אל חבריי דוברי העברית, שטרם השכילו ללמוד את שפתו של פושקין: קרה השבוע משהו חשוב מאוד, ממש מתחת לאף שלכם, וכנראה שלא שמתם לב.
לפני שבוע קמה בחורה אוקראינית אחת – עיתונאית, פעילה חברתית ובלוגרית – אנסטסיה מלניצ'נקו, והפכה לגמרי את עולם הרשתות החברתיות בשפה הרוסית, עם סיפור אחד על הטרדה מינית שעברה בילדותה בידי קרוב משפחה. מלניצ'קו הוסיפה את ההאשטג "אני לא פוחדת לספר", שהתפשט כווירוס בשדה פיקסלים בעולם כולו. "אנחנו לא צריכות להתבייש", כתבה אנסטסיה, "אנחנו לא אשמות. האנס אשם".
הסיפור שלה היה כפצצה שהוטלה בביצה, שעל פני השטח נראתה שקטה ופסטורלית. בעקבותיה, גם החברות שלה סיפרו את הסיפורים שלהן, ואז החברות של החברות סיפרו גם, והקמפיין התגלגל במהירות מאוקראינה לרוסיה, שם גם הסלבריטאיות סיפרו את הסיפורים שלהן, והקמפיין הגיע לכל מדינה שיש בה תושבים דוברי רוסית (גם בישראל, בין דוברי הרוסית, כבר שבוע שהרשתות של המגזר עוסקות כמעט אך ורק בנושא הזה).
Tweets about iamnotafraidtosay
קשה מאוד להעריך כמה סיפורים קשים נכתבו וכמה סודות התגלו בימים האחרונים, כי חלק מהפעילות האינטרנטית התרחשה בקבוצות או בפורומים סגורים. אבל בהערכה גסה, מדובר בקרוב למיליון סיפורים של נשים, שעברו פגיעה מינית, הטרדה מינית, תקיפה או אונס, ונמאס להן לפחד לדבר.
צריך להכיר מקרוב את החברה הרוסית (או הברה"מית), שלמרות הדימוי התרבותי והאינטלקטואלי שלה, מצד אחד טיפחה ומטפחת גם היום אלימות מינית ואלימות בכלל, סדר יום פטריארכלי, החפצת נשים, לועגת לפמיניזם ולסדר יום ליברלי בכלל, ומצד שני, נוהגת לכבס את כל הכביסה המלוכלכת תמיד, אבל תמיד, רק בתוך הבית – כדי להבין שמדובר ברעידת אדמה.
אני חייבת לומר שלמרות שהצפת הסיפורים הייתה באמת מטורפת, באופן אישי לא הופתעתי. אני נטועה עמוק בתוך החוויה הנשית של דוברות רוסית בעולם כולו, גדלתי בברה"מ עד גיל 15, וחוויתי דברים קשים מאוד בעצמי. אני יודעת על דברים קשים שקרו לחברות. תמיד הערכתי שהסטטיסטיקה של "אחת מתוך אחת" היא נכונה, ושאין אישה בכל המרחב הפוסט-סובייטי שלא נפלה קרבן לאלימות מינית באופן כלשהו. אבל היו גם כאלה שהופתעו, וזה מעורר המון מחשבות על הדרך שבה פועלת ההשתקה בתוך תרבות האונס.
— Hromadske Int. (@Hromadske) July 10, 2016
אנשים סיפרו לי שיותר משהזדעזעו מהסיפורים הקשים, יותר משהזדעזעו מהיקף התופעה – הזדעזעו מהתגובות. אבל מבחינתי, הדברים היו צפויים – למרבה הצער, בכל פעם שנושא הפגיעה המינית מרים את ראשו ברשת, מתרבים גם הטוקבקיסטים המגעילים, המשתיקים, המצדיקים את האנס, המאשימים את הקרבן. אלא שהפעם, בנוסף לתגובות השליליות, דווקא יש הרבה מאוד תגובות טובות. תגובות של תמיכה, של הבנה, של אמפטיה. נשים רבות הגיבו בהזדהות, בדברי נחמה ובחיבוק. גברים רבים כתבו שמדובר בקמפיין ששינה את ההסתכלות שלהם על החיים, על נשים, על עצמם. נשים וגברים רבים הביעו הלם וזעזוע מהיקף התופעה.
עוד דבר ששמתי לב אליו – לא הייתה חלוקה מגדרית בין מי שהגיב באמפטיה, תמיכה וחיבוק, לבין מי שהגיב בהסתייגות מהמדיה או מהמסר, ערער על האמינות, האשים באופן עקיף או ישיר את הקרבן או הביע רצון לעצור איכשהו את השטף "ההיסטרי" או אף טוענים שמדובר בפעולה מכוונת פוליטית שיש מאחוריה אינטרס זר כלשהו. היו גם גברים וגם נשים בכל קבוצה של מגיבים, בחלוקה די שווה. היו אפילו גברים שהעזו לכתוב על הטרדה מינית שהם עצמם חוו – דבר שהוא תקדימי לחלוטין עבור החברה הרוסית העסוקה בטיפוח הדימוי של הגבר החזק.
עצם השיח הוא בעיניי לא רק מבורך, אלא פלאי ממש – המעבר הזה מחברה שמשתיקה ומעלימה, לחברה שמדברת רק על זה, תוך כמה ימים. אני מעזה לטעון שהעולם של דוברי רוסית לעולם לא יחזור להיות מה שהיה לפני הקמפיין.
היו גם תגובות מתנגדות שנכתבו על ידי אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, שטענו שהמדיה של הרשתות החברתיות לא מועילה אלא מזיקה במקרה של טראומה מפגיעה מינית, ולכן אמרו הקמפיין מזיק יותר ממה שהוא מועיל, ועלול לגרום לטריגר ולטראומה משנית. אבל אני ראיתי משהו אחר. ראיתי איך הקמפיין משנה את התפיסה שלי ושל חברותיי לגבי מה שקרה לנו. איך, למשל, ההבנה שמחנות הקיץ שלנו היו כנראה גן עדן לפדופילים, לפי מספר הפגיעות המיניות שהתרחשו שם, הרחק מעין ההורים – מחזקת אותנו בהבנה ששום דבר ממה שקרה לנו שם לא היה באשמתנו. ראינו איך השיח בשפה הרוסית משתנה מול עינינו, איך נפקחות העיניים, איך אנשים אומרים "דרוש לנו שינוי תרבותי עמוק".
אבל הייתי רוצה להתעכב על תגובה שרלוונטית כנראה לכל חברה באשר היא: קראתי לה "תגובת ההורים" למרות שהיא יכולה לבוא מכל מקום, כי רובן המוחלט של נשים שכתבו על החוויה הטראומטית שלהן במסגרת הקמפיין, לא סיפרו מעולם שום דבר להורים. מדובר בבנות ממשפחות טובות שהיו בדרך כלל בקשר טוב עם ההורים. הן לא פחדו שההורים יעיפו אותן מהבית וגם לא חשבו שיאשימו אותן ישירות בהטרדה או באונס שעברו (אמנם גם סיפורים כאלה לא חסרו, אבל אני לא סתם מתעכבת על נשים ממשפחות משכילות עם יחסים טובים בין הורים וילדים). אז מה בעצם קרה פה?
מדובר בתגובה שהיא ספק הכחשה, ספק השתקה, ספק הטלת אשמה עקיפה, ספק מבוכה וחוסר אונים, ובעיקר – כשל אמפטי. איך ידעו הבנות הקטנות או הגדולות שזו תהיה התגובה של ההורים? אולי כי כאשר הן נפלו ונפצעו, אמרו להן, "לא קרה כלום, את ילדה גדולה, קומי". אולי כי כאשר שפכו משהו, אמרו "את רואה?! הכול בגלל שאת מתרוצצת! שבי כבר בשקט!". אולי כי כשהן שמעו את המבוגרים מדברים ביניהם על בת השכן שנאנסה ומחפשים את הסיבה: "למה היא הלכה עם הבחורים שהיא בקושי הכירה?". אולי כי לדמעות ולצרות שלהן הגיבו בעבר ב"את מגזימה, את היסטרית, זה לא סוף העולם". אולי כי ננזפו על התנהגות "פרועה" "שלא מתאימה לבת", או על חצאית קצרה מדי.
כך או כך – הבנות והנשים האמינו, בצדק או לא בצדק, שאת הדבר היחיד שהן צריכות: חיבוק אוהב, אמפטיה, תמיכה ואהבה ללא תנאי, הן לא יקבלו. והן שתקו, שנים, עשות שנים, עד היום הזה ביולי 2016 שבו הן החליטו להפסיק לשתוק. ואם יש בסיפורן משהו שיגרום להורים שקוראים את זה לחשוב על המסר שהם מעבירים לבת, ולשנות משהו בהתנהלות היומיומית – כבר היה שווה.
—
נדיה אייזנר היא עורכת האתר רלוונט.אינפו