובה, מה הוא מבין בקרקע? לא מבין. אבל הם מבינים, נכון? בטוח מבינים יותר ממנו. אז הוא יאשר להם. וככה אנחנו נאכל אותה".
וככה היה, מלה במלה, ככה אכלנו אותה בלבנון, עם פלוגות חי"ר שמתחבאות בבתים, שעתוק מטומטם של הטקטיקה של הסיירות ששמות צוות קטנטן בתוך בית כדי להוריד מחבלים עם צלפים. ועם טנקים שאמורים להתנהג כמו שני לוחמי סיירת גמישים וחרישיים וחשאיים בחתימה נמוכה, בזמן שהאדמה רועדת כשהם מתחילים לנסוע.
אז לא פלא שמשגרי הטילים של החיזבאללה עשו לנו את המוות, ודפקו את החי"רניקים שהיו צפופים בבתים (במה שידווח אחר כך כ"בית חטף טיל"), או את הטנקים שנעו בצמדים, ואחרי שהורידו אחד מהם, לשני לא נשאר אלא לחלץ פצועים ולנסות להימנע מלחטוף בעצמו. אגב, כשמורידים לך טנק אחד מתוך חמישה, אתה רק מחפש איך הארבעה שנשארו הולכים עכשיו לתקוע את מי שירה. קוראים לזה יתירות של הכוח. זה אל"ף-בי"ת של טנקאות.
***
ופה נכנס הסיפור של הירש. שאחת הביקורות החריפות כלפיו בלבנון השנייה היתה שקיבל את תפקיד מפקד האוגדה מבלי שהוכשר לכך. הוא ניהל אוגדה בלחימה מבלי להבין מה ההבדל בין הכוח שהוא מנהל לכוחות שניהל כלוחם ומפקד בסיירת. הוא ניסה לכפות שפה וקונספט על יחידות שלא היו יכולות לתפקד בשפה ובקונספט האלה. הוא התעלם מהתאמת אמצעים למטרות.
יאמר לזכותו של הירש, שהוא היה בקשר עם הכוחות, והבין כנראה שזה לא עובד. ייאמר לגנותו, שהוא היה עסוק בראיונות לתקשורת לאורך כל ימי הלחימה, והקפיד להצטלם כשהוא לובש ווסט לוחמים מדוגם, עם נשק מתוקתק בכוונות (בשטח היה חסר), עם משקפת ומדונה כאילו זה עתה סיים לטהר בית בבינת ג'בייל כאחרון הסמלים של גולני.
אפילו אריאל שרון ב-73' לא הצטלם עם רובים בפוזה מגרה, אבל אצל הירש זה חלק מתפיסת עולם שהוא היטיב לבטא בתקופתו כמפקד בה"ד 1. קוראים לזה "נראות". יעני, תיראה כמו לוחם, תיראה כמו מפקד. מה שאצלנו בנשר קוראים "פוזה", שלא נאמר "אוונטה". מה שבמשטרה קוראים "דנינו הדוגמן".
אבל מעבר לנראות, יש גם מהות. ובמובן הזה, הניהולי והאופרטיבי, הירש נכשל. מאירוע החטיפה שהתרחש במשמרת שלו (והיתה התרעה, כל הלילה הגדר צפצפה בנקודת החטיפה. אני ממליץ לכולם לקרוא את התחקיר הצה"לי המלא והמצמרר), דרך האופן שבו הוכן הכוח הלוחם, ושבו הופעלו החטיבות שתחת פיקודו – ללא מטרה ברורה וללא אפקטיביות. זה היה מתסכל לצאת מלבנון אחרי ימי לחימה ארוכים ולא קלים, עם הרוגים, רק כדי לגלות שבבית הטילים של החיזבאללה ממשיכים ליפול. זה היה מאוד מתסכל לראות איך המערכת הצבאית התעלמה לחלוטין מכל נורות האזהרה שניסינו להדליק בקשר לתורת הלחימה.
נכון, נעשה ניסיון לתחקר את לבנון השנייה, פותחו אמצעים טכנולוגיים בעקבות המלחמה ולחלק מהגנרלים ירד האסימון והם חזרו לדבר בשפה ברורה של חיילים וצבא: תמרון, כיבוש, איגוף, פקודות, קו מגע וכו'.
מעבר לסיפור הלבנוני, חשוב לומר גם את זה. הירש יקבל את הפיקוד על המשטרה שוב ללא ניסיון במלאכה המקצועית ששמה "שיטור", אלא אם שיטור על פלסטינים בגדה נחשב כניסיון, ואלא אם אזרחי ישראל רוצים שיתייחסו אליהם כמו אל פלסטינים בגדה.
הירש, שהיה שייך לדרג תתי האלופים בצבא, יקבל פיקוד על ניצבי משטרה (שהם מקבילים לאלופים), ללא מושג ירוק מה ואיך עושים במשטרה הכחולה. בלי להבין מה משמעותה של חקירה, איך נראה מעצר אזרחי, מה האתגרים העומדים בפני השוטרים כשהם נשלחים אל המקומות הקשים ביותר של החברה האזרחית הישראלית, ונדרשים להפגין שם שיקול דעת, מתינות, סבלנות ולצמצם בהפעלת הכוח.
לא קשה לחשוב על שורה של שופטים לשעבר, או אפילו אלופים וניצבי עבר מוכשרים, שהיו יכולים לשמש בתפקיד. אנשים עם ניסיון ניהולי קצת יותר מוצלח, שמכירים את מערכות אכיפת החוק, ועננה לבנונית שחורה אינה מרחפת מעל לראשם.
הירש מקבל את התפקיד רק כי הוא מפורסם – רק כי הוא עשה יחסי ציבור לעצמו, גם תוך כדי המלחמה. הוא מקבל אותו רק בזכות הטיקט של "איש חזק שיעשה סדר". לא כי הוא ראוי, לא כי הוא מוכשר ולא כי הוא הצליח בעבר. כרגיל, המינוי הלא ראוי יבוא על חשבוננו.
יוסף ברוך הוא פעיל חברתי תושב נשר