דניאל גורש לאוגנדה, מאז הטלפון שלו לא זמין

"את רואה אותו? כשיבואו לקחת את כולם, אותו אני אחביא אצלי בבית", כך אמר לי יוסי¹, בעל עסק בדרום תל אביב וממנהיגי המאבק ב"מסתננים" כשהוא מצביע על העובד המסור שלו דניאל.

יוסי פקד באדיקות את דיוני ועדות הכנסת בכל פעם שנערך דיון בנושא מבקשי המקלט, המכונים שם "מסתננים", חולק עם באי הוועדה את קשייו כבעל עסק בדרום תל אביב, אזור שבו חיים בצפיפות בעשור האחרון הרבה יותר אפריקאים מאשר ישראלים ותיקים.

בדיונים בכנסת סיפר יוסי על אריתראים שמשתכרים, מתקוטטים ומשאירים שברי בקבוקים וכתמי דם בפתח חנותו. אבל את דניאל, העובד האריתראי שלו, אהב והעריך. על אף העברית המגומגמת בפיו של דניאל באותן שנים, אפשר היה להבין שגם הוא מעריך את יוסי. 

• אפריקאים בתל אביב: רחוקים מהצלחת, אבל אלה ששוטפים אותה
• על הסדנה הראשונה לטיפול בקורבנות עינויים/ עינת פישביין
• פליטים באירופה: זו צריכה להיות סירת הגומי האחרונה

כשהוקם מתקן הכליאה חולות, לא לקחו את כל מבקשי המקלט. אין שם מקום לכולם. כשהגיעה ההוראה ללכת לחולות, יוסי לא החביא את דניאל וזה הלך בצייתנות למתקן הכליאה – שם הגיש פעם נוספת בקשת מקלט. הוא הבין שכל הפעמים שבהן ביקש מקלט מפקידי ממשלה לא הספיקו.

---

קריאת 37 עמודי ריאיון מוקלט עם דניאל מעוררת צמרמורת. העברית העילגת שבה כתוב הריאיון ואופי השאלות מלמדים על בורותו של פקיד משרד הפנים בכל הנוגע לאריתריאה, וכן על איכותם הירודה של שירותי התרגום שניתנו לדניאל.

הריאיון מבהיר שדניאל גויס לצבא אריתריאה בגיל 16. שירת בו 11 שנים והשתתף במלחמה נגד אתיופיה. במשך שירותו פיקד על יחידת חיילים ששמרה על הגבול עם סודאן – יחידה שתפקידה היה לירות למוות במי שמנסה להימלט מהמדינה.

ב-2007 הואשם דניאל בעריקות מהצבא ומהמדינה על אף ששירת באותה עת בחוחובאיי, על גבול אתיופיה. מכעס, או אולי מפחד, נמלט לאתיופיה השכנה. בעת מעבר הגבול, ירו לעברו חיילים אריתראים המופקדים על הגבול עם אתיופיה, אך לא הצליחו לפגוע בו.

ממחנה הפליטים שימלבה שבאתיופיה, הלך ברגל לסודאן, למחנה הפליטים שאגארב. שם, עם חברים אריתראים נוספים, שילם  לבדואים בני שבט הרשאידה שהבטיחו להבריחם ללוב, בדרך למקלט בטוח באירופה. "הם אמרו שייקחו אותנו ללוב, אבל לקחו אותנו למצרים", מספר דניאל לפקיד רשות ההגירה. "בסוף הגענו לחיילים מצרים. הם תפסו אותנו וחודש היינו בכלא במצרים… לא ידענו שאנחנו חוזרים לאריתריאה. הצלב האדום היה שם ואמרו לנו בואו תחתמו על ניירות וככה החזירו אותנו".

 דניאל אינו מספר דבר על תנאי הכליאה הקשים בכלא המצרי ועל החרדות מהגירוש לאריתריאה. הפקיד אינו שואל. דניאל מוסיף: "חזרתי לעיר בצעא ואחר כך לקחו אותנו לבית הסוהר ויעה".

בתשובה לשאלת המראיין "מה היה בזמן שהיית בכלא?" עונה דניאל: "היינו מתחת לאדמה, היה חושך. היינו יוצאים פעם ביום לשירותים". דניאל עונה בקצרה, מקמץ בתיאורים וניכר שהפקיד אינו מעודד אותו להרחיב בדבריו.

***

דו"ח ועדת החקירה של האו"ם בנוגע לזכויות אדם באריתריאה, שכולל ראיונות עם 550 אריתראים שהצליחו להימלט לאחרונה מהמדינה, מתאר בהרחבה את התנאים בכלא ויעה, בשנה בה נכלא שם דניאל תחת האדמה.

כך מספר אחד הכלואים לכותבי הדו"ח: "החיים היו מאוד קשים בכלא התת קרקעי, במיוחד עקב החום ומספרם הרב של האנשים בתא. גם המים היו מוגבלים וקשים לשתייה. מצב ההיגיינה היה קשה מנשוא. לא יכולנו להתרחץ. לא היה כל טיפול רפואי. התנאים היו בלתי אנושיים. היינו כ-400 איש, כולל זקנים וקטינים".

כלוא נוסף בכלא ויעה באותה תקופה מספר: "היינו יותר מ-200 איש. בלילה הראשון אחד מאתנו נחנק למוות. ביקשנו מהם לפתוח את הדלת, אבל הם לא הסכימו. לקחו את גופתו רק בבוקר".

כלוא שלישי מספר: "הקורבנות עונו כך שלחלקם נגרמו נכויות… הלקאות, קשירה בצורת הליקופטר לזמן ממושך בשמש הקופחת, שכיבה על הקרקע במשך ימים".

רביעי מוסיף: "שופכים עליך מים. בלילה ממש קר. רעדנו. היינו בחוץ. קושרים את הידיים והרגליים ותולים אותנו על עץ למשך 45 דקות. חלק בטח מתו. אבל המפקדים אמרו שמי שנעלם הועבר למקום אחר".

חמישי מתאר: "הלקאות היו דבר שבשגרה שם. אנשים הוכו אם לא עשו בדיוק מה שביקשו מהם לעשות. אני זוכר שמישהו ניסה לברוח ורדפו אחריו. העור שלו נקרע מהמכות. השאירו אותו על סלע רותח בשמש".

בכלא זה הוחזק דניאל תחת האדמה במשך חמישה חודשים, עד ש"הוציאו אותנו לשירותים ואז התחבאתי באיזה בור שמצאתי ואז בלילה ברחתי משם".

גם הפעם ברח דניאל לאתיופיה, למחנה הפליטים מעייני שממנו ברח לסודאן ושוב למחנה הפליטים שאגארב. כששמע על חיילים אריתראים שנכנסים למחנה לחטוף משם עריקים, נמלט עם קבוצת אריתראים למצרים, אז נחטף למחנות העינויים בסיני. בתשובה לשאלת פקיד משרד הפנים על אודות סיני: "מישהו פגע בך?" עונה דניאל בקצרה: "הרביצו לי בשרשרת".

צילום: סיגל קולטון

***

העמודים האחרונים של הריאיון, כמו כל ראיונות המקלט שקראתי עד כה, מוקדשים לקעקוע אמינותו של מבקש המקלט. פקיד משרד הפנים שולף פרוטוקולים של ראיונות קודמים ומחפש סתירות, אבל דניאל לא מתבלבל ועונה: "מה שהם שאלו אותי, אני עניתי. לא שאלו אותי ואני לא אמרתי".

הפקיד עושה ניסיון נוסף: "בשימוע שהיה לך… אמרת שהגעת לישראל בשביל לעבוד. תסביר. דניאל: "אני לא אמרתי את זה". "אז למה כתבו את זה?" מקשה הפקיד. "גם אתה יכול לרשום את זה", עונה דניאל בביטחון.

דניאל גם מספר לפקיד משרד הפנים על פעילותו הפוליטית בישראל בתנועת ההתנגדות האריתראית "סמר". בתשובה לשאלה "מה אתה חושב שיקרה לך אם תחזור לאריתריאה?" משיב דניאל: "לא יהיה לי שלום שם… ירביצו לי מכות ויכניסו אותי לבית סוהר".

כל זה לא מנע מרשות ההגירה לדחות את בקשת המקלט שלו. ביולי 2015 קיבל דניאל את מכתב הדחייה: "לטענתך, אתה חושש לשוב למולדתך משום שערקת מהשירות הצבאי ויצאת ממולדתך באופן בלתי חוקי. כן טענת שמשום ששירתת שנים רבות בצבא, אתה חושש שתואשם במסירת סודות צבאיים. ציינת שאם תשוב למולדת, תיעצר".

כפי שמצוין במכתבי הדחייה של למעלה מאלף אריתראים אחרים ממשיך המכתב: "בהתאם להחלטת ראש רשות האוכלוסין וההגירה שהוסמך על ידי שר הפנים, נפקדות משירות צבאי או עריקות אינן מהוות עילה מהעילות המנויות באמנת הפליטים ואינן מספקות על מנת להוכיח רדיפה פוליטית…"

דניאל הגיע אלי מודאג עם מכתב הדחייה בידו וסיפר לי שפקידי רשות ההגירה בחולות דרשו ממנו לעזוב לרואנדה. אחרת – ייכלא בסהרונים. אמרתי לו שהם אינם יכולים לגרש אותו בכוח, ושנעשה כמיטב יכולתנו למנוע את כליאתו בסהרונים. ביקשתי שימתין כמה ימים.

דניאל לא המתין. כמה לילות מאוחר יותר שלח לי את תמונתו מחזיק מזוודה. התקשרתי אליו. הטלפון היה תפוס ממושכות ואז לא זמין. ארבעה ימים מאוחר יותר התקשר אלי דניאל מקמפלה, אוגנדה: "לא היתה לי ברירה", הסביר. "אמרו לי במשרד הפנים, שאני חייב לעזוב לרואנדה. חשבתי שאולי זה לא נורא. הבטיחו לי 3,500 דולר וחשבתי שאוכל להתחיל חיים אחרים ברואנדה עם כל הכסף הזה.

"היינו 13 אריתראים מישראל. טסנו דרך טורקיה. איך שהגענו לקיגלי, אנשי ההגירה שם לקחו לנו את כל הכסף והמסמכים ולקחו אותנו לבית. משם אמרו לנו שאנחנו חייבים לעבור לאוגנדה והעבירו אותנו את הגבול לאוגנדה באופן לא חוקי. אני כאן עכשיו בלי מסמכים ובלי כסף ולא יודע מה לעשות. חשבתי לנסוע לג'ובה, כי שמעתי שיש שם הרבה אריתראים, אבל אין לי כסף".

השיחה נותקה בטרם הספקתי לומר שאנסה לעזור. מיהרתי לשלוח לו כתובות של ארגונים מקומיים שמסייעים לניצולי עינויים. לא ברור אם קיבל את הכתובות אבל מאז אותו יום, הטלפון שלו לא היה זמין – סימן למעבר נוסף בין מדינות, בחיפוש אחר מקלט בטוח.

עתה נותר רק לחכות לשיחת הטלפון הבאה. ניסיון העבר מלמד שלעתים השיחה הבאה מגיעה כעבור שבועות או חודשים מאחת ממדינות אירופה ועמה דיווח צוהל על התנאים הטובים במקום ודברי הודיה ושבח לאל. לעתים השיחה הבאה מגיעה ממדינה אפריקאית נוספת ועמה בקשה ביישנית לסיוע כספי. לעתים השיחה הבאה לא מגיעה כלל.  

סיגל רוזן היא מייסדת ורכזת פעילות ציבורית במוקד לפליטים ומהגרים