אני מודה, אני בחורה עם מגבלה גופנית. לפני שנים עברתי תאונת דרכים ומאז אני צולעת ונעזרת במקל הליכה. אם אלך לידכם ברחוב, תצטרכו לזוז כדי לפנות לי את הדרך, אולי אפילו תשפילו מבט כי לא יהיה לכם נעים, מתנצלת מראש. אם תראו אותי ליד מדרגות, יש מצב שתרצו לסייע לי ואפילו תציעו עזרה גם אם לא אבקש, וזה באמת חמוד מצדכם, גם אם מעיק לפעמים. אם תשבו אתי בבית קפה, יכול להיות שהמלצר יפנה אליכם כדי לשאול אתכם מה אני רוצה. אל תתווכחו, פשוט תגידו לו אספרסו ארוך.
כשגמרתי את לימודי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, החלטתי שסרט הגמר שלי יעסוק בנושא שמטריד אותי אבל משום מה מוגדר כטאבו חברתי: נכים וסקס. נכים ומיניות. נכים ואהבה. אני מודה, אני רונה, ואני רוחשת חיבה יתרה לשבירת טאבואים חברתיים מטופשים. ולסקס. כי תאמינו או לא, נכים יכולים להיות סקסיים. והם חושבים על זה הרבה מאוד, לפחות כמוכם. אחד הסלוגנים המבריקים והמכוננים שנתקלתי בהם בצילומי הסרט שלי היה: "אני נכה וסקסי". ולמה לא בעצם?
יש לי תואר שני בקולנוע ואני פרסומאית, הנה נתתי לכם תארים מספיק חשובים בעולם שלכם (בטח זה שאני קושרת לבד את השרוכים לא ירגש אתכם מספיק), אבל חוץ מזה אני גם נכה וקשה לי ללכת. מבחינתי, הוצאת נושא המיניות של נכים מהארון שבו החברה מעדיפה לקבור אותם חיוני להגדרתם כחלק אינטגרלי מהחברה, כאנשים חיים, נושמים, רוצים – וגם חיוני לחברה בריאה. אולי הם קצת שונים ממכם, אבל מי אתם? "אתם" הרי זה מושג כל כך רחב ומגוון.
לא מזמן התוודעתי לקונספט של ה"בוק סרפינג". זוהי המצאה ישראלית שבה נפגשים כשמונה זרים בבית מארח וכל אחד מביא טקסט בנושא שנבחר מראש. כחלק מהקונספט שלי לחשוף אנשים לנושא הגוף הפגוע והעדיין מיני ולהפסיק להתבייש, החלטתי לערוך ערבים כאלה לקהל יעד של אנשים עם מגבלה. הנושא הנבחר היה "נכים וארוטיקה".
עוד כשאנשים פנו אלי ורצו להצטרף, התנצלתי ואמרתי "מתקבלים רק אנשים עם מוגבלות", הרגשתי שהפעם הכוח אצלי. אחרי הכל, כמה פעמים יוצא לי להדיר אנשים כי הם לא מוגבלים מספיק וליהנות מהמצב שלי. לא אגיד שאני אף פעם לא נהנית, הרי אחרי שנים עם מגבלה גופנית, למדתי שחייבים ללמוד לאהוב את הבונוסים; למשל כשאני לוקחת שכטה מהמריחואנה הרפואית שלי, למשל כשאני חונה בנחת באמצע תל אביב על המדרכה – חמושה בתו נכה, או כשהמאבטח החתיך נותן רק לי יד כדי שאעבור ראשונה בתור.
למדתי שחייבים ללמוד לאהוב את הבונוסים- רונה סופר. צילום: דנה דימנט
אז יש רגעים נחמדים, אני לא מכחישה. אני יודעת שכשאתם רואים אותי חולפת צולעת במרחב הציבורי "שלכם", הפריווילגיות האלה לא רלוונטיות בעינכם ונוח לכם יותר לתייג אותי כנכה וחריגה, אפילו מסכנה, אני מושא הרחמים שלכם. וזה סבבה, אל תפריעו לעצמכם, בל נשכח – אתם עדיין הרוב. אז אני אזרום אתכם. אבל בסרף הזה חברים, אין כניסה לאנשים חסרי מגבלה.
בכל אופן, הסרף היה באמת חוויה מיוחדת. יונה וולך כבר אמרה הרבה לפני: "יש סקס אחר". צדקה. בין השאר דיברנו על סרט תיעודי ספרדי דוקומנטרי בעל שם מבריק ""Yes, We Fuck. הסרט מציג סקס בין נכים בצורה מיוחדת ולא מצונזרת. בקטע שראינו, מתנדב עוזר לאישה לא צעירה בלי ידיים לגעת בעצמה לראשונה בחייה, ולהיווכח שיש לה עור נעים. הצפייה בקטע הרטיטה את כולנו, ולאחריה שוחחנו על החופש העצום והלא מובן מאליו ביכולת לגעת בעצמך.
זה התחבר לקטע חזק ואינטימי שהקריא אחד החברים, שכתב על השהות בבית החולים שמפשיטה מהאדם את היכולת להיות אדם מיני, והגוף שהופך לכלי שימושי ולא מענג ביד האחות שהיא כל כך רחוקה אף שהיא קרובה. מדי.
לבסוף התענגנו על רב המכר "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס, ספר נהדר מהסוג ש"בולעים", אפילו שהעלילה סובבת על נכה קשה. הסיפור הוא רומן על הקשר שנוצר בין מטפלת צעירה לנכה שבו היא מטפלת. קטע הקריאה העלה שאלות על ההבדלים בין גברים מוגבלים לנשים מוגבלות והמיניות שלהם, ועורר שמחה על כך שבשנים האחרונות נושא האנשים עם מוגבלות חדר לשיח בקולנוע, בספרות ובמוסיקה. לדעתי זה עוזר לקדם את הנושא בשיח החברתי כולו.
את הערב גמרתי עם משפט שכתב ג'יי-ג'יי באלארד, שכתב את הספר "קראש" (שנהפך לסרט בבימויו המופתי של דייוויד קרוננברג), העוסק באנשים שמגיעים לסיפוק מיני מתאונות דרכים ומגוף פצוע. באלארד כתב: "סקס לא יקרה בהכרח במיטה – הוא יקרה בראש. ובמידה מסוימת, הראש הוא מקום עשיר הרבה יותר מהמיטה".
מבחינתי, הערב היה עוד מדרגה בהתמודדות עם הפיכת המגבלה שלי לניצחון ועם המגבלה של החברה לקבל את המגבלה שלי. למצוא את הכוח לעשות מהמגבלה לימונדה, רצוי בכוס של קוקטייל, עם מטרייה צבעונית קטנה.